זה היה לכאורה עוד ציוץ מטופש של שר האוצר נגד הייעוץ המשפטי, שכן זה כידוע, אשם בכל חולי ומכאוב - מחורבן הבית ועד לחום והלחות של אוגוסט (מהציוץ ניתן להבין שהיועצים המשפטיים אשמים גם בירידת דירוג האשראי של ישראל).
למעשה זה היה מאותם ציוצים שבהם יוצא לשר האוצר הסמוטריץ', כמו בעת שנעצר על ידי כוחות הביטחון, כמו בעת שארגן מצעד בהמות, כמו בפעם ההיא שבה נחרד מהאפשרות שרופא ערבי יילד את אשתו ההרה. הפעמים האלה שבהן מתברר כי מי שנחזה בטעות לשר בכיר שמיטיב להתבטא, לעתים אף המתינות או ברוך, מחזיק בתפיסת עולם חשוכה עד מאוד.
יתרה מזאת, בעוד אנו שבויים בוויכוחים שמסלילים אותנו לימין מול שמאל, דיונים עקרים שסופם להצטמצם לר"ב או רל"ב (למשל בנושא החטופים, שלהתרשמותי חוצה מחנות הרבה יותר מכפי שהוא מוצג בתקשורת), הרי שהציוץ של סמוטריץ' מזכיר על מה המחלוקות האמיתיות בינינו, על קדמה - כפי שחלקים גדולים בציבור תופסים אותה, לעומת הסתגרות מאחורי חומות שמרנות שאבד עליהן הכלח.
על מה יצא הקצף? על קביעתו של שר האוצר לפיה ביטול סבסוד מעונות היום לילדים שהוריהם בחרו להשתמט מחובת הגיוס, יביא להפסקת השתתפות נשים חרדיות במעגל העבודה, שכן אלה יידרשו לביתן כדי לשמור על הילדים, שהרי לא ייתכן שהגבר במשפחה יהיה בייביסיטר (כפי שגרס שר האוצר בהתייחסות קודמת לנושא).
בעולם הדימויים של סמוטריץ', אני הייתי הבייביסיטר של שלושת ילדיי. זו לא הייתה החלטה מודעת ברוח הפמיניזם, אלא נסיבות החיים הן שהובילו אותנו, כמשפחה, לשם.
זה התחיל בכל שעבודתי אפשרה לי גמישות בשעות, למשל בפיזור הילדים בבוקר למוסדות החינוך, איסופם אחרי הצהרים והתנהלות מול לו"ז של חוגים, נמשך בתובענות עבודתה של אימם - הן בשעות והן בנסיעות תכופות לחו"ל, והושלם במה שהתברר (ספוילר, רגע של תעופה עצמית קצרה לפניכם) ככישרון שכנראה ניחנתי בו לעבודות המטבח - מכריכים יצירתיים לבית הספר, דרך מזון יום-יומי יותר כשניצל ופירה (למשל) ועד לארוחות שבת מושקעות ומרובות משתתפים, שהפכו למרכז החיים אפילו במשפחה חילונית למהדרין, שבה לא מקדשים את השבת אלא פשוט מרימים כוס יין לסיכום שבוע שחלף ולקראת שבת של בטלה נעימה (מסורת שמחזיקה מעמד גם משהילדים כבר בגרו ועברו להתגורר מחוץ לבית).
כאמור, לא היה בזה מן ההחלטה המודעת, אפילו ברמה התועלתנית לאמור: אני אקח על עצמי יותר את משימות הבית והמשפחה, כדי שאת תוכלי להשקיע יותר בקריירה. זה פשוט קרה כמעט מאליו, כמציאות שבה הבחנו רק תוך כדי שהתפתחה.
ולמרות שלא מדובר בהנפה של נס פמיניסטי, אין זאת אומרת שאיני מביט בסיפוק על הנתיב הזה. לא רק שהוא אפשר לשנינו לעבוד ולפתח את המסלול המקצועי שלנו כאוות נפשנו, אלא שהוא זיכה אותי במתת שעד לפני דור או שניים גבר היה יכול רק לחלום עליו, עם מעורבות עמוקה בחייהם של ילדי, לא באמצעות הקשקוש על "זמן איכות" (המצאה של הורים שבטוחים שהם אבות טובים יותר רק מפני שבשעה האחת בשבוע שהם מקדישים לצאצאיהם, הם הלכו למוזיאון ולא למקדונלד'ס), אלא באינטימיות שנוצרת בשנים של קשר יום יומי הדוק, כזה שמאפשר לי להבין אותם במבט. קשר מהסוג שפעם היה מסווג רק כ"אימהי", כלומר - אינסטינקט מולד ולא תכונה נרכשת, ששמור רק למי שגופה מאפשר לה לשאת ילדים ברחמה.
כלומר, "פעם", אלא אם כן אתה שר האוצר או נמנה על חלק מחבריו לממשלה.
הציוץ של סמוטריץ' נוגע בהנחה שעתה נשים חרדיות יינטשו בהמוניהן את המשרות בהן החזיקו ויעברו לשמור על הילדים, שכן אי אפשר לצפות מגבר שיהיה בייביסיטר...
כמי שדוגל בחירות הפרט, לא הייתי מתעמת עם שר האוצר - זכותו של אדם להחזיק בהשקפה משלו על החיים, גם אם בעיני היא שמרנית ומטומטמת, מפלרטטת עם "כל כבודה בת מלך פנימה", אלמלא היה נדמה שהממשלה הנוכחית מבקשת לאכוף אותה על חברה שבה נשים עדיין זקוקות, יותר מגברים, להזדמנות שווה, לעידוד להגשמה עצמית, לדחיפה לעצמאות כלכלית (אגב, אין לי שום בעיה עם כך שמי שזכתה להזדמנות שווה בלימודים, בשכר ובמעמד החוקי, תבחר לבסוף בעצמה במסלול שבו הקריירה שלה תהיה טיפוח המשפחה והבית, אבל אנחנו ממש עוד לא שם).
זה לא רק מיעוט השרות סביב שולחן הממשלה, קל וחומר בקבינט. זה גם אופיין - עם שרה שממונה על שוויון הזדמנויות שמצביעה נגד חוקים שמבקשים לקדם את השוויון הזה (מאי גולן), או עם שרה בכירה יותר, שהייתה יכולה לשמש דוגמה מצוינת להעצמה נשית, בהיותה קצינה בכירה בעברה ושרה דומיננטית בהווייתה, אבל שסבורה שלא צריכים לחוס (להרגיש "כאבי בטן" כהגדרתה) בגלל נשים מוכות למשל, שהגנה עליהן צריכה לחכות עד השיבה לשולחן הממשלה או אחר כך כדי לשמור על שלמות הקואליציה (מירי רגב). כלומר, מעמד האישה סביב שולחן הממשלה נקלע לגירעון מסוכן הן בכמות והן באיכות.
וכשאלה מוקפות בגברים חרדיים, שאצלן אין ייצוג לנשים בכל מקום שבו מתקבלות החלטות חשובות ברמה החברתית-לאומית, וכששר האוצר, האיש שממונה על חלוקת הכספים במשק, חושב שהגיוני יותר שאישה תתפטר מעבודתה כדי לגדל את ילדיה, לפחות הגיוני הרבה יותר מאשר שאביהם ייאלץ לשמש כ"בייביסיטר" (מלאכה נשית כידוע) - כל זה מצטרף לכדי תמונה שלא מבשרת טובות למעמד האישה בישראל 2024.
נכון הוא שחלק מהמחוזות שאליהם לקחה אותנו הפרוגרסיביות הטובה, ששוויון מגדרי הוא חלק חשוב ממנה, הם קשים לעיכול לחלק מהאוכלוסייה וחלקם באמת (כמו שאוהבים לומר בימין השמרני) "מטורללים" (לאו דווקא בהקשר המגדרי, קחו למשל סדרות על התקופה הוויקטוריאנית שבהן נראים שחורים כלורדים. לא חלילה מפני שאדם שחור אינו יכול להיות אציל בתכונותיו או במעמדו, אלא מפני שמדובר בסילוף מסוכן של ההיסטוריה - כאילו היה מדובר בסרט על נאצים, שבשם הפוליטיקלי קורקט היו קוראים לאחד מהם "כהן" ולשני "לוי"), אבל בסופו של דבר מדובר בלא יותר משבבים שעפים מהעצים שנחטבים כדי לסלול לכולנו מסלול לעתיד טוב יותר.
זה לא מאבק פוליטי, אפילו לא דתי. זהו מאבק שלו צריך להיות שותף כל מי שמאמין בהזדמנות שווה - למשל גם דתי-לאומי, שאשתו ובנותיו התעקשו על שירות צבאי מלא ולא השתמטו בחסות "הצהרה" על אורח חיים דתי.
פגשתי בחיי גם לא מעט כאלה, שחשים בושה נוכח העובדה שמי שמייצגים אותם ברמת התודעה החברתית הם אנשים כסמוטריץ' וברמה המדינית, מוכתמת תפיסת עולמם הימנית, שכבודה במקומה מונח, על ידי הפורעים בג'ת או בחווארה.
מגיע להם שגריר טוב יותר מ"חצי-משתמט", בורח מאחריות, מאמין שחובתה הבסיסית של אישה הוא לגדל את ילדיה, בעוד גבר יכול להיות רק בייביסיטר, שר אוצר שירש קופה ציבורית מתפקעת מרוב יתרות והפך אותה לחור שחור, בולען של כספים קואליציוניים - ושבטוח שאם רק יצרח מספיק חזק, כמטיף קתולי נגד היהודים ש"אשמים" במגיפה השחורה, שהכל הוא רק בגלל הייעוץ המשפטי, נהיה כולנו מספיק מטומטמים כדי לא להבחין בעובדה שרק הוא והממשלה שבה הוא חבר מרכזי, הם אלה שמוליכים אותנו לאבדון: ביטחונית, מדינית, חברתית וכלכלית.