החרדים החדשים: יש עכשיו הזדמנות נדירה לשינוי, רק שלא נחמיץ אותה

במשך השנים האחרונות, בניגוד למה שמשקפת התקשורת, חל תהליך מבורך של התקרבות בין חרדים לחילונים בחברה הישראלית. במקומות שאינם בעלי אפיון חרדי מובהק, צצו שכונות מעורבות - ואף שאת הכותרות תפסו בעיקר סכסוכים בין פלגים חרדיים קיצוניים לחברה החילונית שסביבם (למשל בבית שמש), הרי שבפועל השותפות האזרחית דווקא גברה. לרוב החילוניים, מיותר לציין, אין אינטרס להפוך את יום הכיפורים למצעד גאווה, ממש כמו שרוב החרדים לא נוהגים לירוק על חיילות שהתיישבו בקדמת האוטובוס.

למה קרתה ההתקרבות הזאת? במילה אחת: כסף. ביותר מילים: חומות ההסתגרות החרדית, שאותן ביקשו להגביה כל העת הפוליטיקאים, שלוחי רבנים שרצו להמשיך ולבצר את מעמדם, איבדו מגובהן ומאטימותן. הטלפונים החכמים נפוצו גם בקרב החרדים, מי בגלוי ומי בסתר (לא בכדי היו אלה לסדין אדום לנגד עיני ההנהגה ה"רוחנית" של הציבור החרדי), האינטראקציה הכלכלית גברה (כמחצית מהגברים החרדים עובדים למחייתם. אמנם כאשר מחסירים מהנתון הזה עובדים במוסדות חרדיים המספר צונח פלאים, ועדיין המספרים נמצאים בעלייה) ומצוקת הדיור בקרב החרדים, פועל יוצא של הריבוי הטבעי המואץ, דחקה משפחות רבות מקרבם לשכונות מעורבות.

כפועל יוצא מכך צץ סקטור חדש, שלא הכרנו לפנים - החרדי שוחר רמת החיים הגבוהה. הוא לא התנתק מאמונתו: ילדיו לומדים במסגרות חרדיות, בביתו אין טלוויזיה, אבל לבני המשפחה הבגירים יהיה טלפון חכם, גם אם אינו כשר. מחשב אישי אינו זר לו, בטח לא בבית העסק וגם אם יימנע מלהסתובב עם לפטופ צמוד, כמנהג החילונים.

הוא יחפש (וימצא) אישור הלכתי לעצירה של הילודה בשלב כלשהו (במילים אחרות: יעצור את התרחבות המשפחה בחמישה ילדים ולא במספר כפול), יתרום בעין יפה משכרו למוסדות צדקה וגמילות חסדים, אבל רק לאחר שיעשה לביתו ועוד. כל אלה הם שינויים מבורכים שיצרו מעמד חרדי חדש, נטול חצר ונאמנות לזרם מוכר.

עם זאת, השינוי העיקרי בקרבו מתמצה בכל שהוא מבין שהעברת ההצלחה הכלכלית שנחל אל הדור הבא, עוברת במסלול שירות צבאי שמותאם לחרדים (באופן טבעי אנו נחשפים בדרך כלל ללוחמי הנח"ל החרדי, אבל יש עוד כמה מסגרות פחות קרביות שמתאימות לחרדים שאינם קיצוניים) ובעיקר ברכישה של השכלה גבוהה, כמפתח חיוני למשרה שתבטיח הכנסה נאה.

יש חרדים שכל זה נשמע להם כמו מסלול בטוח להתפקרות (בעיקר של הדור הבא), אבל למעשה נוצר כאן חרדי שבמידה רבה הוא בטוח אף יותר באמונתו. הוא כבר לא נזקק לחומות שבהם הקיף את עצמו דור ההורים, הוא יודע שהחשיפה של ילדיו לאמצעי תקשורת חילוניים, לשירות צבאי (אפילו במסגרת מותאמת) וללימודים במוסדות מעורבים עלולה לגרום להם להציץ ולהיפגע, אבל דווקא משום כך הוא מוכרח לשים את מבטחו בסגנון חייו, לקוות, שלא לומר להתפלל, שהחשיפה הזאת היא מבחן. שאם יעמדו בו, רק יתחזקו באמונתם.

הוא מאמין באמונה שלמה שהניגונים שהנחיל לילדיו יגברו על כל נעימה חילונית, ששולחן השבת בבית והתפילה בציבור בבית הכנסת יהיו חזקים יותר מכל מסעדה, פאב או בית קולנוע שמציעים להם החיים החילוניים, גם אם אלה ייראו להם נוצצים בחופשיותם לכאורה.

אה, כן, הנה עוד משהו חשוב שכדאי לדעת על החרדי הזה: הוא מהלך אימים על ההנהגה החרדית הרבה יותר (למשל) מפרופסורית מהחוג ללימודי מגדר מאוניברסיטת תל אביב, שבשעות הפנאי משמשת גם כרבה של קהילה רפורמית.

לפני שנגיע לעיקר, נפנה את המבט לעוד תופעה: לכאורה היה אמור משקלם הפוליטי של החרדים לרדת, בעידן שבו תמה המחלוקת הפוליטית בין שמאל לימין. אני לא מתכוון לקרבות בין תומכי נתניהו למתנגדיו, שהפכו לצרה צרורה, אלא לקרבות הקלאסיים בשאלת שלמות הארץ או חלוקתה במסגרת הסכם שלום.

ההבנה שפשתה, בעיקר בשמאל הישראלי שתמך בפשרה מדינית, שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר, חילחלה בקרבו לאיטה כבר מאוקטובר 2000, עם הקריסה הסופית של תהליך אוסלו וקיבלה את החותמת הסופית שלה באוקטובר 2023.

במציאות שכזאת, שבה מרבית הציבור היהודי נמצא בין הזרם המרכזי בליכוד לתומכי ליברמן ובין החלק המתון של הציונות הדתית (הקלאסית, לא המפלגה המתהדרת בשם הזה) לפלג הביטחוניסטי במפלגות כמו המחנה הממלכתי ויש-עתיד, אמורה הייתה להקטין מאוד את יכולת השפעתן של המפלגות החרדיות כלשון-מאזניים.

הפילוג בין נאמני נתניהו למתנגדיו לא רק מאיים לקרוע אותנו מבפנים, אלא גם העצים מאוד את כוחה של הפוליטיקה החרדית, אבל לא רק הוא: גם צמיחתו של ימין קיצוני כאגף קולני מאוד ומשפיע בממשלת נתניהו, יצרה מחלוקת חדשה בקרב הציבור בישראל. אם הסוגיה בעבר הייתה שטחים תמורת שלום, הרי שהיא זזה כמה קילומטרים ימינה: סיפוח וטרנספר אל מול מדיניות ריאלית, שלילת זכויותיהם של מיעוטים אתניים בישראל או קירוב מי מקרבם שרוצה להשתלב, התנחלות ברצועת עזה שנכבשה מחדש מול שמירה על הביטחון ועוד.

מדובר במטרות של ימין קיצוני, שרחוקות מאוד מליבו של הימין השמרני, אבל הלובי הפוליטי שיש להן (לא רק בן גביר וסמוטריץ', אלא גם בתוך הליכוד פנימה, מטלי גוטליב ועד שלמה קרעי למשל) הפך אותן לרלוונטיות - והניס אל תוך שורות האופוזיציה רבים שמבינים שבנסיבות הקיימות, אין שום סיכוי לפתרון מדיני של הסכסוך, או שהיו רוצים לראות משילות מוגברת באזורי דמדומים בתוכנו, כמו הפזורה הבדווית או ארגוני הפשיעה במגזר הערבי.

ימין לכל דבר, אבל כזה שמתחלחל בכל פעם שהוא רואה מי מתיימר לדבר בשמו - למשל השרים הכושלים כשר לביטחון לאומי או שר האוצר, שעסוקים בתעמולה בזמן שהנושאים עליהם הם אמונים, הולכים מדחי אל דחי.

התופעה הזאת היא בבחינת חרב פיפיות בידי הפוליטיקה החרדית: מצד אחד היא משמרת את המחלוקת בין חלקי העם - וביתר שאת בין נציגיו בכנסת, באופן שמעצים עוד יותר את השפעתה ורותם למאמצי המימון גם גורמים יריבים כמו מפלגת הציונות הדתית. הבעיה שלהם היא שמהצד השני, זהו גם שסתום חד כיווני שדרכו מתאפשרת זליגה של מצביעים חרדיים לכיוון בן גביר, פוליטיקאי שהוא איום אלקטורלי גדול בהרבה עבורם מאשר, נניח, יאיר לפיד.

עכשיו נניח לרגע בצד נושאים מרכזיים וחשובים כמו עתידה המדיני של ישראל ביום שאחרי המלחמה, עתידה החוקתי נוכח המשבר שהולידה המהפכה המשפטית ועתידה החברתי אל מול סכנת אישור חוק גיוס, שהוא למעשה חוק הסדרת תעשיית ההשתמטות - ונתמקד רק בתחום הכלכלי: מדינת ישראל ניצבת בפני האתגר הכלכלי הגדול ביותר שניצב בפניה מאז הקמתה.

עומק הבור שיצרה המלחמה עבר מגיע למאות מיליארדי שקלים והוא מעמיק בכל יום שבו היא נמשכת - מחימוש התקפי שנופל כברד על ראשי המחבלים בלבנון ועד למערכות היירוט ההגנתיות שמצילות חיים בישראל.

בכל מטח שנורה לעברנו רואים המומחים הביטחוניים את מידת ההצלחה של היירוטים, אנשי פיקוד העורף את הנפילות ואנשי הכספים את העלויות - מאות אלפי שקלים (בממוצע) לכל טיל.

הבור הזה לא יוכל להיות מכוסה ללא שידוד מערכות עמוק שיתחיל קודם כל בחברה הישראלית, עוד לפני שיגיע לקופתה: יש לו היבטים של דוגמה אישית שמשרדי הממשלה מתקשים מאוד לתת, יש לו היבטים מבניים בהבנות עם ההסתדרות לגבי הקפאה של עדכוני שכר ויש לו גם היבטים שנעים על הציר בין המוסרי לפרקטי, למשל המיליארדים שזורמים בצנרת של הפוליטיקה החרדית.

ברמה הפרקטית, כי תמו ימי השפע והכסף נדרש עתה במקומות אחרים וחיוניים יותר. ברמה המוסרית, כי לא ניתן עוד לממן אוכלוסייה שאינה תורמת למאמץ הביטחוני והיצרני. אגב כך, הנה אנקדוטה קטנה: כדי לפתור את הקונפליקט המוסרי הזה, מסתובבת בקרב הציבור החרדי אגדה אורבנית שלפיה כספי התרומות מחו"ל למגזר החרדי, הם שמניעים את הכלכלה בישראל.

הנהגה פוליטית אחראית יותר, מקרב החרדים, היתה אולי מנסה לשמר את מה שניתן במקום לנהל קרב אבוד מראש על הכל, אבל ביטוי לגישתה המנותקת והיהירה קיבלנו בימים האחרונים, בדמות הדרישה "לעזוב הכל" ולהקים רכבת אווירית שתטיס ארצה חסידי ברסלב שנתקעו בדרך חזרה מאומן (אחרי שהוזהרו מראש שלא לטוס).

זו גישה מאותו בית מדרש של מי שתובעים בעיצומה של מלחמה, שתבעה את חייהם של מאות חיילים והטילה מומים בגופם ובנפשם של עוד אלפים אחרים, להעביר חוק השתמטות, אחרת... אחרת מה, תפילו את הממשלה? תסתכנו בהקמת ממשלה ציונית-אזרחית שתהיה מחויבת למציאת פתרון כלכלי וחברתי להמשך הבלתי אפשרי של מימון למה שאתם מכנים כ"עולם התורה"?

תתפלאו, אבל לבו של רוב מוחלט בציבור החילוני אינו גס בעולם התורה, להפך, הוא עורג אליו בהיותו מרכיב חשוב בזהות הישראלית, אבל לא כאשר זה הופך הסוואה לתעשייה של השתמטות ושל התחמקות מרכישת השכלה כללית, שנחוצה כל כך למי שמבקשים להתקיים בכבוד במדינה מודרנית.

לכן ביום שאחרי המלחמה, צריך לגבור מאוד קולו של הפלג הגדל (גם אם עוד לא הגדול) ביותר בקרב האוכלוסייה החרדית: הפלג המודרני, שחלקו נמצא בש"ס וחלקו נחלק בין מצביעי ליכוד למצביעי המפלגות החרדיות. הוא רוצה להשתלב כלכלית וחברתית, אבל לשמור על זהות חרדית. הוא רוצה פרהסיה יהודית, אבל בעיקר באזורי המגורים שלו.

הוא רוצה תקצוב של חינוך חרדי, אבל אין לו בעיה עם פיקוח של משרד החינוך ועם לימודי ליבה. הוא לא גדל על האתוס הצה"לי, אבל מבין היטב שאי אפשר עוד להמשיך את ההשתמטות ולכן יש הכרח למצוא מסגרות של שירות צבאי ולאומי שיתאימו לציבור החרדי.

בעיקר הוא מבין שלימוד תורה, ציפור נפשו, הוא עניין לתלמידי חכמים, לעילית שבעילית, ממש כמו מסגרות של עתודה אקדמית או של יחידות מחשבים צבאיות, כלומר - ידע ומורשת שחייבים לשמר, אבל יותר כסיירת מטכ"ל של עולם התורה ולא כתעשייה שמאפשרת פטור לעשרות אלפי "שבאבניקים" - שהיו יכולים להיות יופי של חיילים קרביים, במקום להתפרנס משילוב של קצבאות לעבודה ב"שחור".

נוכח האתגרים החברתיים והכלכליים חסרי התקדים שניצבים בפני מדינת ישראל, חייב להשתנות גם היחס לחרדים, באופן שיעצים מאוד את השפעתם על החברה בישראל, אבל גם ישמוט את הבסיס מתחת לרגליה של ההנהגה הפוליטית הנוכחית, הסקטוריאלית: דמיינו למשל את משה ארבל כמועמד לתפקיד שר האוצר מטעם המפלגה הרפובליקנית הישראלית.

בשימוש במונח עדכני שמוכר היטב לכל חילוני, ניתן לומר שזהו צו 8 כלכלי-חברתי ששלוח לציבור החרדי. המלחמה שלנו אינה מולכם, אלא לצדכם. המאבק הזה הוא מול אויב שרוצה להשמיד כל יהודי, בין אם הוא חרדי או חילוני. המשימה הלאומית והיהודית שלנו היא לא רק לנצח בקרב, אלא גם להציל את הכלכלה - כי גם קריסה כלכלית, אם תבוא חלילה, לא תבדיל בינינו. רק ביחד נשרוד.