תמונת ניצחון: יצאנו לחפש כוס בירה ומצאנו אהבה

השמש לא ריחמה עלינו והחולצה הלבנה, החגיגית, שלבשתי בטרם היציאה לדרך - שאיכשהו החזיקה מעמד בחסדי המזגן שברכב, נדבקה עכשיו לגוף ולא החמיאה לאיש גדול מידות שכמוני, בלשון המעטה.

רק שמאז ה-7 באוקטובר, נדמה לי שאיבדתי את הזכות להתלונן, בטח כשמולי נמצאים תושבי העוטף, אנשים שהיו שמחים לו חלק מיקיריהם היו זוכים להתלונן על גלי החום, שהקדימו השנה ומנעו מאתנו אפילו את מזג האוויר הנעים של מי שלפחות על פי הלוח, אמורים להיות ימים אחרונים של אביב.

כבר כתבתי על הפרויקט הזה בחלק מהפלטפורמות שהועמדו לרשותו, אבל אף פעם לא ברמה העסקית, חרך צר מאוד שדרכו אפשר להבין חלק מהבעיות שמדינת ישראל נדרשת להתמודד אתן, לתקצב אותן ולטפל בהן.

נתחיל ברקע: צר עולמי כמפתחה של כוסית צ'ייסר. אולי לכן כבר בשעות הראשונות שלאחר מתקפת הטרור שבה הבטנו כולנו בחדשות, בעיניים קרועות מאימה, חשבתי על הפאבים שביישובי העוטף. זו מחשבה מוזרה, אני יודע, אבל אז הייתי אולי קצת נאיבי ופעלתי תחת שתי הנחות יסוד שגויות: הראשונה היא שמדינת ישראל, או ליתר דיוק (בהקשר הזה ראוי לאוורר את המשפט הגאוני ששם אסי דיין בפיו של טוביה צפיר, כסרן שמגר, מפקד המוצב ב"גבעת חלפון אינה עונה"): "ישראל המכונה מדינה", תדאג לתושבי הדרום לבנייה מחדש, מהמסד ועד לטפחות של כל מה שחרב באותו יום וניתן לשיקום בהנחת אבן על אבן (שכן, למרבה הצער, לא רק מבנים חרבו באותו היום): בתי ספר, גני ילדים, מרפאות, חדרי אוכל, בתי כנסת ועוד.

זה לא שאני חושב עכשיו שהמדינה לא תעשה כן. כלומר, בסוף היא תעשה את המוטל עליה, אבל בינתיים היא לא ממש מחזירה טלפונים למפונים. שרים שאפילו הזוטרים שבהם זכאים ללשכה, נהג, שירותי מזכירות ועוזרים פרלמנטרים בשכר, מגלגלים פניות של מפונים-ניצולים ממשרד למשרד. האמינו לי שכאשר מתקרבים שמה שנחשף, לכאורה, אודות הנעשה כביכול במשרד התחבורה הוא רק קצה הקרחון, עם מעט מאוד צדיקים בסדום הממשלתית והממלכתית (נציין שני שמות בכל זאת: שר הפנים משה ארבל והשר לפיתוח הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף. שני שרים שאני חלוק עמם כמעט בכל נושא אפשרי שמונח לפתחו של הדיון הציבורי, אבל הם לפחות עסוקים בעבודה ולא רק עובדים בלהיבחר מחדש).

הנחת העבודה השנייה שלי הייתה האמונה שהעקורים יחזרו לבתיהם בתוך חודשים. אז הנה תמונת מצב: בשדרות חזרו בין 70% ל-80% מהתושבים, חלקם כבר מתחרטים. בקיבוץ מרוחק (הכל יחסי: הכוונה למרוחק מבין היישובים שפונו) כמו קיבוץ גבולות, חזרו רוב התושבים לבתיהם לפני כחודשיים. במושב נתיב העשרה מתכוונים לחזור עד סוף הקיץ - בהתחלה דיברו שם על יולי, אחר כך עד אוגוסט ועתה הם מקווים להתחיל שנת לימודים חדשה ביישובם, משמע חזרה לבתים עד לתחילת ספטמבר. בקיבוצים כמו ניר עוז, בארי וכפר עזה למשל, אפילו לא רואים את הסוף, בקושי את שלב הביניים שייחל עת יעברו כקהילות (שעד כה היו מפוזרות בין בתי מלון, כפרי נופש ופתרונות דיור אחרים) ליישובים מארחים, כמו רוחמה או חצרים.

את כל זה כמובן לא ידעתי בטרם יצאתי לדרך עם פרויקט שהחל בחלום: להחיות מחדש את הפאבים הקהילתיים ביישובי הדרום.

מה שעמד מאחורי הפרויקט, כבר משלב הרעיון, הוא שיותר משנפגעו מבנים ויותר משנפגעו אנשים כבודדים, מה שספג את המכה האנושה ביותר הוא חיי הקהילה. מדובר לרוב ביישובים קטנים בני כמה מאות תושבים (אפילו "עיר המחוז" שדרות, על אף גידול מאוץ בשנים הארונות, מונה רק כמה עשרות אלפי תושבים). כלומר, אין כמעט מישהו שניצל מהאירועים ולא איבד בן משפחה או חבר קרוב. כלומר, מצאנו קהילות ששרויות באבלן. חלק מהן גם מתוך הבנה שהשלב הקשה בהתמודדות עוד לא הגיע.

כאן נפתח סוגריים ונפנה עוד חץ של ביקורת כלפי המדינה: מעבר לתקציבים ולעזרה של ממש, חלק גדול מהתושבים לא שמע ממדינת ישראל אפילו מילים של נחמה, למשל איש ציבור שיניח יד על כתפם ויבטיח שהוא אתם. רוצה לומר: המדינה, בהכללה, כשלה כאן כשל מוסרי עוד הרבה לפני שכשלה כשל תפעולי.

טוב או מוזר ככל שיהיה הרעיון שלי, הרי שלא די ברצון טוב וצריך לרתום לו גם שותף עסקי. השותף נמצא מהר מאוד בדמות CBC ישראל, החברה המרכזית למשקאות. הצגתי את הרעיון לתומר סגיס, הדובר והאחראי על התקשורת בארגון - שלולא ההתלהבות והמחויבות שגילה לעניין, ספק אם היינו מגיעים עד לכאן - וממנו המשכנו ביחד למנכ"ל, ניר לוינגר. לוינגר לא אכזב ונתן מיד את ברכת הדרך לפרויקט.

ב-CBC החליטו להתחבר לפרויקט דרך מותג הבירה "שקמה" - שיש בין ערכי המותג שלו לרוח המבצע חפיפה גדולה (על רגל אחת: בירת קראפט שמבושלת בנגב משעורה מקומית שגדלה בשדותיו ומסמלת תחייה של מסורת בישול בירה קדומה, שהתפתחה בארץ ישראל עוד לפני תקופת המקרא).

כך החל להתגלגל הפרויקט וביחד עם חבריי לקבוצת "סנהדרינק", כולם מוכרים בענף האלכוהול הישראלי: בעלי תפקידים, מיקסולוגים, שפים ועיתונאים, אפילו חשבנו על כמה רעיונות, אבל אז התברר לנו שהקדמנו את המאוחר. למה? כי בהתחלה האמנו שדי יהיה לתקצב שיפוץ קטן לפאב מסוים. משהו שיכסה עלויות של סיוד, עבודות נגרות, קצת חשמל ואינסטלציה, ועוד השלמות כמו ריהוט בר. על כל אלה להוסיף תוכן, כמו תפריט משקאות מחודש, ברז של שקמה מהחבית וייעוץ קולינרי מטעמו של שף או מסעדן מומחה - ועם כל אלה לצאת לדרך, הרי שמהר מאוד הבנו שאנחנו חולמים באספמיה.

בגבולות, שדרות ונתיב העשרה למשל, כבר חזרו או יחזרו בקרוב לפעילות, אבל בחלק מהיישובים יצטרך הפרויקט לעבור, ממש כמו התושבים, התאמה למתקנים שישרתו אותם ביישובים המארחים (יוצא דופן הוא הפאב בזיקים-ניצנים, שחרב עד ליסוד). כלומר - יותר תוכן ופחות חומר.

דווקא הגילוי הזה, שהכריח אותנו לחשב מסלול מחדש באשר לעזרה הנדרשת על ידי חלק מהקהילות, הוא אולי נקודה מקילה להגנת הביצועים הכושלים של חלק ממשרדי הממשלה: קשה מאוד לתקצב פרויקט שאופיו משתנה תוך כדי תנועה.

כאן נעצור לרגע ונחתוך לנקודה הכי מרגשת עד כה במסע הזה, המפגש עם התושבים: הקלישאה "באתי לנחם ויצאתי מנוחם" קיבלה כאן פרשנות מעט שונה, אם כי לא פחות מדויקת: באנו לעזור ויצאנו נעזרים. האנשים האלה, שספגו מכה כה אכזרית שלחלקנו מוכרת רק ממעגל שני או שלישי ולרובנו, למרבה המזל, מוכרת רק ממסכי הטלוויזיה, נטעו ונוטעים בנו את האמונה שעוד יבואו ימים יפים יותר.

הם לא עושים את זה במילים גבוהות, אלא במעשים קטנים-גדולים, כמו לזרוע מחדש, לעבד את השטחים החקלאיים, לטפח את הנוי על אף שנמצאים בו רק מתי מעט, או החברים מנתיב העשרה, שהתעקשו לחגוג 42 שנים לעליית המושב על הקרקע בפאב "הגן" שטיפחו באהבה למען הקהילה המקומית, למרות שלאחרונה התחדשו ה"טפטופים" גם לעבר יישובם.

נוכח עוז רוחם של אלה, התחלנו להפנים שמה שיצא לדרך כפרויקט קטן שנועד להביא "לגימה של שקמה" (כך קראנו לו על שם המותג שפרש עליו את חסותו) הוא הרבה יותר מכוס של בירה, אלא נוגע ממש במהות החיים.

אם כשיצאנו אל הדרך חשבנו שהבנייה מחדש היא פריווילגיה של השורדים, הרי שמהר מאוד הבנו שזהו הכורח שלהם, שהמסע שלהם לשיקום אישי יעבור רק דרך התקומה, ממש כמו שמו הרשמי החדש של חבל הארץ שהכרנו כולנו בשם "עוטף עזה".

אחזור ברשותכם לעולמי הצר כקוטרה של כוסית צ'ייסר: מדברים פה לא מעט על היום שאחרי ועל הניצחון המוחלט. ובכן, מה זה אומר מבחינה צבאית ומדינית, אנו משאירים לגנרלים ולמדינאים.

מבחינתנו, העיקר שאנחנו יודעים מה יהיה הניצחון המוחלט של הקמפיין הצנוע שלנו: היום שבו ייכנסו אל הפאב הקהילתי באחד מיישובי העוטף שני אנשים צעירים. יזמינו כוס של בירה, ילגמו בהנאה ויחליפו. מה יחליפו? בהתחלה מבטים גנובים, אחר כך כמה חיוכים, אחרי עוד בירה אולי גם כמה מילים ומספרי טלפון - וייצאו מהפאב יד ביד, אולי חבוקים, מנצחים באהבתם הצעירה את הכאב שהותירו המרצחים.

ביום שנשקיף עליהם בעיניים מצועפות מעבר לבר, אפילו אם מדובר בפאב זמני שהוכשר בתוך מקלט, נדע שהשגנו את הניצחון המוחלט.