כשכל רכב חולף נשמע כמו סירנה: זו הסכנה הכי גדולה לכלכלת ישראל

תחושה היא דבר סובייקטיבי. לשאלה "איך אתה מרגיש?" יש יותר מתשובה אחת אפשרית, לפעמים מדובר אפילו בדבר והיפוכו - ומה שמדהים הוא ששניהם יכולים להיות נכונים באותה המידה.

ואם כך הוא הדבר ברמה האישית, הרי שכאשר מדובר באומה שלמה, אוסף של קרוב לעשרה מיליון פרטים, הרי שהתשובה היא כמעט בלתי אפשרית: יש מי שבטוחים שאנו חווים התעוררות מבורכת, יש מי שרואים באסון שנמשך כבר למעלה משנה בבחינת "חבלי משיח" וכמובן, בקצה השני של המפה (לאו דווקא הפוליטית!) יש מי שסבורים שלא תהיה לנו תקומה.

אל תמהרו לפטור אותם כתבוסתנים, שכן לרוב לא מדובר במי שחושבים שלא נצליח לנצח את אויבינו, לפחות בסבב הזה של הלחימה, אלא בכאלה שסבורים שמשהו בלכידות הפנימית, בחוסן שלנו כעם וכאומה, אבד לנו לעד.

אז כן, התשובה לשאלה "איך אנחנו מרגישים" היא מורכבת ורבת פנים, ובכל זאת נדמה לי שלא אחטא לתחושת הרוב אם אבטא את החשש לפיו יחסית למדינה שלהמנון שלה קוראים "התקווה", אפשר שקצת איבדנו אותה.

תקווה היא הרכיב המרכזי ביותר במצב רוח אישי ולאומי: אדם יכול להיות חולה או להתרושש, לנחול משבר בחיי האהבה או החברה שלו - ועדיין, כל עוד מפעמת בו התקווה לעתיד טוב יותר, חזקה עליו שיקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.

הוא הדין לגבי אומה: היא יכולה לבכות את מתיה, לספוג משבר כלכלי אדיר, לחוות תמורות חברתיות מרחיקות לכת - ועדיין לייחל למחר טוב יותר. בתקופות של מערכות בחירות, עד כמה שזה מפתיע, מצב הרוח שלנו משתפר, למרות הסלידה מהסגנון (של היריב, תמיד של היריב...).

למה? כי אנחנו מאמינים בני מאמינים: מאמינים פעם אחת שהצד שלנו ינצח, ובפעם השנייה כי אנחנו מאמינים להבטחות הבחירות גם של הצד היריב. תמיד לאחר תבוסה בבחירות תשמעו אנשים ממלמלים בזכותו של ראש הממשלה הנבחר, שכן הצלחתו-הצלחתנו.

כך גם באשר לתחילתה של מלחמה. שימו לב מתי גאה ליבנו במהלך השנה האחרונה: בפעם הראשונה כאשר יצאנו למלחמה, כואבים והמומים מטבח ה-7 באוקטובר וממשבר החטופים, אבל גם מייחלים לניצחון (כל אחד ופרשנותו). הפעם השנייה (מעבר לאירועים נקודתיים, למשל חיסול מוחמד דף או חילוץ מוצלח של חטופים) ששרתה עלינו רוח שכזאת הייתה תחילת הפניית כוחו של צה"ל לצפון. כן, גם יציאה למלחמה עושה לנו מצב רוח טוב.

מדהים ככל שזה יישמע, לא מדובר רק ברגש נטול חיבור למציאות: יציאה לקרב היא מהלך אקטיבי, מסמלת לקיחה של יוזמה לידיים. נכון שלעתים קרובות זה עלול להיגמר בבכי ובאסון (גם כשמנצחים), אבל התחושה שעושים משהו יזום ולא נגררים אחר מציאות שכופים עלינו האחרים היא טובה - ובצדק.

הבעיה הכללית היא שיש לישראל ראש ממשלה כל יכול, בתוך ממשלתו, שאקטיביזם אינו נר לרגליו. ברור למה ממורמרים עליו בשמאל, אבל למה מתמרמרים גם בימין, שותפיו לקואליציה? כי גם הם היו רוצים לראות אותו עושה יותר. מי שמבקשים, אם נקצין את הדברים "להפיל פצצת אטום" על עזה, ביירות או טהרן, משקפים את אותו סוג של רגש שמביעים מי שתובעים לעשות הכל כדי לקיים עסקת חטופים שתהיה ליד ליוזמה הסעודית שתניע מהלך מדיני.

נתניהו היה יכול לטעון להגנתו שכאשר שני הצדדים אינם מרוצים (אם כי רק צד אחד נותן לרגשותיו פורקן ולפיכך נחשב לאופוזיציה) הרי שזה סימן שהוא עושה משהו נכון, רק שהבעיה היא שהוא פשוט לא עושה, לא הולך עד הסוף: לא בעזה ולא בלבנון, לא על עסקת חטופים ולא על האופציה המדינית מכיוון ריאד, בטח לא על מקסום האופציה ההתקפית מול איראן.

מה הקשר בין כל זה לכלכלה? ובכן, לחוסר היכולת להחליט ולהורות על ביצוע יש תוצאות רעות מאוד במישור המדיני-ביטחוני, אבל תוצאות הרות אסון במישור הכלכלי.

איך זה עובד? אחד מהמנגנונים הסמויים מן העין שמניעים את הכלכלה. לא אותה "יד נעלמה" מפורסמת שאמורה להסדיר שוק תחרותי, אלא משהו סמוי בנפשם של האזרחים.

כלכלה לכאורה נמדדת במספרים, במודלים מוצקים: תעלה ריבית, תוריד את האינפלציה, עודף ביקוש מול היצע נמוך גורם לעליית מחירים, רגולציית יתר מונעת צמיחה - וכך הלאה. אלה נכונים לרוב ומבוססים על אלפי תצפיות, כמו כל מדע מדויק, רק שאחרי שנגמרים החישובים, עוברת הכלכלה מתחום המדעים ה"כמעט מדויקים" לתחום מדעי החברה פינת מדעי הרוח. כלומר תופעות חברתיות שניתן למדוד בכלים מדעיים ותופעות כמעט רוחניות, שקשה מאוד למדוד או לכמת.

מצב רוח לאומי, אותה הגדרה חמקמקה שתלויה תמיד באת מי שואלים, מי שואל ומה בדיוק שואלים, קשה מאוד למדוד, אבל הוא המשתנה המשפיע ביותר על המשק. יותר מאינפלציה, יותר מאמצעי ייצור, יותר מהשכלה, יותר ממשאבי טבע: אפילו בעולמנו החומרני שבו כסף מביא כסף, לעני מלא תקווה יש הרבה יותר כלים להתאושש מאשר לעשיר מדוכדך.

זה נשמע אולי קצת ניו-אייג'י, פילוסופיה של שמחת חיים ותו לא, אבל אם תבדקו התנהלות של כלכלות תגלו שאפילו לזכייה בטורניר הגביע העולמי למשל, כאירוע שמשפיע דרמטית על מצב הרוח הלאומי, יש השפעה אדירה על הכלכלה.

משום כך יש השפעה אדירה לדכדוך שאנו שרויים בו על סיכויי המשק להתאושש. לא מדובר בסכנה לפיה מיליונים ירוצו לפתע אל הבנקים כדי למלט את חסכונותיהם לחו"ל, מחשש לקריסה. לפעמים די פשוט לשבת בבית, בלי חשק לצאת למסעדה, לפאב, לקולנוע, לתיאטרון או לכדורגל, כדי לדכא עוד יותר את המשק.

איני מוסמך כמובן לדבר בשמה של אומה שלמה, ספק אם מישהו בכלל מסוגל לעשות כן, אבל אם לשפוט את מצב הרוח הלאומי על פי החגים הנוכחיים, שסוגרים עבורנו שנה בלי חגיגות, עם מעט מאוד נחמות קטנות (למשל המדליות באולימפיאדה בפריז), הרי שהוא בשפל: מילא נסיעות לחו"ל שנחסמו עבור רובנו, אנשים יוצאים פחות (אם כי אוכלים ושותים יותר בבתים), מבלים פחות, מטיילים פחות (לא רק מפני שמסוכן).

עם ישראל, בהכללה, מסתגר בבתים: מעשן יותר, רב יותר עם בת או בן הזוג, כועס על הילדים, מודאג ומפוחד.

אני למשל בחור די גדול (פיזית), ביטחון אישי הוא משהו שכמעט טריוויאלי עבור גבר בגובהי ומשקלי, אבל בשבועות האחרונים אני מסתכל יותר ימינה ושמאלה אפילו בטיולים עם הכלבה בשכונת מגוריי: כל בניין שממנו עולים דיבורים בערבית גורם לדאגה, כל מכונית שמאטה לפתע לידי, שהיה לי ברור בעבר שמטרתה לברר איך מגיעים לרחוב זה וזה, היא לפתע פוטנציאל למישהו שיזנק ממנה חמוש ב"קרלו" או סכין. כל רעש האצה של רכב נדמה כתחילתה של סירנה לאות אזעקה - ובאווירה כזאת, לך תהנה מהחיים.

אני לא רוצה ליצור רושם כאילו אני מסתגר בבית מפוחד ונרגן, להפך: אני גר בלב תל אביב, ההדוניסטית, המנותקת, רצה גם הגורל ואני שהייתי חייל קרבי, משוחרר ממילואים כבר כמה שנים טובות גם הדאגה לילדיי (שני הגדולים השתחררו כבר מזמן, הקטנה עודנה במדים) הן בגבולות הסביר.

חזקה על הורה שתמיד ידאג לילדיו ובכל זאת, אני מניח שאני ישן בלילה טוב יותר ממי שיש לו כרגע ילד בלבנון או בעזה.

כלומר, על מדרג החרדה שהיא תלוית מקום מגורים, גיל, מצב משפחתי וקרבה למוקדי הלחימה, אני אמור להיות במקום שהוא כמעט הכי משוחרר מדאגות (באופן יחסי למי שחי במקום הזה) ועדיין, איבדתי חלק גדול מהתקווה ובוודאי את החשק.

אני לא מייצג את כל הישראלים, אבל למרות שלא התכוונתי לכך, אני מייצג רבים כמוני. אנחנו הם חלק מהכוח הנסתר שמאחורי נתונים כלכליים שלכאורה אינם קשורים אלינו. אנחנו אלה שחייבים יוזמה והכרעה, ניצחון קרוב או הסכם קרוב. זה לא עניין של סבלנות (שנתבעת מאתנו כבר יותר משנה) אלא הידיעה הברורה שככה זה לא יכול להימשך. מדברים הרבה על מה שישראל חייבת לעשות אם היא חפצת חיים, אז אולי זה המקום להזכיר שמדינה חפצת חיים לא יכולה להתאפשר למלחמת קיום להתארך לנצח.

החשש העצום שהמדינה מונהגת בידי מי שרוצה להמשיך בדיוק ככה עוד חודשים ארוכים אם לא שנים. אני לא יודע כמה זמן יסכימו לחכות לו האזרחים, שחלקם רואים בו מושיע. אני לא יודע כמה זמן יחכו לו ראשי מערכת הביטחון או האמריקאים, אני כן יודע דבר אחד בלבד: הכלכלה לא תחכה לו.

מי שרוצה למצוא כאן בכל זאת איזו נחמה, יכול לקוות שמשהו פה בכל זאת יוכרע: בניצחון, בעסקה, בפשרה - כל מה שהוא פרי יוזמה. כי יש דבר אחד מעולה במצב רוח לאומי רע: ברגע שהוא משתנה, הכל אפשרי.