ב-5 בנובמבר, חודש אחרי האסון בעוטף, הגיעה שרת התחבורה, מירי רגב, מלווה בפמליה של אנשי משרדה, לביקור ב"דפוס בארי", שמספק למשרד שירותי הדפסה. כפי שפרסמנו לראשונה ב"וואלה", כשהגיעה לשער, סירבו חברי הקיבוץ שעמדו שם, לתת לה להיכנס.
"כשקיבלנו את השמועה שרגב מגיעה לביקור, החלטנו שהיא לא תיכנס לבארי", אמר אחד מהם. "מבחינתנו, שרים וחברי כנסת שקראו לנו בוגדים ותומכי טרור, לא יכולים לתרום לנו ורק רוצים לרקוד לנו על הדם. לא נאפשר זאת ולא ניתן לה לעשות קמפיין יח"צ על חשבוננו".
במשך חצי שעה עמדה שיירת המכוניות של השרה מחוץ לשער הצהוב, כשמנכ"ל הדפוס, בן סוכמן, מנסה לפשר בין הצדדים. כשניגש לשוחח איתה, זכה ממנה למטר צעקות. הנוכחים במקום שמעו אותה אומרת לו, "אם לא תכניסו אותי עכשיו, נטפל בכם אחרונים", זאת אומרת, בארי ישוקם אחרון אם השער לא ייפתח לאלתר. סוכמן שמע את הדברים, הסתובב והלך משם, ורגב גורשה מהמקום בבושת פנים.
התקרית הקשה ההיא, הותירה את חברי הקיבוץ בהלם, שגבר עם פרסום התחקיר על שרת התחבורה בתוכנית ה"מקור", כשנחשפו לדבריו של יועצה הקרוב, עופר מלכה, שהציע הצעה מעוררת צמרמורת, "אולי שווה לצאת למכרז חדש (עם דפוס בארי ל.ר.), אם מנהל בית הדפוס מסלק את מי שמפרנסת אותו", אבל לא ממש הזיזה לרגב. העובדה שתושבי העוטף לא מסוגלים לסבול את נוכחותה, לא מפריע לה, להפך. היא ממלאת אותה רוח קרב.
אתמול, בישיבת הממשלה, הכריז רוה"מ על מינויה של רגב לאחראית על טקס הזיכרון, שישודר בשידור חי ללא קהל, כדי למנוע הפגנות שיפריעו לפריים הנקי, חלקו יצולם מראש באזורי הטבח, בכדי למנוע התפרצויות זעם לא צפויות, כמו אלה שחוותה רגב על בשרה במהלך עשרת החודשים שחלפו, ויוקרן בו נאום ראש הממשלה, האיש שלא מוכן לקחת אחריות על האסון.
האישה שצרחה על שורדי הטבח לא רחוק מהמקום בו שכלו את בני משפחתם וחבריהם, והתירה לאחד מחברי הצוות שלה לכנות אותם "שמאלנים", בקבוצת הוואטסאפ הפנימית, "המטבחון", ולומר ש"הם יוצאים שם מטומטמים ושונאים. סתם גרעין קשה של קפלן", הגיבה למינוי החדש כמו אחרונת צדיקי הדור: "בכובד ראש, ובתחושת שליחות עמוקה, קיבלתי על עצמי את המינוי. נערוך את הטקס ברגישות ובאחריות ונביא לידי ביטוי את הזיכרון, הגבורה והתקווה".
תושבי בארי לא רצו לתת לה לעשות עליהם סיבוב יח"צ? רגב תכניס להם אצבע בעין ותסובב אותה בשידור ישיר לעם בכל ערוצי התקשורת, והיא לא תפספס, כמובן, הזדמנות ללקט עוד כותרת או שתיים בדרך.
קרה המקרה, ואחד מאירועי הסליחות הממלכתיים, אמור להתקיים ב-7 באוקטובר בבריכת הסולטן בירושלים. שר התפוצות, עמיחי אליהו, שעמל עליו כבר שבעה חודשים, הביע את התנגדותו לבחירת המועד הלועזי, לקיום טקס הזיכרון, ורגב התנפלה עליו בחמת זעם, אמרה שזה לא מכובד ולא הגיוני שיתקיים עוד אירוע במקביל לטקס הזיכרון הממלכתי, וביקשה לבטל אותו.
ואז הציניות עלתה לגג והתאבדה, כי גם היא לא יכלה לסבול יותר את פשיטת הרגל המוסרית, האנושית והערכית, לא רק בבחירתו של האדם הכי פחות מתאים לניהול טקס רגיש כל כך, אלא גם לעובדה שהממשלה שאחראית על האסון, מתעקשת לנהל את טקס הזיכרון הראשון ל-1,400 הנרצחים, אלפי הפצועים, ועשרות אלפי הנפגעים בנפש שהותיר אחריו.
חוסר המודעות העצמית של כל הנוגעים בדבר, ובראשם רגב ונתניהו, והניתוק המוחלט שלהם מרגשות המשפחות השכולות, משפחות החטופים, והתושבים החבולים שעדיין לא הצליחו לקום על הרגליים, מעלה את השאלה האם הם בכלל איתנו, מבינים את גודל השבר והכאב העצום, באיזה יקום מקביל הם חיים לכל הרוחות.
אם בכל זאת מתעקשים על קיומו של טקס ממלכתי לזכר היום הארור ההוא, מי שצריך להוביל אותו הוא דמות ניטרלית, כמו נשיא המדינה, יחד הרב הראשי ומרים פרץ למשל, שנמצאים בקונצנזוס, ובטח לא שרה שההתמחות שלה היא פיזור מלח על הפצעים המדממים.
דיברתי עם חיים ילין מבארי. הוא אמר לי שתושבי העוטף נמצאים במקום אחר לגמרי. אין להם ראש לטקסי זיכרון של הממשלה. ביום השנה כולם יתכנסו בבתי הקברות ויבכו את אהוביהם, בטקסים בקיבוץ שהתכנון שלהם כבר החל. "אין לנו את הפניות הנפשית לחשוב על זה בכלל. לממשלה כנראה יש, כי מדובר פה בעניין פוליטי מול ערכים עמוקים. אם הפוליטיקה תנצח את הערכים האלה, לא תהיה פה מדינה" אמר.
ואני אומרת לרגב ונתניהו, שבמקום להשקיע אנרגיה באירוע זיכרון גרנדיוזי, בסגנון "טקס המשואות", עם פירוטכניקה, צילומים קורעי לב, ועדויות שלא ישאירו עין יבשה, שיסורו באותו היום לבריכת הסולטן, ויצטרפו לקריאת הסליחות הממלכתית של שר המורשת.
אולי סוף סוף הם יבקשו סליחה מתושבי העוטף, נרצחי המסיבות, החטופים, וכל עם ישראל.