איפה הכסף? ברווחי הבנקים. איפה הנגיד? ישן בעמידה

מן המפורסמות היא שכאשר הביטחון הכלכלי מתערער, הופכים הבנקים לשק החבטות של הביקורת הציבורית. קל להביט ברווחי המיליארדים (או במציאות הישראלית של השנים האחרונות: עשרות המיליארדים) שלהם, להביט בצד השני בחסכונות המצומקים וביתרות החובה שלנו ולסנן: "גנבים".

המציאות היא כמובן מורכבת יותר. נניח לרגע שהבנקים מתעשרים בזמן שבו כולנו נהיים עניים, שבעוד שאנו מייחלים לאיזה נס כלכלי קטן שיגרום לנו לגמור את החודש, הם כבר לא יודעים מה לעשות עם הכסף, מלבד פרסומות ראוותניות לכמה הם עסוקים בלעשות טוב נוכח המצב הרע. עדיין יש שלוש נקודות שמוכרחים לזקוף לטובתם:

ראשית הבנקים הם חברות ציבוריות שחלק גדול ממניותיהם מוחזקות בידי הגופים שמנהלים את כספי הפנסיה שלנו. כלומר - שבריר של אחוז מרווחי הבנקים, גם משאלה נעשים באמצעות הפרשי הריבית בין מה שמשלמים לנו על החסכונות לבין מה שגובים מאתנו על המינוס, חוזר בעקיפין אל הכיס שלנו עם תוצאות יפות של קרנות הפנסיה שמנוהלות באמצעות "המוסדיים" כפי שאנו מכנים אותם.

שנית, למרות תדמית חזירית שאלף פרסומות לא יצליחו לשנות, הבנקים הם גוף מפוקח - לא רק מבחינת כללי ההתנהלות שלהם מולנו, אלא גם ברמת השכר. כלומר - לא מדובר על גוף שבו מנכ"ל חמדן יכול להרבות רווחים כדי להתהדר בבונוס שערורייתי בסוף השנה. שכרם של מנהלי הבנקים מוגבל.

שלישית, כמעט מיותר להזכיר אך בכל זאת חשוב לציין, הבנקים משלמים מסים כחוק, כמו כל אחד מאתנו. משמע, אנחנו נהנים מביצועים טובים שלהם לא רק כעמיתי קרנות הפנסיה וקופות הגמל, אלא גם כאזרחי מדינות ישראל, שאוספת עתה שקל לשקל כדי לממן את הוצאות המלחמה.

נוסיף לשלושת הסעיפים האלה את העובדה שמערכת בנקאית חזקה היא אבן יסוד בכלכלה בריאה של מדינה חפצת חיים, והנה עוד סיבה לנגב את הקצף מן השפתיים רגע לפני שמסתערים על הבנקים.
ובכל זאת, אם הרגשתם שיש "אבל" בסוף הדברים, הרי שהנה הוא מגיע.

לפני שנהפוך על הבנקים, הנה עוד משהו קטן להגנתם: חלק גדול מההתקפות הפופוליסטיות עליהם מובל בידי מי שהייתי מעדיף להפסיד עוד מיליארד לבנק ולא לתת בידו שקל אחד נוסף. אחד האגרסיביים שבתקופים הוא יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני.

כשאני מביט בגפני שחומס כבר שנים רבות את כספי המיסים של כולנו למטרות סקטוריאליות שמיטיבות עם מגזר צר באוכלוסייה ועוד כזה שיש לו את החוצפה להתחמק ממילוי חובותיו האזרחיות, אני מעדיף שכל אחד מחברי הנהלות הבנקים יעבור לגור ביאכטה בקאריביים ולא שגפני יממן משפחות של כמה-עשרה נפשות, שיהפכו את הנטל הקשה שאני נושא בו היום כאזרח, למשהו שהילדים שלי לא יוכלו לעמוד בו.

תקראו לזה "אנטישמיות"? סבבה, כבר התרגלנו למתקפה הזאת בכל פעם שאנו מעזים להזכיר מי מגן על המדינה הזאת ומפרנס אותה.

אני משתדל לזכור את זה בכל פעם שבה מטיפים הוא וחבריו (חלק מהם גרוע לא פחות, לאו דווקא מהמגזר החרדי - כי מדינת ישראל, בנטייה אובדנית, הניחה את הקופה הציבורית בידי אנשים שהאינטרס הלאומי הוא האחרון במערך השיקולים שלהם: ממטפחי פנסיות שערורייתיות במגזר הציבורי ועד פוליטיקאים סקטוריאליים שפועלים בשליחות קבלני קולות) וקוראים למסות את הבנקים במיסוי חריג, נכוח הכנסותיהם הגואות.

והנה הגענו ל"אבל". כל זה מתקיים רק כאשר המערכת הבנקאית נוהגת בנו, הלקוחות, בהגינות. כן, אנחנו מבינים שבנק חי ממכירה של כסף. שהוא חייב למכור לנו (הלוואות, משכנתאות, ריביות חובה) ברווח לעומת מה שהוא נותן לנו על הכסף שלנו (יתרות זכות בחשבון, פיקדונות וחסכונות). השאלה היא מה ההפרש.

כלומר, גם משהבנו את מודל ההכנסה של הבנק, אנחנו מצפים שעליית ריבית למשל, תחול לא רק על יתרות החובה שלנו, אלא גם על החסכונות שלנו.

לאומי ודיסקונט למשל, העלו את ריבית החובה, זאת שאנו משלמים על האוברדראפט. הם יכולים לטעון להגנתם שמדובר בחישוב הגיוני: הסיכון שלהם בהלוואת הכסף (גם מסגרת אשראי מאושרת אינה אלא הלוואה) עלה נוכח התנאים במשק, הנגיד לא מוריד את הריבית נוכח נתוני אינפלציה מדאיגים - ולפיכך צריך להעלות את מחיר הכסף.

כל זה היה טוב ויפה אילו היו מחילים את התנאי הזה על הכסף שלנו - מכזה שחונה אצלנו ביתרות זכות ("פלוס") בחשבונות העו"ש ועד לזה שנצבר בפיקדונות.

העובדה שהם לא עושים את זה, מעבר לכל דבר אחר, היא חוסר הגינות כלפינו. עד כדי כך שמתעורר החשד שמא הם מבקשים פשוט לנצל את המצב, את העובדה שבזמן האחרון הפכנו לצרכני אשראי, כדי לייקר לנו את מחיר הכסף - זאת, חשוב להזכיר, בתנאים שבהם בנק ישראל אולי לא הוריד את הריבית, אבל גם לא העלה אותה!

הזכרנו שהבנקים מפוקחים. יש אפילו מחלקה בבנק ישראל שתפקידה הוא לפקח על הבנקים. מדינות הבנק היא להתערב כמה שפחות בהחלטות הבנקים. למה? עניין של השקפת עולם. לבנק ישראל די בכך שיחס הלימות ההון בבנקים יהיה בהתאם לתנאים שבהם הוא מחייב אותם לעמוד, מה שמבטיח את יציבות המערכת.

אכן מדובר בפיקוח חשוב (תארו לעצמכם בנק שקורס לפתע, כמו שראינו במקומות אחרים בעולם). מה באשר להגינות המסחר מול הלקוח, כפי שהוא מתבטא במדיניות הריבית של הבנק? ובכן כאן בנק ישראל מאמין בשוק החופשי. בשנים האחרונות הנטייה שלו היא להיות מעין לוח מודעות ותו לא. כלומר - לתת בידי הציבור כלים השוואתיים, מתוך כוונה שאנחנו נשווה בין מה שנותנים לנו למה שגובים מאתנו ונתעדף את הבנקים שנותנים לנו יותר.

אלא שמדובר, במקרה הטוב, בהיתממות. נכון שחינוך שוק לצרכנות נבונה גם בתחום הפיננסי הוא חשוב, אבל נגלה לפקידים בחטיבת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, שהעברת חשבון בנק היא משימה מאוד מורכבת.

היא מורכבת גם בימי שגשוג, אבל היא הופכת לכמעט בלתי אפשרית בימים של מחסור, כפי שמהתווים לנגד עינינו. לך תעביר חשבון ששרוי ביתרת חובה... לך תנייד הלוואות על גבי הלוואת, שהיו ללחם חוקם של אזרחים רבים בישראל שמנסים לשמר רמת חיים סבירה נוכח מציאות נושכת.

בנקודה הזאת פגעו הבנקים שהעלו רביות חובה בלקוחות שלהם במקום הכואב ביותר למי מאתנו שמתקשים יותר מכל האחרים - וזה בדיוק המקום שבו היינו מצפים מבנק ישראל להתערב. לא להסתתר עוד מאחורי הציפיה הנואלת לפיה כוחות השוק יעשו את שלהם, כי לאנשים שנמצאים במינוס, כלומר חייבים לבנק, אין כוחות שוק. למעשה, אין להם כוחות כלל!

"הפיקוח על הבנקים שם דגש רב על הוגנות המערכת הבנקאית ומצפה מהבנקים לפעול בהגינות בשירותים ובמוצרים שהם מספקים ללקוחותיהם, לרבות במוצרי העו"ש", מסביר לנו בנק ישראל, בתגובה ששלח לנו בתחילת השבוע. בהמשך מספר הפיקוח על הבנקים על "קו המשוה" ומעביר את האחריות, שוב, מהבנקים אל הלקוחות.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אם אני הייתי קורא תגובה שכזאת ממי שאמור לפקח עלי, יש סיכוי שהייתי ממשיך להשתולל. זאת תגובה מקוממת, בעיקר מפני שהיא משקפת את הפער בין הציבור לבין מי שאמורים להגן עליו. בין מי שנמצא במינוס, למשל בהיותו בעל עסק קטן שנקרא למילואים, לבין מי שהשכר שלהם דופק בבנק כמו שעון. אנשים שלא ידעו מינוס מימיהם.

פעם אחת וכמעט יחידה שינו הבנקים משהו במדיניותם כלפינו ושיפרו את הריביות על נכסי הציבור, כולל על יתרות זכות בעו"ש. זה היה אחרי שנגיד בנק ישראל זימן אותם לשיחה שבעולם הדייטים היינו מכנים "יחסינו לאן?" והבהיר להם שהוא השכפ"צ שלהם נגד נגיסות של פוליטיקאים פופוליסטיים ושאם לא יעשו משהו ביוזמתם, הוא יפסיק להתנגד בנחרצות להגברת הפיקוח עליהם.

האיום של פרופסור ירון, בסגנון איומי הממשל האמריקני על ישראל, עזר. אולי מעט מדי, אבל עזר. לכן נדמה שהגיע הזמן לסבב נוסף של שיחות הבהרה, כי לחלק מהבנקים, כך מסתבר, לא די ברווחי עתק בחסות הרבית הגבוהה. הם חומדים גם את כבשת הרש שבידי הציבור.

בעצם, פרופ' ירון בכלל לא צריך לדבר. הוא צריך רק להראות להם תמונות של מי שהתגוללו עליהם (וגם על מדיניות הריבית שלו, אבל זה כבר נושא אחר), להזכיר להם שעם כל הכבוד לביקורת על שלטון הפקידים, כבר הוכח שמדיניות ציבורית היא עניין יקר מכדי להפקידו בידי המכונים "נבחרי ציבור" - ושאם הם לא רוצים נציגים של קרעי וגפני בבורד, כדאי מאוד שיתחילו לעשות משהו גם למען הציבור, כלומר - חוץ מפרסומות מרשימות (באמת!) על כמה הם טובים ועושים למעננו דווקא כשקשה.