חלק מהעובדים יתחילו את ספטמבר עם הטבה עצומה, למה רק הם בעצם?

אם אתם נמצאים כרגע במקומות העבודה שלכם, הביטו סביבכם: בהנחה שבמבט חטוף לא איתרתם צאצא ישיר שלכם, ודאי נתקלתם באלה של עמיתיכם לעבודה.

אלה מגיעים בבוקר חמושים בכוונות טובות, טושים ודפי צביעה, מבטיחים לילדים שאם רק ישבו יפה ויתנו לאמא או אבא לעבוד, ייקחו אותם בהפסקת הצהרים למקדונלד'ס שבמרכז המסחרי הסמוך - ובאמת בהתחלה שורר בגזרה שקט מופתי, כזה שלא מופר אלא אחרי משהו כמו 37 דקות, בדרך כלל בסמוך להופעת ילדים אחרים.

או אז הופך המשרד לשילוב בין משחקיה וגן שעשועים שצווחות גיל וקולות בכי משמשים בו בערבוביה, כאשר בתווך מתרוצצים ההורים במבט מתנצל שכולו ערגה ליום הראשון של שנת הלימודים.
המחזה הזה מוכר כמעט לכל עובד בישראל ואם ננסה לכמת אותו לנזק כלכלי, ניתקל בבעיה רצינית, שכן ברור לכולנו שמדובר ב"ישראבלוף".

נכון שאפשר לקיים בנסיבות האלה כמה שיחות טלפון דחופות, לתת מענה לאי-מיילים בוערים ולכנס מדי פעם אפילו פגישה חשובה, אבל ברוב המקרים לא מדובר בימי עבודה של ממש, בוודאי לא ימי עבודה מלאים, העיקר שהעובדים נמנעו מלנצל את מכסת ימי החופש שלהם (ברוב המקרים גם לא נותרו להם כאלה, אחרי חופשות סוכות, פסח ושביתת המורים השנתית, שמתקיימת לרוב בשנים נטולות מגפות עולמיות או מלחמות).

למה להידרש לנושא דווקא עכשיו? לא בגלל שפריון העבודה במשק, ביום הזה שהוא יום העבודה האחרון של חודש אוגוסט, שובר שיאים שליליים, אלא בגלל חדשות טובות, לשם שינוי: ההסתדרות הודיעה אתמול כי בהתאם להסכם השכר במגזר הציבורי, יתקצר שבוע העבודה (במגזר הזה) מ-42 שעות בשבוע ל-40 בלבד. נכון שגם אחרי התיקון החשוב הזה תישאר ישראל בין מדינות ה-OECD שבהן עובדים הכי הרבה שעות, אבל כל מסע לתיקון מוכרח להתחיל בצעד, אפילו קטן.

קל גם לזעום על המגזר הציבורי, כולל עובדי הממשלה, להזכיר את השירות הגרוע שאנו מקבלים מחלקם לאורך השעות שבהם הם כן עובדים, להתמרמר על תופעות של נפוטיזם, התפקדויות מאורגנות לפריימריז במפלגות השונות (בעיקר לליכוד) וכמובן, להזכיר את העובדה שיש להם כוח עצום בדמות ועדי עובדים חזקים.

למרות כל זאת נזכיר שבין מי שייהנו מההטבה נמצאים גם עובדים חלשים יותר (למשל העובדים הסוציאליים, רק כדוגמה) וכן שגם מי שמלין על השירות הניתן לאזרח במשרדי הממשלה, עשוי לצאת נשכר מכך שמי שיטפלו בו יהיו רגועים ואדיבים יותר.

תכף נבדוק מה קורה במגזר הפרטי, אבל קודם כל יש לציין שקיצור שבוע העבודה במגזר הציבורי הוא חלק מהסכמי עבודה חדשים שנחתמו בין ההסתדרות לבין מדינת ישראל וכוללים גם תוספות שכר, שאמור להוסיף כ-11% (בממוצע ובכמה פעימות) לשכר העובדים במגזר הציבורי, כולל סעיפים ("קופסאות תקציב") שיבטיחו שלא רק עובדים חזקים במגזר הציבורי ייהנו מהתוספות, אלא גם עובדים חלשים יותר.

לא ניכנס לכל פרטי ההסכם, אבל נציין שמעליו מרחפת סכנה: לא בכדי נדחים דיוני התקציב לרגע האחרון ממש. מדינת ישראל השרויה במלחמה דחקה את הגירעון שלה עד למצב שבו אנו ניצבים בפני סכנה של הורדה נוספת בדירוג האשראי. התקציב הקרוב יכלול קיצוצים חדים והשתה של מיסים על האזרחים, שגם כך מתקשים לגמור את החודש (נתוני חובות משקי הבית שפורסמו השבוע מבהילים ממש, מדובר כמעט בבועת אשראי).

ההסתדרות תתבע לתרום למאמץ בדמות עיכוב של מימוש הסכמי שכר. פתרון שאליו כבר התייחסה בעבר. יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, מוכן אולי למשא ומתן, אבל לא לפני שגם הממשלה תתרום את חלקה בדמות קיצוץ בכספים הקואליציוניים, הפחתת מספר השרים, סגירה של משרדי ממשלה פיקטיביים ועוד.

הדרישה של בר-דוד היא לא רק צודקת, אלא גם מחויבת המציאות ברמה הטקטית: אתה לא יכול לבוא לוועדים החזקים שלך ולבקש שיתרמו את חלקם, כאשר במקביל גדלים במיליארדים תקציב הישיבות או תקציב משרד ההתיישבות הפיקטיבי של אורית סטרוק - וכן מתקיימים משרדים הזויים כמורשת, שוויון חברתי ועוד.

לפני שנסגור את החלון הענק הזה שפתחנו בממ"ד שבו כולנו יושבים, יובהר כי מדובר במלכוד הגדול ביותר של הממשלה. מצד אחד, קיצוץ בכספים הקואליציוניים עשוי לפרק את הקואליציה, מצד שני - ניסיון להפר הסכמי שכר שלא בהסמכה, יוביל לגל שביתות, נשק שככל שבר-דוד ממעט להשתמש בו (בצדק!) כך רב האיום שהוא מטיל על הממשלה והאוצר.

גם מול שני אלה (שותפים קואליציוניים ונציגי העובדים) ברור שאי אפשר לפרוץ עוד ועוד את מסגרות התקציב, הן גם כך הופכת ישראל ממדינה עם משק חזק למצורעת בעיני משקיעים קיימים ופוטנציאליים. במילים אחרות: אם המלחמה הצבאית עוד לא תמה, הרי שהמלחמה הכלכלית עוד לא החלה ו... ספוילר: גם בה לא יושג ניצחון מוחלט.

נניח לרגע שהסכמי השכר, כולל תוספות השכר המבורכות והקיצוץ המיוחל בשעות העבודה (שייכנס לתקפו כבר ביום ראשון הקרוב, 1 בספטמבר), הם עובדה מוגמרת, שלא תעמוד למבחן אפילו במסגרת הידוק החגורה הלאומי שאורב לכולנו מעבר לפינה, ונשאל - מה עם המגזר הפרטי?

ובכן שהודעת ההסתדרות יש התייחסות גם למגזר הזה, אבל כרגע לפחות, רק ברמת הכוונה. זה אומר שהילדים שלכם שמתרוצצים סביבכם עכשיו (וגרוע מכך, הילדים של עמיתיכם לעבודה...) לא ילכו הביתה שעה אחת קודם, עד שההסתדרות לא תיכנס בעובי הקורה גם במגזר הפרטי.

תנו לי לחסוך לכם את המעקב אחרי המשא ומתן (שטרם נפתח בכלל) שצפוי בדרך לקיצור שעות העבודה במגזר הפרטי. המעסיקים צפויים לשאת עיניים אל נציגי הוועדים השונים ולשאול איך אפשר לחשוב בכלל על שיפור תנאי העובדים בנסיבות של מלחמה והתכווצות המשק, נכון?

אז זהו, שלא ממש.
המלחמה עשתה טוב לחלק גדול מהמעסיקים במשק. ראיתם את החגיגה של חברות התעופה הישראליות בגלל היעדר תחרות? אתם מוזמנים להרחיב אותה גם אל ענף האופנה ששוקל להתחיל לממן בעצמו את החות'ים (לא באמת, כן?) כדי שימשיכו את המצור הימי על ישראל וימנעו הגעה של חבילות המזרח הרחוק, כך גם בענף המזון, שבו כל יצרן ויבואן מעלה מחירים בלי חשבון, הרשתות הקמעונאיות שרווחיהן עלו ועוד.

אל כל אלה הוסיפו את ענף הפיננסים, בעיקר את הבנקים, שרווחיהם ממשיכים להיות אסטרונומים, מאחר שהורדת ריבית אינה נראית באופק. מה יצא? יצא שהגיע הזמן שבהסתדרות יפסיקו לרחם על מי שמעמיד פנים שהוא עושה טובה למישהו כשהוא מעסיק עובדים בשכר נמוך - ויתחילו לעמוד על שלה-שלנו גם מול מעסיקים במגזר הפרטי.

אבל רגע, לפני שאתם שולפים דגלים אדומים ועולים על בריקדות, הנה הצעה שיכולה לפתור חלק גדול מהבעיה, בדגש על זו שמתחוללת לנגד עיניכם ממש ברגע הזה, כשהילדים של המועסקים במחלקת השיווק בקומה הרביעית, עברו לשחק במחבואים עם הילדים של עובדי מחלקת הכספים בקומה שמתחת.

מדינת ישראל היא לא רק מדינה שבה עובדים יותר (בהשוואה למדינות הייחוס כמובן), הן במגזר הציבורי - אפילו אחרי השיפור הקרוב - והן במגזר הפרטי. ישראל היא גם המדינה בעלת היחס הגרוע ביותר בין ימי החופשה של ההורים לאלה של הילדים.

לוחות החופשות במערכת החינוך, מחופשות החגים ועד לחופשת הקיץ, נקבעו בעידן שבו אחד מבני הזוג (ברוב המוחלט של המקרים, האישה) לא עבד. לכן היה ניתן לאפשר מציאות שבה קיים פער בלתי נתפס כמעט בין חופשות הילדים להוריהם.

המציאות הזאת אינה יכולה להתקיים עוד במשק שבו שני ההורים עובדים. פעמים רבות אנו נתקלים בקשקושי נוסטלגיה של מי שתוהים איך זה שכאשר היו ילדים, לא היווה החופש הגדול נטל שכזה על ההורים. ההבדל המרכזי הוא שינוי דרמטי בנתוני תעסוקת נשים לאורך העשורים האחרונים.

לפני יותר מ-70 שנה, כאשר נקבע לוח החופשות שעל פיו (בתיקונים קלים בלבד) אנו מתנהלים עד היום, היו רוב נשות ישראל עקרות בית. היום נשים עובדות באחוזים גבוהים אפילו בסקטורים מסורתיים, כמו החברה החרדית והערבית-מוסלמית.

אגב, אחת הסיבות לפגיעה במעמדן המקצועי של נשים ולאי שוויון בשוק העבודה היא העובדה שלמרות שהן עובדות, עדיין, ברוב משקי הבית בישראל, הגבר נותר המפרנס הראשי. מכאן שנטל השמירה על הילדים בשלהי אוגוסט נופל יותר על האימהות, מה שפוגע עוד יותר ביכולתן להתקדם במקום העבודה ומנציח מצב של אי שוויון.

במוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מפתרון שיכלול את הוספת חודש יולי לשנת הלימודים, כחודש לימודים מלא (אפשרי בהחלט, בטח במציאות שבה רוב הכיתות בישראל ממוזגות), העתקת חודש החופשה כך שיחפוף את חופשות חגי ישראל (ישתנה בכל שנה לפי הלוח העברי, כמובן) - מלפני ראש השנה ועד אחרי שמחת תורה - וקיצור שתי החופשות "הבעייתיות" האחרות, חנוכה ופסח, לערב חג וחג בלבד.

מצב כזה יאפשר לרוב השכירים במשק (ולא רק להם כמובן) לגשר בקלות על חופשת אוגוסט בעזרת ימי החופשה שצבורים להם, קייטנות וגיוס הסבים והסבתות, להמשיל לעבוד כרגיל גם בשמונת ימי החנוכה ועוד. כל זה עוד לפני שדיברנו על הפחתת יוקר המחיה כתוצאה מקיצור תקופת הקייטנות, אירועי חנוכה ועוד.

עכשיו נסיר את הלוט מעל הפיל שבחדר: ארגוני המורים. ובכן, את אלה - כנציגי ציבור המורים, יהיה קל לפצות בתוספות שכר נדיבות מתוך המיליארדים שייחסכו למשק בכל שנה. גם כאן יהיה רווח עקיף בכך ששכר הולם למורים ימשוך לענף כוח אדם איכותי יותר וישפר את תדמיתו, במקביל לניפוי של כל מי שהגיע אליו רק בגלל מספר ימי החופשה.

המורים ירוויחו, המעסיקים ירוויחו, המדינה תרוויח, ההורים ירוויחו - ובעיקר ייחסכו מאתנו המראות של ילדים שלא באו לביקור מבורך בעבודה של אמא או אבא כדי ללמוד מה הם עושים במסגרתה, אלא נמצאים שם בעל כורחם.

ההסתדרות, שהובילה בהצלחה את המהלך שישפר את איכות חייהם של המועסקים במגזר הציבורי (עוד לפני שדיברנו על השיפור בשכרם) ויצמצם את הפער מול מדינות אירופה בצפון אמריקה, חייבת להיות הכוח המוביל מאחורי שינוי שכזה, שייעצב מחדש את תנאי העבודה במשק הישראלי, יגביר את הפריון, יגביר את השוויון המגדרי ויחזק את מעמד המורים למען ילדי והורי ישראל.