כמה פעמים אמרתם לעצמכם בשנה האחרונה "זה השיא, יותר גרוע כבר לא יכול להיות". אלא שבכל פעם שבה נדמה שהגענו לתחתית, מתברר שהגרוע מכל עוד לפנינו, ומה שרע עוד יותר הוא שככל שימיה של הממשלה הזאת מתקצרים, כך הופכת אחיזתה בקרנות המזבח למופרעת ומטורללת יותר, כמו שלל הציוצים הנעים בין פייק להזיה של שופרותיה בתקשורת (גם הם הולכים ונהיים קולניים ככל שמתמעט מספרם).
לפעמים נדמה שנפתחה תחרות סמויה באשר למי שיהיה חתום על תעודת הפטירה של הממשלה הנוכחית: האם יהיה זה ראש הממשלה עצמו שבעוד הא מקבל את הידיעה על הירצחם של עוד שני חטופים בשבי, הוא מעלה תמונה מבוימת ומבישה מהמטוס שמאות מיליוני שקלים הושקעו בהפיכתו לווילה בקיסריה עם כנפיים (מינוס הבריכה הפרטית שמשופצת על חשבוננו).
התמונות שמעלה ראש הממשלה באופן יזום, הפכו כבר למשחק רשת פופולארי בבחינת "מה לא הגיוני בתמונה?" פעם זו רעייתו שהשילה 40 שנים מגילה באמצעות הפוטושופ, פעם זו שתילה של הספר "הנכון" בידיו, הפעם היו אלה אגרטל הפרחים (אם הוא עמיד בפני המראה ונחיתה, נשמח ללמוד את הקונץ-פטנט, אם נועד רק לצורך קבלת הפנים, הרי שזה מעיד יותר מכל על מה מעסיק את הזוג הזה ערב מה שמוצג כמשימה לאומית חשובה), היעדר המשקפיים (האם ראש הממשלה יכול לקרוא מסמכים - ועוד מסווגים, כאלה שדורשים עיון באותיות הקטנות, כפי שמעידים הפיקסלים, ללא משקפיים?) ופעם (בהנחה שהמסמכים אכן מסווגים) זהו המבט הבוחן של רעייתו (נעדרת הסיווג המתאים בכדי לעיין בהם).
את הכובע דווקא נחליק לו: גם מפני שהמקורבים לו צריכים להתפרנס וגם מפני שדווקא הוא מלמד על מה שבאמת חושב נתניהו אפילו כשהוא לא אומר זאת מפורשות: הניצחון המוחלט שלו אינו כולל את החטופים.
הלב יוצא אל משפחות החטופים שעלו עמו לטיסה: לא מדובר בהאשמה כלפיהן, שהרי יהיו מוכנות (ובצדק!) לעשות הכל כדי להשיב את יקיריהן ארצה. נאמר רק שאם אחרי שנשכר אדם מיוחד לשם כך (גל הירש) שניסה לשכנע משפחה אחר משפחה להצטרף למסע ומאמציו הניבו רק כמה-עשרה משפחות, שהתפתו לא לראות שהן כלי משחק פוליטי בידי מי שיש לו רק מטרה אחת, להיאחז בכל כוחו בשלטון, הרי שגם כאן - כמו בכל מעשיו, התוצאה היא דלה.
צו 8 למשתמטים
לפעמים נדמה שמי שיחתום על תעודת הפטירה של הממשלה הזאת הוא גם מי שחותם על צווי החירום (המכונים צו-8) שנשלחים למילואימניקים.
יש בינינו אנשים שמספר ימי המילואים שלהם כמעט חופף למספר ימי המלחמה. הם החלו להשמיע קול זעקה, אבל בינתיים עוד לא תפסו את המדינה - לא בדש מעילה אלא בצווארה - ושאגו כי כך אי אפשר עוד. למעשה הבחירה היא בין לציית לצו הבא (חובה, אבל כזאת שניתן לחמוק ממנה) לבין התואר האקדמי, הקריירה או המשפחה.
מילואימניק כזה שהוא גם אב לתינוק בן שנה, חוזר הביתה לילד שכבר למד ללכת ולדבר מעט, שאפילו לא מזהה אותו.
כל זאת קורה, חובה להזכיר, לא במלחמת עולם שבה האויב ניצב בשער אלא במדינה שבה ילדי השכנים מעבר לכביש "ימותו ולא יתגייסו".
אפילו אצלם ייפול בסוף האסימון שאזרח צעיר עם תואר ראשון שעובד למחייתם, הוא מצרך חיוני עבורם לא פחות מאשר קצין בשריון. כלומר, לא רק הקריירה שלו תלויה בבחירה בין התמדה בשירות המילואים ובין התחמקות ממנו כדי להתמקד בעבודה, אלא גם מערכת החינוך זוללת הכספים שלהם, זאת שאינה מפוקחת בתכני הלימוד שלה, לא רק במקצועות חיוניים כמו מתמטיקה ואנגלית, גם בתכנים שנועדו לחזק את הנאמנות למדינת ישראל: שר האוצר שגאה בעיכוב כספי הרשות הפלסטינית בגלל שנאת ישראל, מתקצב ביד נדיבה מוסדות חינוך שאולי לא יוציאו מתוכם פעילי טרור, אבל שבהם מטיפים נגד הציונות (כן, גם - ואולי בעיקר - נגד הציונות הדתית, עם או בלי מירכאות).
שיטת אמסלם
ואולי מי שיהיה חתום על תעודת הפטירה של הממשלה הזאת הוא שר זוטר יחסית כדוד אמסלם? מה עניינו של אמסלם בעת המלחמה? למנות כמה שיותר מינויים פוליטיים, כמה שיותר ג'ובים לחברי מרכז ומקורבים לליכוד ולסביבת ראש הממשלה. הוא לפחות לא מסתיר את העובדה שזה הדבר היחידי שמעניין אותו, לטרוף כזאב בטרם יאזל הצאן.
כשהוא מכנה את היועצים המשפטיים "גנגסטרים" ואחרי שמתגברים על המבוכה מכך שהפוסל במומו פוסל, הוא מסביר שזה משום שהם אינם מאפשרים לממשלה למנות מינויים (פסולים, נזכיר) לפי הבנתה.
את הפילוסופיה של אמסלם לגבי מינויים כבר למדנו, שכן גם כאן הוא לא טרח להסתיר אותה ומעל לבימת הכנסת הכריז שגם עקרת בית יכולה להיות דירקטורית בחברה ממשלתית, מה יש? מעבר לכך שנחשף כאן טפח מהשקפת העולם של השר שממקם את עקרת הבית בתחתית שרשרת המזון, מוסברת ומוסגרת כאן השיטה: אמירה פופוליסטית שאין מאחוריה מאום זולת כוונות רעות.
אני שייך לדור שבו רוב האימהות היו גם עקרות בית והערכתי לאימהות של כולנו היא עצומה, אבל לא הייתי מושיב את אמי, אהובה ומוערכת ככל שתהיה בדירקטוריון של רפאל או של התעשייה האווירית, למשל.
מה שהיה יכול להיחשב כבדיחה או לפחות להיות פטור במשיכה בכתפיים בימים כתיקונם, מתוך הבנה לכך שהמערכת הפוליטית היא בהכרח גם מושחתת, התברר כעניין של חיים ומוות: העובדה שאין מדינה בכל מקום שבו היא נדרשת להופיע (שאלו כל ראש רשות מקומית בקרבת הגבול, חלקם ליכודניקים נאמנים שנשאו את הממשלה הזאת ושריה אל השלטון) היא תולדה של מינוי של אפסים גמורים, חסרי יכולות ביצוע, שזכו לתפקידיהם בגלל קרבתם לקבלן קולות כזה או אחר או שפשוט זכו לג'וב כדמי לא יחרץ (ראינו אחד שכזה רק לאחרונה).
אז מה לנו להלין על משרדי הממשלה שלא מבצעים את משימותיהם אחרי שאפשרנו את מילוי השורות בכסילים מוחלטים? אולי רק לזכור שכל מינוי שמצליח להיות מסוכל בידי היועצים המשפטיים המושמצים, פירושו הצלת חיים שאמסלם מבקש (בעקיפין כמובן) לקחת.
טרללי טרללה
לפעמים נדמה שמי שיחתמו על תעודת הפטירה של הממשלה הזאת הם אוסף הטיפוסים ההזוי שממלאים את השורות בקואליציה ובממשלה: חנוך מילביצקי שקופץ כבריון כדי להתעמת עם חברי הכנסת הערביים בנוסח "תחזיקו אותי", מה שמעלה כמה השגות לא נעימות לגבי פרשיות בעברו.
גלית דיסטל אטבריאן שהצליחה לגרום אפילו לטלי גוטליב להיראות לרגע כחנה בבלי המנוחה, מאי גולן - שרה לקידום מעמד האישה שמכשילה חוקים שנועדו לקדם נשים, ניסים ואטורי שמכשיל מראש כל ניסיון לכתוב סאטירה אודותיו, שכן אין כותב שיתעלה על המקור, שרים כמו שלמה קרעי וחברי כנסת כמשה סעדה - כמעט בכל המקרים מדובר באנשים שחבים את החיים הציבוריים שלהם לראש הממשלה, אדם שאצלו קובע רק מדד החנופה ועוד.
אבל נדמה שמעל כל אלה הצליח להתעלות אתמול דווקא שותף בכיר לממשלת נתניהו שהוא אפילו לא חבר מפלגתו. הכוונה היא לאיש יהדות התורה, משה גפני, המכהן גם כיו"ר ועדת הכספים. גפני זה הוא טיפוס חסר בושה, מהסוג שלא רק עושה את מה שעושה מהמקפצה, אלא (ברוח האולימפיאדה המתקרבת) טיפס אתמול מהמקפצה בגובה 3 מטרים למגדל בגובה 10 מטרים, כדי להדגים שלוש סלטות ושני ברגים בדרך לבריכת הכסף שלנו:
ביד אחד דחה גפני דיון על העברת כספים (שכבר אושרו, אפילו בממשלת הלא כלום הזאת) לחיזוק מערך הכבאות ביישובי הצפון, שבהם דליקות מסכנות רכוש וחיים הם עניין יום-יומי (ועוד היד נטויה: שיא הקיץ ורוחות הסתיו עודם לפנינו) אבל חטף (בכינוס בהול של הוועדה מעכשיו-לעכשיו) 17 מיליון שקלים לטובת קייטנות של מוסדות חרדיים בלתי מפוקחים.
כסף קטן-גדול
האוזניים שומעות והלב מתקשה להאמין: ילדי המילואימניקים שמתגעגעים לאבא (פה ושם גם לאמא) לא, וילדים שמחונכים להתנגד לערכי מדינת ישראל - כן. כסף להצלת חיים משריפה לא, אבל מים לבריכה של הקייטנות - כן.
כיתות כוננות יקרות בצפון, אם לא יהיו לכם מספיק מים לכבות את השריפה הבאה פן תתפשט לעבר יישוביכם, חפשו את הליטרים החסרים בבריכת הפעוטות בקייטנות של גפני.
תגידו שמדובר ב-17 מיליון "בלבד", כסף קטן במונחי תקציב המדינה (פחות קטן כשפורטים אותו למשל לשעות עזר בחינוך המיוחד או מטפלים סיעודיים לקשישים - ואלה כמובן רק שתי דוגמאות), ואנחנו נשיב לכם במטבע לשון (תרתי משמע) שמקובל בטיסות אל על למי שלא התמזל מזלו לטוס במטוס פרטי בעלות של מאות מליוני שקלים: כסף קטן-גדול.
נדמה שאין ישראלי שטס לחו"ל עם אל על ולא מכיר את המבצע הזה של אלו"ט, על"ה, אל על ובנק הפועלים, זה שבמסגרתו עוברים הדיילים בין הנוסעים ומבקשים מהם לרוקן את כיסיהם מהמטבעות שנותרו בהם, אלה שלא יהיה להם כבר שימוש בקרוב. כסף קטן שבצירוף של יורו-סנט אחד ועוד אחד, יכול לחולל שינוי גדול.
ובכן, כאלה הם גם 17 מיליון השקלים שחמס יו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני מהכיס של כולנו אתמול - כסף קטן שעוד יככב בין הסעיפים המרכזיים בדוח הפתולוגי של הממשלה הרעה הזאת, שהיא כולה מכוונת-מטרה: לא פדיון שבויים ואפילו לא הניצחון המוחלט, אלא שימור מעמדו של איש אחד, כשגמולם של חבריה הוא שבדרך אל האסון המוחלט מותר להם לחטוף ככל שיוכלו, היישר מהכיסים שלנו.