הנתון החמקמק הזה לא נמדד, אבל כל ישראלי שעשה קניות בחג יודע

כלכלה היא ענף מוזר באקדמיה: מצד אחד היא מבוססת על חישובים מתמטיים ועל מודלים משוכללים, כאילו הייתה פיזיקה תיאורטית. מצד שני, היא עוסקת בבני אדם - וברגע שבני אדם נכנסים למשוואה, הרי שעם כל הכבוד לסטטיסטיקה ולנוסחאות שנועדו לאפיין ואף לנבא התנהגות אנושית, אנו עוברים אל התחום הבלתי צפוי, שלא לומר הכאוטי.

כלומר, אפשר לנבא כיצד ייראה העתיד הכלכלי כשאנו מתבססים על הערכות מנומקות היטב (כמו שעושות למשל סוכנויות הדירוג השונות, שאינן צופות, בלשון המעטה, עתיד מזהיר למשק הישראלי), אבל רק כל עוד זוכרים שזה קצת כמו להמר מראש על תוצאה של משחק כדורגל, גם כאשר מדובר במשחק קל יחסית לניחוש, למשל בין מוליכת הטבלה לנועלת אותה.

מצד אחד, הסטטיסטיקה, הביתיות, סגל השחקנים והכושר הנוכחי אמורים להבטיח ניצחון קל של הקבוצה הבכירה. מצד שני - אם זה היה כל כך קל, לא היה צריך לפתוח כלל את משחקי הליגה (או את ליגת האלופות, היורו או טורניר הגמר של המונדיאל) - אפשר היה להכריז מראש על האלופה בהתבסס על פרמטרים סטטיסטיים מוצקים...

ועכשיו, אחרי המסע הקצר של מדע הכלכלה בין הפקולטות למדעים מדויקים לבין חדרי ההלבשה של בלומפילד, טדי וסמי עופר, הנה שאלה מתבקשת: מה עשיתם בערב החג? כלומר, לא אם אכלתם חריימה או גפילטע פיש והאם ליוויתם את המנה ביין סוביניון בלאן צונן או במרלו בטמפרטורת החדר, אלא מה עשיתם בשעות הבוקר של יום רביעי?

כדי שנשתחרר קצת, אני מתנדב להתחיל: פתחתי את הבוקר בשוק הכרמל עם כמה השלמות חיוניות לארבעה ימי שבתון, מרובים בהתכנסויות משפחתיות וחברתיות. משם עברתי, עגלת הקניות שלי נגררת בכבדות מאחורי, לאזור הדיזינגוף סנטר, כדי לאסוף זרי פרחים - הגדול יותר, שי לחמותי, שהשאירה אותי חסר משימות קולינריות (מלבד רכישת היין לארוחה) והקטן יותר, שיהיה בבית ויקשט אותו לאורך ימי החג.

מדובר במה שמכונה "מבחן אצבע", כלומר שמבוסס על התנסות אישית בשטח, שאינה בהכרח משקפת, אבל גם כזה שסיפק לי חתך די מייצג של התנהגות הצרכנים בלב תל אביב, המקום שמושפע הכי פחות מרצף האירועים שנקרא "המצב".

נתחיל בשוק: בדוכן הפופולרי והיקר יחסית, "כרמלה" עוד ניכר אקשן - אין זאת אלא מפני שרבים מהקבועים, כמוני, נזכרו שכדאי למלא את המקרר בשאר ירקות, אבל ככל שטיפסתי מעלה, הלכה התנועה ופחתה: "ריק, ריק היום" אמר בסטיונר אחד למשנהו, והלה השיב: "אין עבודה".

אם בפירות ובירקות היה חלש, הרי שבהמשך, בערך אחרי חנות הפירות היבשים והפיצוחים של עמרני, המצב הפך לחמור עוד יותר - דוכני ה"שמעטס" (סליחה: ה"כאילו-מותגים") עמדו כמעט שוממים. ערב חג הוא בדרך כלל יום של מכירות שיא: תיירי חוץ ופנים, רוכשי מתנות או סתם מי שבא להשלים את הלוק של ערב החג באיזה אקססורי אופנתי. הפעם? כמעט כלום.

גם רחוב קינג ג'ורג', שמחבר בין הכרמל לסנטר, היה "חצי כוח", כלומר זה לא שהוא היה שומם, אבל ניכר בקונים שלא יצאו למסע קניות, אלא לכל היותר להשלמות חיוניות, מביטים תכופות לצדדים (ערב קודם לכן אירע הפיגוע הקטלני ביפו) וממהרים לשוב הביתה, לא רק כי ערב חג, אלא גם מחשש לחידוש המתקפה האיראנית.

אצל יהודה מחנות הפרחים "כתום" שמלווה אותנו בזרים הנפלאים שלו כבר עשרות שנים - מחגים, ימי הולדת, נישואים - ועד לאזכרות, לא עלינו, המצב "מורכב": לקראת ראש השנה הוכן בחנות מלאי של פרחים טריים, אבל פרחים הם לרוב מתנה שמביאים למארחים, בעוד שהשנה בוטלו הרבה ארוחות משפחתיות...

.

למען האמת, אפילו אנחנו התלבטנו לפני הנסיעה לחמותי ב"חזית" חיפה המטווחת. כלומר, סוחרים רבים מתחומים שונים נתקעו השנה עם לא מעט סחורה שהזמינו במיוחד לחג, בהתבסס על ניסיונם משנים קודמות.

אפילו בדיזנגוף סנטר, המצב לא התגלה כמזהיר, בלשון המעטה: ערב חג הוא בדרך כל יום של "מתנות קטנות" וקניות מרובות של בגדים, נעליים, תכשיטים ותמרוקים. והנה המקום אינו הומה כבעבר.

לא הייתי משתף באישי-משפחתי, אם לא הייתי סבור שיש כאן גם לקח כלכלי מתחום התנהגות הצרכנים: זה לא היה רק החשש ממתקפה איראנית נוספת אחרי ערב של כמעט 200 טילים לעבר ריכוזי אוכלוסין בישראל, זה גם מצב הרוח - שרק הלך והתדרדר ככל שנקפו השעות והחלו להגיע גם בשורות איוב על נפילת חיילים בלבנון. חברים רבים דיווחו שנמנעו השנה מארוחות חג.

הימנעות מארוחות חג אינה רק צריכת קלוריות נמוכה יותר, היא גם פחות הוצאות על קניות. בכלל, אנחנו מרבים לנתח את הוצאותינו על פי נתונים של כוח קנייה ועלייה או שחיקה של השכר הריאלי, אבל מתעלמים מהכוח החשוב ביותר בתהליך: שופינג הוא בראש ובראשונה ביטוי למצב רוח.

על זה בדיוק מבוססות הן חנויות בשדות תעופה (שם גנרי: דיוטי פרי) והן כאלה שממוקמות במדרחובים של ערים מתויירות במיוחד. בדיוטי פרי לא רק שרוב המוצרים אינם זולים יותר, כנהוג לחשוב, אלא שאם נוסיף לתמרוקים, השוקולד והטבק גם את חנויות האופנה (שלא לדבר על בתי הקפה), נגלה שהם יקרים יותר.

אז למה אנחנו קונים? תחושת ה"היי" של החופשה. הוא הדין בנוגע לרחוב החנויות הראשי מאתונה ועד לונדון: תמצאו שם מעט מאוד יוונים או אנגלים, אבל המון תיירים מעמיסים פרטי לבוש שונים.

זול יותר? בחלק מהמקרים כן, אבל ברוב המקרים מדובר בחלק מתענוגות החופשה, אנחנו פשוט לארג'ים עם עצמנו.

השנה האחרונה בישראל הייתה מדכדכת. נכון שיש חלק בשולי המחנה שבטוח שאנו חיים בתקופה של ניסים, אבל ככל שהוא ממלא תפקיד משמעותי בהנהגה הפוליטית של ישראל, הרי שבמשחק הצרכני הוא אינו משתתף רציני. רוב אזרחי ישראל מודאגים, מדוכדכים, מכירים מישהו שנרצח ב-7 באוקטובר או שנפל בקרב או שביתו חרב והוא מפונה או שפוטר או שהעסק שלו נסגר - וכך הלאה.

את הפרמטר הזה, מצב הרוח הלאומי, למרות ניסיונות למדוד בכל מני סקרים, קשה מאוד להעריך, בטח שלא לכמת אותו לקניות. אגב אלה, סך ההוצאות של הישראלים בכרטיסי אשראי דווקא עלה בערב החג, עלייה נומינלית של כ-11% לעומת ערב ראש השנה שעברה.

איך זה מוסבר? בכמה דרכים, אבל העיקרית שבהן היא פשוט העלייה ביוקר המחייה. די להשוות את סל קניות המזון לחג לזה של השנה שעברה ולגלות שם עלייה של כ-20%. כלומר - בערב החג השנה הוצאנו יותר על פחות, לא רק כי צמצמנו את הקניות שלנו יותר לתחום המזון ופחות, למשל, לאופנה. אלא בדיוק בגלל שעשינו את זה.

גם ביטולי הטיסות, שהשאירו בישראל עשרות עד מאות אלפים, רובם בעלי כוח קניה מעל לממוצע, תרמו את תרומתם לנתון המפתיע הזה.

ועדיין, מצב הרוח הלאומי שלנו נמצא בשפל המדרגה, בעיקר אצל העשירונים שהם בעלי כוח קנייה גדול יותר. אחרי שנה של מלחמה גם מי שלא מותש כלכלית, מותש נפשית. עסקים בצפון ניזוקו לבלי הכר, כך גם בחלקים מהדרום. עצמאיים קטנים מרגישים היטב את מחנק האשראי בסביבת ריבית שאינה פוחתת, ההוצאות שלנו על חופשות, אופנה, תמרוקים, ריהוט ועוד, נמצאות בירידה. זו לא רק הבטן שלנו שמתכווצת נוכח החדשות אלא גם הארנק והכיס.

כן חברים, סוכנויות הדירוג מנבאות למשק הישראלי עתיד קודר. הן עושות כן בהסתמך על עובדות מוצקות מזה לצד הנחות מזה. כלכלנים מחשבים את עלויות המלחמה ומציעים הצעות מהיכן אפשר לסגור את הבור (קחו בחשבון שאת מחירה הכלכלי של המלחמה בקושי התחלנו לשלם), זה שרק הולך ומעמיק כל עוד הלחימה נמשכת.

כל זה מספיק להם כדי לנסח תחזית קודרת לכלכלת ישראל, אבל האמת היא שלו היו חיים בה ומרגישים את הירידה הדרסטית במצב הרוח הלאומי, את הנטייה הפוחתת שלנו ל"שופינג", אפשר להניח שהתחזית הייתה קודרת אף יותר, כמו שיודע כל ישראלי שחושש שאפילו חודש החגים, השמח ביותר בהוויה המקומית, כבר לא ייראה אותו הדבר - ולא רק השנה.