לפני כמה שנים הפכה העגבנייה, בעל כורחה, לסמל של הצרכנות הגרועה האופיינית לישראלים. בערוץ 2 של אותם ימים, ראיינו שתי נשים בסופרמרקט, עת זינק מחירו של קילו עגבניות ונסק למרומים עם תג מחיר של 9 שקלים. השתיים "נתפסו" בעדשת המצלמה כשהן ממלאות שקית באוצר האדום - ואחת מהן צחקקה במבוכה: "אז יקר, אבל מה, לא נאכל מטבוחה בשבת?".
אז כן, גם לנו הצרכנים יש אשמה תורמת לזינוק במחירי המזון, אבל עד כמה עליית מחירים היא פרי (או ירק? תכף נגיע גם לזה) השיטה הנהוגה בישראל ולא רק תוצר של הרגלי הצריכה הקלוקלים שלנו, אפשר ללמוד ממדד אוגוסט שפורסם אתמול והציב תמרור אזהרה בפני האחראים על המדיניות הכלכלית בישראל (כלומר בהנחה שיש כאלה).
העגבנייה לא הייתה ידועה מחוץ ליבשת אמריקה עד לפלישה האירופית (או "גילוי", תלוי באיזה צד אתם של ההיסטוריה), האירופים מצדם התייחסו לירק (או הפרי? הבטחנו שנגיע לזה!) החדש בחשדנות. היו שסברו שהוא רעיל והשתמשו בו לנוי ואילו בחלקים של הכנסייה למשל התייחסו אליו כאל מעורר תשוקה והיו מקומות שבהם נאסר על אכילתה של הפתיינית המסוכנת מאמריקה.
למרות מרכזיותה של העגבנייה בסלט הירקות הפופולרי באגן המזרחי של הים התיכון (הוותיקים בין הקוראים יכולים להיזכר בשר רחבעם זאבי, גנדי, שזעם על המונח "סלט ערבי" ודרש לשנות אותו ל"סלט ישראלי"), הרי שגידול סדיר של עגבניות על אדמת ארץ הקודש, התחיל רק לפני כ-150 שנה.
רק לשם המחשה: עסקינן בערך בתקופה שבה הקים הברון רוטשילד את "כרמל אוריינט" (לימים "כרמל מזרחי" והיום "יקבי כרמל"), כלומר - מדובר בעולה חדשה יחסית, שנקלטה דווקא בקרב החקלאים הערבים לפני שאומצה בידי האיכרים החדשים שבאו ממזרח אירופה.
כמו כל עולה חדשה, ביקשה התנועה הציונית לתת לפרי (או לירק? ההכרעה בקרוב - יש בנוגע לכך אפילו פסיקת בית משפט!) שם עברי, אבל כמקובל בקרב יהודים גם כאן התעורר פולמוס.
פרי או ירק?
הרב יחיאל מיכל פינס (על שמו כפר פינס) שחידש בשפה העברית מילים כמו "שעון" ו"מחוג" התייחס לשם האירופי של העגבנייה "תפוח אהבה" והציע שם שמקורו בשורש ע.ג.ב (כלומר שיש לו קשר לתשוקה מינית), כך באה העגבנייה העברית הראשונה לעולם.
תם ולא נשלם: רבים הסתייגו מהשם בעל הקונוטציה המינית והחרימו אותו, ביניהם דמויות כרב קוק ואליעזר בן יהודה. הרב קוק הציע כחלופה את השם "אדמונייה" ואילו בן-יהודה הציע "בידורה" שהוא מעין שיבוש של שיבוש של שיבוש: האיטלקים שיבשו את "פומי ד'אורו" (תפוח זהב, שבישראל נקלט דווקא כשם מליצי לתפוז) לפומודורו שאותו שיבשו בערבית לבנדורה.
אחרי שוך הפולמוס שנמשך כמעט לאורך כל ימי העלייה השנייה, נשארנו עם התרגום היצירתי (והייצרי) של הרב פינס ל"תפוח אהבה", כלומר - עגבנייה, שהפכה אגב כך מזכר לנקבה. אלא מה.
רגע לפני שנתפנה לסוגייה "פרי או ירק?" נזכיר שמדובר בתוצר חקלאי שמכיל כמעט 95% מים, פחות מ-20 קלוריות ליחידה ממוצעת ועשיר בעיקר בוויטמין A ואשלגן.
ועכשיו לשאלה שהסעירה את הציבור רגע לפני שנדהמנו ממחירים מטורפים של עשרות שקלים לקילו: פרי או ירק? אין שיחה שתעסוק בעגבניות שבה לא יעיר איזה חכמולוג מעצבן שעגבנייה היא בעצם פרי.
האם הוא צודק? לשם כך לא צריך להיות ספי ריבלין המנוח החיקוי המפורסם לשמעון פרס - העוד יותר מנוח - לאמור: "כן ולא". מבחינת עניינים כשחלות וזרעים, העגבנייה צריכה להיחשב כפרי, אבל מבחינת השימוש הקולינרי שלה, היא נחשבת ירק. הדיון הזה אינו מוגבל לישראל ולשפה העברית, אלא התגלגל עד לפתחו של לא פחות מבית המשפט העליון של ארצות הברית, לפני 131 שנים בדיוק.
מדובר בסוגייה שעסקה בתביעה למסות את העגבנייה כירק ולא כפרי. בית המשפט הנכבד פסק שעגבנייה היא ירק - כלומר, בפעם הבאה שבה מעיר אותו חכמולוג תורן את ההערה (הנכונה לכשעצמה) על סיווג של עגבנייה כפרי, אתם יכולים לסתור אותו עם פסק דין חלוט.
גאווה ישראלית?
אם כבר משהו על עגבניות ומיתוסים, הגיע הזמן לזעזע את אמות הסיפים ולקבוע שעגבניות שרי, בניגוד למקובל לחשוב, אינן המצאה ישראלית. מדובר בניסיון לגדל באופן מסחרי את מה שהיה במקור "עגבניית בר".
זה לא אומר שלמדענים הישראלים קידר ורבינוביץ' מהאוניברסיטה העברית, לא הייתה תרומה מכרעת לביסוס הז'אנר, עם פיתוח זן מיוחד של עגבניות שגדלות יפה בשני טורים משני צדי הגבעול.
אחרי שעסקנו בפולמוס אודות שיוכה הביולוגי, שמה העברי ואפילו ישראליותה של השרי, נסכים שעל דבר אחד אין עוררין: העגבנייה הייתה למלכת המטבח הישראלי - מהביתי ועד לעולם המסעדנות. נכון שגם אצל היוונים היא חלק מהסלט היווני המפורסם ואצל האיטלקים היא בסיס כמעט לכל רוטב שהוא, בעיקר בהקשרים של פיצה ופסטה, אבל בישראל היא הירק הפופולרי ביותר:
בצורת פרוסות בכריכים, מרכיב שבלעדיו סלט אינו ראוי לשמו, צלויה על המנגל ביחד עם בצל ופלפל חריף לצידו של קבב עסיסי או מושחלת על שיפוד "פרגיות" (או, הנה לכם המצאה ישראלית אמיתית!), מרוסקת במגוון סלטים (במלרע)- ממטבוחה ועד לסלט טורקי - לעגבנייה אין תחליף במטבח הישראלי, ומשום כך אין לה גם תחליף בסל הקניות שלנו.
איכס, עגבנייה מטורקיה
עסקו הרבה במחיר העגבנייה, לכמה נסק המחיר לקילוגרם? הדיון הנוכחי התקבע סביב 25 שקלים, אני יכול להעיד ששילמתי כבר 35 שקלים ואפילו 40 בדוכן שבו אני רוכש את הפירות והירקות של משפחתי, בשוק הכרמל. כן, לבל ישתמע שאני מוציא את עצמי מהכלל: גם אני, כמו רוב הישראלים, צרכן איום ונורא, כזה שלא יכול לחשוב על מקרר ריק מעגבנייה.
עוד לפני שהתעורר הדיון על מחירה, שהיה אז חד-ספרתי לקילו, כיכבה העגבנייה בדיון על יבוא ירקות ופירות. כרגיל בישראל הייתה הפטריוטיות למפלטם האחרון של הירקנים-היקרנים: לא רק שהתבקשנו להכיר בעליונות הגזע של העגבנייה הישראלית, אלא אף נתנו בה סימנים. העגבניות המיובאות מטורקיה "אלה של רמי לוי" כפי שכינו אותן בזלזול המבקשים להגביה את מכסי המגן, הן חסרות עלים (כלומר, באזור החלק שרובנו חותכים החוצה, זה שמחבר את העגבנייה לגבעול) - ודרשו מאתנו להקפיד.
מאחר שאנחנו אוהבים את החקלאי הישראלי, חלק לא מבוטל מאתנו השתכנע לרכוש רק עגבנייה אדומה מתוצרת כחול-לבן. אפילו סרטוני הסברה נערכו כדי לסייע לנו להבדיל בין הסחורה הישראלית (מצחיק, אבל לפעמים מקורה היה בכלל בעזה...) לזאת המיובאת מטורקיה.
והנה קרה מה שקרה, לא רק בגבול הדרום שהוא אזור הגידול המרכזי של העגבניות שאנו אוכלים (משני צדי הגבול) אלא גם ביחסים עם טורקיה. היבוא פסק - ומה קרה למחיר? עיניכם הרואות: עלה במאות(!) אחוזים והיה הגורם המרכזי מאחורי עליית המדד ב-0.9% (3.6% אינפלציה בחישוב שנתי).
משל לציונות
תזכרו את זה בפעם הבאה כשמקשקשים כאן על "ביטחון תזונתי" (השם שהוסף למשרד החקלאות לדרישתו של השר דיכטר, בואו נקווה שזה הכי קרוב שהוא יגיע אי פעם למשרד שנושא את השם "ביטחון") ומוכרים לנו פטריוטיות בשקל, או בעצם - ב-35-40 שקל לקילו.
לא רק את ההונאה שבקריאה לתוצרת חקלאית כחול לבן בלבד חשף מחיר העגבנייה, אלא גם את המבנה המעוות של שוק המזון בישראל, את פערי התיווך המופרעים שאנו משלמים על תוצרת חקלאית מקומית.
לו הייתי חושב שהכסף הזה מגיע לכיסי החקלאים הישראלים, שעיבדו את שדותיהם בין מטח טילים אחד לשני, הייתי מריע - מגיע להם על המאמץ וההשקעה - ומה לעשות, גם אני גדלתי על המיתוס הציוני לפיו הגבול עובר היכן שנמתח התלם האחרון שחרשה המחרשה בשדה.
הבעיה היא שזה ממש לא כך. מי שמרוויח מנסיקת מחיר העגבניות אינו זה שקוטף אותן רטוב מטל ומגרד בידיו המעקצצות (כך יודע כל מי שעסק אי פעם בקטיף), אלא חוליות אחרות בשרשרת, דרך הייסורים, שעודה העגבנייה מהשדה ועד לסלט שלנו.
ואולי לא רק משל צרכני יש כאן, אלא בעצם משהו רחב הרבה יותר, שכן מסלולה של העגבנייה מעלייתה ארצה ועד להיותה הקונצנזוס הישראלי הכמעט-אחרון, מזכיר מעט את המסע הציוני: התקבלנו כאן בחשדנות, כנטע זר, לקח לנו זמן להתרגל לשמנו העברי, בסוף הפכנו לא רק לישראלים אלא אף ייצאנו את הישראליות היפה לכל העולם - ואז משהו השתבש עד כדי כך שאנחנו לא יכולים לשלם עוד את יוקר המחיה במקום הזה, לא רק במובן הכלכלי.
תגידו מה שתגידו על הממשלה הקודמת, ימיה קצרים כחיי המדף של עגבנייה בשוק: ממשלה שנשענת על תומכי טרור, אמרו לנו - ויצאו להפגין בזעם בכל פעם שבה אירע פיגוע ירי של מפגע בודד. ובאמת המסר חלחל, הממשלה התחלפה - והנה, תודה לאל, היא כבר לא נשענת על תומכי טרור, אלא רק עסוקה בהרס שיטתי של הביטחון הלאומי, הביטחון האישי, מערכת המשפט, הכלכלה ו... תגידו מה שתגידו על הממשלה ההיא, לפחות בזמנה היו לנו עגבניות בסלט!