ביום ראשון אמורה להיפתח שנת הלימודים התשפ"ה. נכון לרגע כתיבת הטור הזה, מרחף עדיין איום שביתה מעל לראשי תלמידי התיכון. לכאורה, לא נורא, בניגוד לילדים שעולים לראשונה לכיתה א', עם כל ההתרגשות הנלווית לכך, שהשבתה שלהם, בעל כורחם, היא בעיני פשע שחורג מכל דינמיקה של סכסוך מקצועי, הרי שתלמידי התיכון יכולים לספוג כמה ימים של השבתה - אם תרצו, תוספת של עוד כמה ימים לחופש הגדול.
כל זה כמובן רק לכאורה, למי שאין לו תלמידים בגיל בית הספר התיכון. התלמידים האלה עברו כבר שתי שנות לימוד משובשות כהוגן, בעת הקורונה, וברגע שהיה נדמה כי הם מצליחים להדביק את הפער, בא סכסוך העבודה עם ארגון המורים ושיבש את שגרת לימודיהם.
אם בכל הקשור למרבית המורים בישראל, בעיקר של בתי הספר היסודיים, הושג סיכום בין שר האוצר הקודם, אביגדור ליברמן, למנכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, הרי שארגון המורים והיו"ר שלו, רן ארז, לא הגיעו להבנות דומות - ומאז נערכת ההתכתשות בין משרדי החינוך והאוצר, לבין ארגון המורים העל יסודיים, על גבי התלמידים.
אל כל הסאגה הזאת יש להוסיף את השיבושים שכפתה המלחמה על המערכת, תלמידים מפונים שהצטרפו באיחור למסגרות קיימות, בתי ספר לא ממוגנים שאיש אינו יודע אם ייפתחו כסדרם. חבלי ארץ שהם בבחינת "אזורי דמדומים": לא קרובים דיים לגבול, בעיקר בצפון, בכדי להיות מפונים באופן מסודר, אך לא מספיק רחוקים מטווח הטילים כדי לאפשר שגרת חיים.
בתוך כך, אין פלא שלא מעט תלמידי תיכון מפונים, "איבדו את זה" לגמרי: הנשירה מבתי הספר גברה, המלונות שבהם התגוררו, חלקם במרכז הארץ, חשפו אותם לרמת חיים גבוהה נוכח אמצעי קיום דלים, מה שהוביל לפשע, כשהם רחוקים מהחממות בהם גדלו ומהמסגרות הקהילתיות שהתנפצו באחת.
לכל אלה יש רק ליואב קיש אחריות, גם אם לא ישירה אלא מיניסטריאלית, בהיותו חבר בממשלה שדרדרה את מדינת ישראל עד כדי כך. אבל לתיקון המצב, יש חלק לארגוני המורים, בעיקר לזה שנקרא "ארגון המורים".
לכאורה מדובר במחלוקת על כסף, אבל למעשה מדובר במשהו עמוק הרבה יותר (גם אם הוא מתורגם לסעיפים כספיים). לכל אזרח במדינת ישראל יש רצון לראות מערכת חינוך טובה יותר, במסגרתה יופקדו הנכסים החשובים ביותר שיש לאדם בחייו, ילדיו, בידי אנשי מקצוע שישלבו גישה אנושית ואינטליגנציה טבעית בידע מקצועי שיוכל להעשיר את התלמידים. נדמה שעל כך אין חולק.
אלא ששנים של הזנחה יצרו בעיה קשה של כוח אדם. השכר הנמוך הקטין את הביקוש למקצוע, בעיקר בקרב גברים (המפרנסים העיקריים, עדיין, ברוב המגזרים בישראל), הביקוש הנמוך הוריד את דרישות הסף להשתלבות במקצוע ויצר שכבה לא מבוטלת של אנשי מקצוע עם יכולות אישיות ומקצועיות נמוכות.
לבל נפגע באנשים העושים מלאכתם נאמנה בתנאים קשים ובשכר שאינו מתגמל מספיק: יש בישראל גם מורים נפלאים שעושים עבודתם מתוך תחושת שליחות ואחריות לחינוך ילדי ישראל. הבעיה היא שלצידם צמחו לא מעט בעלי משרות בתחום, שגם אם נתאמץ מאוד להחמיא לכישוריהם, לא נוכל להעניק להגדירם אלא כ"בינוניים" (וגם זה, רק כדי לא להעליב).
הבעיה היא שגם הטובים וגם הבינוניים מאוגדים בארגונים מקצועיים שמגינים על זכויותיהם. עד כאן מדובר במחלה של רוב ארגוני העובדים באשר הם - גם המאבקים המוצדקים ביותר, אינם עוסקים לרוב בהשבחת כוח האדם במערכת, להיפך - רבים מהם מנסים לשמר את כוח האדם הבינוני ולעיתים אף הירוד, בגלל סיבות פוליטיות פנים ארגוניות.
הוסיפו לכך את העובדה שכמו איגודים מקצועיים ותיקים רבים, מדובר לעיתים בארגונים שמוגנים כמעט לחלוטין מביקורת של מוסדות המדינה (הסתדרות המורים למשל היא "אגודה עות'מנית") ותקבלו עוד סיבה לכך שנדרשת רפורמה לא רק בכוח האדם, אלא גם בגופים המייצגים.
לא יתנדבו להתחסל
לכן המאבק בין שרי החינוך לדורותיהם לבין ארגוני המורים הוא קודם כל מאבק של כוח. משרדי האוצר והחינוך לא מתנגדים עקרונית לתוספות שכר, בוודאי כאשר אין בר דעת שחושב שהן בלתי מוצדקות, אבל מתנה זאת בהזרמת דם חדש למערכת.
ארגוני המורים מצדם, לא מוכנים לא רק לקיפוח שכרם של מורים (ראינו באיזו קלות הופקרו, מעת לעת, מורים מתחילים שמשתכרים שכר רעב, כדי לשמר את תנאי הגוורדיה הוותיקה), אלא בעיקר לשיתוף פעולה עם כל יוזמה שתערער את מעמדם הארגוני.
להבדיל אלפי הבדלות - ובכל זאת: קצת כמו שברור שלא יהיה הסכם עם חמאס ללא הפסקה מוחלטת של המלחמה, עם ערבויות לאי-חידושה (לא ניכנס כרגע לשאלה האם על ישראל להיות שותפה למהלך שכזה), כך גם לגבי מי שמייצגים את המורים: שום נושא ונותן לא יחתום במו ידיו על תעודת הפטירה שלו (בהשאלה כמובן), גם תמורת תגמול נדיב.
כל זה מסביר איך המשרד המתוקצב ביותר במדינת ישראל, במילים אחרות: זה שתושבי ישראל מושקעים בו הכי עמוק שרק אפשר, מניב תוצאות כה דלות, לפחות בכל פעם שבה משווים את ציוני ילדי ישראל לאלה של קבוצת ההתייחסות שלנו בעולם.
למעשה, למעט הפוגה קצרה בימי כהונתו של נפתלי בנט, שהציב את המצוינות במתמטיקה בראש מעייניו (מהלך שגרר גם ביקורת), אין כמעט שר חינוך אחד בעשורים האחרונים שיכול להתגאות במורשת של הצלחות.
שני פרחחים מהתיכון
זו הסיבה שגם יואב קיש, כשר אוצר שבא נחוש בדעתו לפרק מערכת שלשיטתו היא מסואבת וגם ראשי ארגוני המורים (בעיקר אמורים הדברים כמובן ברן ארז, יו"ר ארגון המורים), שרואים בחלק גדול מהדרישות משום חתירה נגד העבודה המאורגנת באשר היא (במיוחד כמובן תחת הארגון שלהם), מתקשים כל כך להגיע להבנות.
אלא שכל זה מובן, איכשהו, בימים כתיקונם - והימים האחרונים, בלשון המעטה, אינם כאלה. ברוח הימים האלה היה מצופה כי יגובשו לפחות "הבנות לשעת חירום" כאלה שלא יתיימרו להניח יסודות לפתרון הסכסוך רב השנים והסעיפים, אלא יתנו מענה רק לצרכי השעה.
במילים אחרות: קיש ייפרד מחלק מהכסף שאת העברתו הוא מתנה בשינויים מערכתיים, ארגון המורים ייפרד מחלק מהדרישות העקרוניות שלו ויסתפק בהטבות שכר.
תאמרו שזה המבוא לסכסוך עבודה חדש - ובכן, אהיה הראשון להסכים, אבל כשמגיע פצוע אנוש לחדר המיון - ודור התיכוניים הזה אחרי קורונה ומלחמה, הוא בהחלט כזה, מנסים קודם כל לייצב את המצב כדי למנוע קריסת מערכות - ורק אחר כך מבהילים לחדר הניתוח.
האם ישכילו יואב קיש ורן ארז לגלות את האחריות הלאומית הנדרשת מהם בשעה הזאת? למרבה הצער הדבר החיובי היחיד שניתן לומר בוודאות, נוכח הנסיבות, הוא שלפחות התשובה תהיה מהירה, גם אם לא חיובית. משמע - ביום ראשון נדע האם מדובר בשני מבוגרים אחראיים, או, לרמות גילם ומעמדם, בשני פרחחים מהתיכון.