אתם בטח מכירים את הסיפור על הבחור שעף מקורס טיס ומבקש לשרת ביחידות הנ"מ: "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס". נ' התקבל פעמיים לקורס טיס, אבל מכל מיני סיבות מעולם לא התחיל אותו. הוא כן הפך לאחד המומחים הגדולים בעולם למנועים רקטיים, שמותקנים בין השאר במערכות הגנה אווירית כמו כיפת ברזל וקלע דוד, שנועדו ליירט גם מטוסים.
בגיל 64 ד"ר נ' הוא ראש מחלקת ההנעה ברפאל, אחראי על הפיתוח והייצור של מנועי רוב הטילים שמיוצרים במדינת ישראל, החל מהספייק (גיל, פרח בר ועוד שמות בשירות בצה"ל), הטמיר של כיפת ברזל, ועד מנוע השלב השלישי של משגר הלוויינים הישראלי שביט, מערכות הנעת לוויינים ועוד כמה טילים שטרם נחשפו. היחידה שלו מייצרת מנועים גם ללקוחות מחוץ לחברה, כמו לטיל החץ וללוויינים זרים. יש תחתיו מאות אנשים, ביחידות הפיתוח, הייצור והניסויים.
גם כמעט 50 אחרי שעלה לישראל, המבטא עדיין מסגיר אותו. בגיל 17 עלה לבדו מקולומביה, מוותר על קריירה במפעל הטקסטיל המשפחתי. "גדלתי על הסיפורים של אבא שלי, שבגיל 17 עזב את הבית, ואחר כך עלה על אוניה לדרום אמריקה. ראיתי את העתיד שלי בתחום התעופה. כשהייתי בן 9 ראיתי בשידור חי את הנחיתה על הירח. טיל הסאטורן הענק שהעלה את אפולו 11 לחלל עשה עלי המון רושם: המחשבה על הצוות הענק שעומד מאחוריו, ומצליח לייצר טיל ששורף 13 אלף ליטר דלק בשנייה. רציתי לעשות דברים כאלה כשאגדל".
הוא נרשם למכינה בטכניון, ניהל את היחידה שמנהלת את לימודי קציני צה"ל במוסד הטכנולוגי, ובמהלך השנים השלים שלושה תארים בהנדסה אווירונאוטית. מ-92' הוא ברפאל, 32 שנים שבהם התקדם בתחום מרכזי אחד.
שנה אחרי שנולד, הרבה לפני שהגיע לרפאל, שיגרה החברה את רקטת השביט 2. בתמונה המפורסמת של דוד בן גוריון ושמעון פרס ניצבים ליד והיא נראית גדולה ומרשימה, בזכות זווית הצילום שיצרה תחושה שהיא ארוכה בהרבה מ-3.76 המטרים שהיו האורך האמיתי שלה. ישראל הציגה אותה ב-1961 כרקטת מחקר מטאורולוגית, תחום שרק ארה"ב ובריה"מ עסקו בו, ונטען שהגיעה אל שולי החלל. בפועל היא נועדה בעיקר להרתיע את מצרים של נאצר שניסתה לפתח טילים בעצמה, הניסוי נכשל והשלב השני של הרקטה כלל לא ניצת, מה שפורסם רק אחרי 50 שנה. "שביט 2 הייתה תרמית, פרויקט שיווקי", מודה היום נ'.
מה השתנה מאז?
"אנחנו בונים מנועים רקטיים מהרמה של התעסקות בחומרים ברמה המולקולרית. זאת ריצת מרתון, פיתוח של מערכת יכול להימשך גם 15-20 שנה, בהתאם למורכבות. זה לא תחום למי שמחפש סיפוקים מידיים. צריך סוג של שיגעון לדבר, ויש כאן באמת אנשים יוצאי דופן. אני לא חובב כדורגל, למרות שאני דרום אמריקאי, אבל יודע מה קורה בעולם בתחום הרקטי, ואני יכול להגיד שאנחנו בליגה הבכירה ביותר. האמריקאים מתפלאים מהיכולות שלנו".
לאמריקאים יש תקציבי ענק, הם שיגרו טילים לחלל עוד לפני שרפאל בנתה את הרקטה הראשונה שלה. איך אתם יכולים להיות ברמה שלהם?
"אנחנו יותר יעילים ויותר ממוקדים. מתעסקים רק במה שרלוונטי לנו. אנחנו מעיזים יותר והמהנדסים שלנו לא פחות טובים. ויש גם את הצורך ההישרדותי. מהנדס ברפאל רואה את התוצר של העבודה שלו לא רק בשדה הניסויים כמו מהנדס אמריקאי, אלא כשהוא מציץ מהחלון של הממ"ד על היירוטים של כיפת ברזל. זה מביא לו את המוטיבציה לעשות את האקסטרה מייל".
מה עוד אפשר להמציא במנועים רקטיים? כמה התחום הזה השתנה מאז שד"ר ורנר פון בראון בנה לנאצים את ה-V2 ולנאס"א את הסאטורן?
"מנוע רקטי הוא מוצר מאוד שמרן טכנולוגית, כי מצפים שהוא יעבוד בצורה תקינה 30-35 שנה אחרי שיצא מפס הייצור. לכן היכולת לחדש קיימת רק כשיש רעיונות מאוד מהפכניים ואנחנו שם. אפשר לשפר את ניהול האנרגיה, כדי להשיג יותר מהירות, גובה וטווח. להשתמש בחומרי גלם חדשים. לשפר את טכנולוגיות הייצור, אולי פעם נוכל להדפיס מנוע רקטי".
הסוד הוא בייצור המדויק, שנ' משווה דווקא לעיסוק אחר לגמרי. "האנלוגיה זה עולם האפייה. גם לנו יש נוזלים, חומרים מוצקים, מערבלים ותנורים, וחומרי גלם שאנחנו מעדיפים וצריכים להיות במפרט מאוד מדויק. עוגה לא אמורה להיות מוכנה לשימוש 30 שנה. אם עוגה נפלה כשיצאה מהתנור בסוף זה לא סוף העולם. אם משהו משתבש במנוע רקטי זה כבר פיצוץ לא מתוכנן. תמיד חושבים על הראש הקרבי כחלק המסוכן, אבל המנוע מופעל הרבה קודם ויכול לגרום נזק משמעותי".
יש היום מכונת לחם, שאני זורק פנימה את כל חומרים הגלם ואחרי שלוש שעות יש לי לחם. יש כזה דבר למנועים רקטיים?
לא, אבל חושבים על זה, גם עבור הבטיחות וגם כדי להוזיל עלויות, כי 60% מהמחיר של מנוע רקטי זה שעות עבודה. ההכנסה של חומרי הגלם באמת אוטומטית, שקילת החומרים, כי אסור לטעות בה".
בסוף אתה מייצר מנוע, הוא מותקן בטיל, נכנס לזביל, ומרגע הזה אין לך שליטה על הטיפול בו לפני השיגור. אולי חייל הפיל אותו, אולי אוחסן בשמש.
"הכל נקבע במפרט. מאיזה גובה הטיל יכול ליפול בלי שייגרם נזק. יכולים לדרוש מאיתנו שהמנוע יתפקד אחרי איחסון בטמפרטורה של עד 70 מעלות ושיגור ב-50 מעלות. בטיל אוויר אוויר יכולים לדרוש גם תפעול אחרי ג'י גבוה. אנחנו צרכים לבדוק בניסויים שזה קורה. לפעמים לשרוף בניסוי מנוע ששווה מאות אלפי שקלים. זה כמו מבחן ריסוק לרכב חדש, פשוט חבל עליו. ואנחנו עושים ניסויים כאלה בכמויות".
מלבד העבודה על מערכות ההנעה, נ' עוסק גם במנועי טורבו סילון ומגח סילון, מתחלקת לשניים: עבודה לפי מפות דרכים כדי לפתח את הטכנולוגיות שרפאל תזדקק להם בעוד 15-30 שנה, ועבודה לפי פרויקטים ספציפיים לפתח עבור מנוע מתאים לטיל חדש שנ' והצוות שלו כבר שולטים בטכנולוגיה שלה הוא נזקק.
למשל, המנוע של טיל הטמיר, המיירט של כיפת ברזל. "זה היה באמת אירוע מיוחד. הדי-אן-איי של רפאל הוא לפתח מנועים שיתנו מקסימום ביצועים, לסחוט מחומר הגלם את מקסימום האנרגיה. זה בגלל שרפאל צמחה מתחום טילי האוויר-אוויר, ושם דרישות הביצועים קיצוניות. בכיפת ברזל נוספו כדרישות קריטיות להתכנס למגבלת עלות מאוד נמוכה, כדי לאפשר למערכת הביטחון לרכוש יותר מיירטים באותו תקציב, הטמיר למשל לא צבוע כדי לחסוך כסף. והיינו חייבים לעבוד בלוח זמנים קצר כי איום הרקטות כבר היה שם, כבר היינו אחרי מלחמת לבנון השנייה וידענו כמה מחכים למערכת הזאת".
לא יכולתם לחסוך זמן ולהשתמש במנוע של טיל קיים?
"היינו חייבים לפתח מנוע מיוחד, כמו שמקובל בתחום. לכל טיל אתה תופר את החליפה שלו. יש מעט מאוד מקרים שאתה יכול להשתמש באותו מנוע בשני טילים שונים. היינו רגילים שפיתוח מנוע זה 6-8 שנים, כאן קיבלנו שנתיים וחצי כדי לתכנן, לבנות ולוודא שהמנוע אמין. אנשים עבדו מסביב לשעון ועשו ניסוי ועוד ניסוי כדי לוודא שהטיל לא ייכשל בגלל המנוע. שינינו את התרבות הארגונית כדי שנוכל להשתמש בחומרי הגלם המוכרים. היום, אחרי אין ספור יירוטים מבצעיים אנחנו יודעים שהמוצר טוב".
מה יותר מסובך, לפתח מנוע רקטי או ראש קרבי לטיל?
"הכל מאתגר. אבל הדבר שמאתגר אותנו, אנשי ההנעה, יותר מאחרים הוא לוח הזמנים. המנוע צריך להיות הרכיב הראשון שמוכן. בלי מנוע, אי אפשר לבחון את כושר התמרון של הטיל ואת הראש הקרבי. לכן בכל פרויקט טילאות, אנשי ההנעה הם האנשים הכי לחוצים".
כמה פעמים התפוצצו לך מנועים בניסויים?
"הרבה מאוד. בחלק מהמקרים הבאנו את הטכנולוגיה לקצה. קרה לא פעם שלפני ניסוי מערכתי, שבוחן את כל תפקוד הטיל, עשינו ניסוי והמנוע התפוצץ. היינו צריכים תוך 24 שעות להבין אם יש תנאים לבצע את הניסוי, כשכל ראשי הפרויקט והלקוח יושבים לנו על הראש. אבל כשלים זה חלק מהתהליך. ולומדים הרבה יותר מניסוי שנכשל מאחד שהצליח.
"למנוע רקטי יש מעט מאוד מצבים. או שהוא פועל כמתוכנן או שאתה לוחץ על הכפתור ושום דבר לא קורה, או שהוא מתחיל לפעול ומתפוצץ. כמעט כל שלב בתהליך הייצור יכול לגרום לכשל קטסטרופלי ולא תמיד אפשר לערוך ניסוי שיבדוק את זה. מנוע טורבו סילון שאנחנו מפחים או מנועים לחלל, מפעילים כל מנוע ובודקים. מנוע של כיפת ברזל או קלע דוד אני לא יכול להפעיל כל אחד, זה לא מנוע שאפשר להדליק ולכבות. אפשר רק לבצע מספר מצומצם של בדיקות חשמליות ואחרות. אם המנוע לא מאוד גדול ויקר ויכול לקחת אחד מסדרה ולפעיל, ולקוות שהשאר באמת יצאו זהים".
"הלייזר לא יהרוג את הטילים"
שניים משלושת ילדיו מהנדסי מכונות, האמצעית מרפאה בעיסוק. אשתו מטפלת באמנות. "אני עובר אבחון כל לילה, אשתי לימדה אותי גם ליהנות מאופרה. אני מאוד נהנה מהשוני בינינו. לא הייתי רוצה להתחתן עם מהנדסת אווירונאוטיקה, יש לי מזה מספיק בעבודה".
איך מושכים היום אנשים צעירים לתחום הזה? הוא לא מבוקש מבחינה תעסוקתית כמו סייבר.
"זה נכון. אני מרצה לסטודנטים כדי למשוך אנשים לתחום. מתחיל איתם בסרט על שיגור אפולו 11, שיראו את העוצמה ואת האופק של התחום הזה. מחפש את מי שהתמונות האלה מעלות לו את הדופק. את האנשים שספירה לאחור היא החיים שלהם. ששנה וחצי עבודה קשה שלהם יכולה להסתכם בשנייה אחת של פיצוץ".
רפאל היא אחד משני מפעלי מנועים רקטיים בארץ. השני הוא תומר, לשעבר גבעון, מפעל הרקטות של תעש, שהפך לחברה ממשלתית ונשאר בידי משרד הביטחון בגלל עיסוקו בתחום המנועים האסטרטגיים.
עד כמה חריפה התחרות מול תומר? יש תחרות על עובדים ביניכם?
"תומר הוא מפעל שאנחנו מאוד מעריכים ומכבדים. אנחנו גם משתמשים במנוע שלהם באחד הטילים שלנו. הם עושים דברים מעניינים ואנחנו עושים דברים מעניינים, למשל מתעסקים גם במערכות הנעה אחרות, לא רק רקטיות. לכל מפעל יש את הייחודיות שלו, ומעט אנשים רוצים לעבוד בצפון, היכן שאנחנו נמצאים".
יש גם שיתופי פעולה בין שתי החברות?
"אנחנו מדינה קטנה ושיתופי פעולה נדרשים, כל עוד הם לא משנים את התחרותיות של שתי החברות. ידע בעולם הבטיחות, למשל. ידע בעולם החומרים. אני מאמין ששיתופי פעולה יגדלו בעתיד בכלל צרכים לוגיסטיים ואסטרטגיים".
בכיפת ברזל ובקלע דוד מחצית מהייצור מתבצעת בארה"ב. אין סכנה לחשיפה של טכנולוגיות הנעה מיוחדות שפיתחתם?
"אין מניעה שהאמריקאים ייצרו עבורנו מנועים רקטיים לפי התכנון שלנו. עם כל הכבוד לנו, אלה לא טכנולוגיות שהם לא מכירים. בחלק מהמצבים השילוביות הזאת בהחלט נדרשת ומסייעת לנו".
יותר ויותר מדינות הכריזו בחודשים האחרונים על אמברגו, ועל הפסקת מכירת רכיבים וחומרי גלם צבאיים לישראל. איך זה משפיע עליכם?
"יש ניצנים שמקשים, אבל עוד לא הגענו לדד אנד. לפעמים זה מחייב אותנו להיות מאוד יצירתיים כדי להשתמש בחומר גלם ממקור אחר. לפעמים מחייב אותנו להיכנס לחומר ברמת המולקולה ולהרכיב אותה עוד פעם. זה אתגר. זה עניין של תקופות והתקופה עכשיו היא קריטית וקיצונית מההיבט הזה. אין בעיה לקנות את החומרים הבסיסיים האתגר הוא החומר המעובד. אנחנו עוד מצליחים להתקדם המצב הנוכחי. אבל מדברים על הקמת יכולת בארץ של עיבוד חומרי הגלם בטווח הארוך. זו השקעה של מאות מיליוני שקלים, החלטה אסטרטגית ברמה מדינתית".
בזמן שאתה מפתח מנועים רקטיים, צוות אחר ברפאל מפתח את מערכת היירוט בלייזר מגן אור. הלייזר עומד לפגוע לך בביזנס?
"הלייזר יהיה פתרון משלים, אין פתרון מוחלט. הוא פתרון פנטסטי, אבל הוא לא יבטל את המנועים הרקטיים. אנחנו נמשיך לבנות כאלה גם בעוד 20, 30 ו-40 שנה. אולי נעבור לחומרים פחות רעילים, יותר זמינים. אנחנו לוקחים בחשבון במפות הדרכים שלנו את השינויים העתידיים, הטכנולוגיים והפוליטיים".