צבא הגנה לישראל מוכיח שוב ושוב, שהוא אולי מנסה להגן על המולדת, לא תמיד בהצלחה גדולה, אבל את חייליו הוא זונח. הדוגמא האחרונה לניתוק של הצמרת הצבאית, ההתנשאות, ההצמדות לפקודות היבשות וחוסר הגמישות המחשבתי, באה לידי ביטוי מצמרר במקרה של אלירן מזרחי ז"ל.
לפני שבוע שם קץ לחייו מזרחי, מילואמניק בגדוד ההנדסה הקרבית, שלחם ברצועת עזה מה-7 באוקטובר. מזרחי בן ה-40, אב לארבעה, היה מלח הארץ. הוא התייצב מיד כשקראו לו, נהג על ה-D9 כמו שפקדו עליו, ספג טילים, וירי, נתקל במארבים של מחבלים, פינה מטענים ומוקשים, טיהר מנהרות ובתים ממולכדים, ופינה גופות.
אחרי חצי שנה של לחימה, שב הביתה, שלם פיסית אבל פצוע נפשית. הוא לא חזר לתפקוד, הוכר כפוסט טראומטי על ידי משרד הביטחון, החל לקבל טיפול תרופתי, אבל הביע רצון להמשיך לשרת במילואים, למרות מצבו המורכב. במקום לקבל מעטפת נפשית הדוקה שתכלול השגחה ויד מחבקת, הוא קיבל צו 8 והיה אמור להיכנס בתחילת השבוע לרפיח. אלא שהכאב הנורא והמראות הקשים לא הרפו ממנו והוא בחר במוות.
במקום שבצה"ל ובמשרד הביטחון יכו על חטא ויחקרו איך יכול להיות שפוסט טראומטי זומן בצו 8, למקום שבו חווה את התופת, כשכל ריח או מראה יכול להיות טריגר שיפרק אותו, הם בחרו להיאבק במשפחה השכולה שביקשה לקבור אותו בקבורה צבאית. למה? בגלל טענה הזויה, שלא היה בשירות צבאי פעיל כשהתאבד. או בנוסח הצבאי, כי "לא היה בשירות מילואים פעיל בעת מותו, ובהתאם לחוק אינו זכאי ללוויה צבאית ומתוקף כך אינו לקבורה צבאית".
בהתנהלות המבזה הזאת נתקלה גם משפחתו של אלון שמריז ז"ל, שנחטף לעזה, כשכבר היה לו צו 8 ביד, ובתושייה יוצאת דופן, שנשענת על הידע והניסיון שצבר בשירות הצבאי, הצליח לחמוק משוביו עם עוד שני חטופים, לשרוד כמה ימים ולאותת לחיילי צה"ל שהם בחיים. בנסיבות טרגיות וכואבות שלושתם נהרגו מאש כוחותינו.
ושוב, במקום הכאה על חטא, חזרו צה"ל ומשרד הביטחון להתקטנן, וסירבו בתוקף לבקשתו של אביו של אלון ז"ל, להכיר בו כחלל צה"ל. למה? כי יש נהלים ופקודות, ונוקשות מקוממת שהיתה אמורה לעבור מהעולם אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו לפני יותר משלוש שנים.
אז רפורמת נפש אחת יש, אבל הלב של צבא ההגנה לישראל ומערכת הביטחון נותר אטום. הצבא לא שינה קונספציה בשדה הקרב, ולא שינה קונספציה ביחס שלו לפקודיו. עדיין לא הפנימו שם, שמעט האהדה הקולקטיבית שנותרה לו אחרי סעידיאן ולפני ה-7 באוקטובר, אזלה לחלוטין אחריו.
מצד אחד צועקים שם שאין מספיק חיילים, ומהצד השני מתייחסים אליהם ואל המשפחות שלהם כמו אל "מרכיבי ביטחון" ולא כאל בני אדם. הצבא חייב להיות ארגון שמיטיב עם חייליו בסדיר ובמילואים ולא כזה שמתעמר בהם, בשם נהלים עבשים ופקודות שאבד עליהן הכלח. הוויכוח כאן הוא לא על כסף ועל פריצת גבולות ההכרה. אף אחד לא יתמוטט מעוד חלל צה"ל. המינימום המצופה מהצבא המוסרי בעולם, הוא להיות נדיב לאלה שמסרו את נפשם עבור המדינה ואזרחיה.
כמו משפחת שמריז, גם משפחת מזרחי ניהלה מאבק נגד צה"ל ומשרד הביטחון, ואיימה לפנות לבג"צ. המחאה קיבלה הד ורק אחרי הלחץ הציבורי, ובלי טיפת מודעות עצמית, התהפכה ההחלטה. במשך השבוע שחלף מיום מותו, לא זכתה המשפחה לקבל טלפון או ביקור מנציגי צה"ל. אתמול בלילה, בצאת החג, הם הופיעו פתאום בפתח הבית והודיעו שאחרי דיונים שהתקיימו בעניינו, הוחלט להכיר בו כחלל צה"ל ולקבור אותו בבית עלמין צבאי.
מהתחקיר הצה"לי, שלא ברור איך לא נעשה מיד אחרי פניית המשפחה לקבור אותו כחייל, עלה שהמפגש של אלירן עם מפקד הפלוגה וחייל נוסף, שהתקיים ביום שבו שם קץ לחייו, לא היה סתם ישיבה על כוס בירה עם חברים כמו שנטען קודם, אלא הכנה לקראת תעסוקה מבצעית שאותה הם היו אמורים לבצע בימים הקרובים. יש יסוד סביר מאוד להניח שהוא עורר אצלו טראומה ולכן ניתן להכיר בו כחלל צה"ל.
הסבל שעברה המשפחה השבורה והמתאבלת יכול היה להיחסך, אם מישהו מבכירי צה"ל ומערכת הביטחון היה מפעיל את הראש במקום לעשות דווקא. חבקו את החיילים שלכם. תנו להם גב, תראו להם ולמשפחותיהם אמפטיה וחמלה, בעיקר כשכולנו זקוקים לכל יד שיכולה לאחוז בנשק או לירות פגז. אל תזרקו אותם לכלבים בגלל כמה גרושים לקצבה ופוליטיקת שכול מיותרת. תגנו עליהם בגופכם, כמו שהם הגנו עלינו.