זה לא הכסף שחסר, זאת הבושה: העשירים והשבעים יקבעו את גורלם של השאר

סליחה על השאלה הבוטה, אבל כמה אתם מרוויחים מדי חודש? שכר מינימום של כ-5,700 שקל לחודש? או אולי שכר ממוצע, בגובה של כ-13,900 שקל לחודש? ואולי, בעזרת חריצות, התמדה וותק, אתם נהנים כבר משכר שמתקרב ל-20,000 שקל לחודש?

אם מצאתם את עצמכם באחת מהקטגוריות דלעיל, לא יהיה זה מופרך להמר שבהנחה שאינכם צעירים שגרים עדיין אצל ההורים, כלומר - מנסים להתנהל עם שכר שכזה מול יוקר המחיה, אתם לא ישנים טוב בלילה.

כל ביקור בסופרמרקט מלווה בתפילה חרישית שמבקשת שכרטיס האשראי יעבור בקופה, שהחשבון בה גדל מפעם לפעם. אם אתם גרים בשכירות או משלמים משכנתה, אתם ודאי חרדים ביום ההוא בחודש שבו נגרע התשלום מחשבון הבנק שלכם.

אם יש לכם ילדים ודאי כבר נאלצתם להסביר להם מדוע אי אפשר השנה להירשם לחוגים במתנ"ס. על חופשה, אפילו זולה יחסית בישראל, או על החלפת הטרנטה המשפחתית ברכב חדש ובטוח יותר, אני כבר לא מדבר.

החדשות הרעות הן שהולך להיות לכם, כמו לכולנו, הרבה פחות טוב - אם לשפוט על פי דיוני התקציב. החדשות הרעות עוד יותר הן שלמי שבידיהם לברור בין הגזרות שנועדו לממן את המלחמה שאינה נגמרת, אין מושג אפילו עם מה אתם מתמודדים.

למה אין להם מושג? כי מדובר באנשים שמשכורתם קרובה ל-50,000 שקל לחודש, אם לא הרבה מעל לזה. נתחיל ברף התחתון: שכרו ההתחלתי של מנכ"ל במשרד ממשלתי הוא כ-43,000 שקל. אלא שזה באמת שכר מינימום, שכן לחלק מהמנכ"לים גם הכנסות ממקורות אחרים.

אפילו אם מדובר על סיביל-סרוונט ששירת את הציבור כל ימיו ולא זכאי לגמלה שהיא תולדה של שירות במערכת הביטחון (כמו רבים מבעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי) או שאין לו הכנסות אחרות מעסק, רכוש מניב (כמו דירה מושכרת) ועוד, הרי שרוב הסיכויים שכבר צבר קצת ותק וזכויות במערכת פנימה שמעלות משמעותית את שכרו.

משכורת של חבר כנסת בישראל היא כ-44,000 שקל לחודש, לכאורה משהו שמותיר בידי נבחר הציבור "רק" כ-23,000 שקל נטו, אבל כאן אפשר להוסיף עוד הטבות שקשה מאוד לכמת, מעוזרים פרלמנטרים, עוזרים מקצועיים ותקציב שוטף לקשר עם הבוחר, שכבר ראינו איך חלק ממנו מנוצל גם לצרכים פרטיים - ועד לעובדה שמספיקות למשל 9 שנים בתפקיד כדי לזכות בפנסיה, אם חלילה לא ייבחר שוב, זכות שהרשו לי להניח שלא עומדת לרובכם במקומות העבודה שלכם.

הזכויות האלה נשמרות להם, הגם שעבור חלקם אפילו הכהונה כחברי כנסת אינה אלא תחנה בדרך למנכ"לות של איזה מוסד ציוני, דירקטוריון של חברה ממשלתית ועוד. כלומר, עשרות אלפי שקלים לחודש הם עבורם כסף קטן.

כמובן ששכרם של שרים הוא גבוה אף יותר - וכדאי לזכור גם שפעמים רבות יש בין חברי הכנסת והשרים גם מי שזכאים במקביל לפנסיה צבאית (למשל). יהיה מי שיאמר שאין זה הרבה, בטח לא נוכח יוקר המחיה בישראל. עדיין מדובר ביותר מפי שלושה השכר הממוצע (ברוטו) שגם בעליו אנוסים להתמודד עם יוקר המחיה וכן בשכר שמאפשר צבירה של רכוש מניב, בעלות מלאה או חלקית על עסקים ועוד.

כלומר, חברים, בין כל השרים, חברי הכנסת, המנכ"לים והיועצים הבכירים שמנהלים עתה את דיוני התקציב שהולך להרע מאוד עם כולנו, נמצאים רק אנשים שבעים, אנשים שיש להם פלוס בחשבון גם לאחר ירידת תשלומי האשראי, אנשים שחלקם נהנים מהכנסות נוספות, שמשכירים דירות, חלק מהם (בעיקר אמורים הדברים בנבחרי הציבור) גם טסים לחו"ל מספר פעמים בשנה על חשבון המזמין (ובכל מקרה זכאים להחזר הוצאות מטעם המדינה) והרשימה עודנה ארוכה.

נזכיר שלא מדובר בפשע, יעשה כל אחד לביתו כמיטב יכולתו ותבוא עליו הברכה, אבל כשחבורה של אנשים אמידים מתכנסת כדי לגזור חרפת רעב על עניים, לא צריך להיות סוציאליסט גדול כדי להתקומם: מתי נאלץ מישהו מהם לבחון מחירו של מוצר בסופרמרקט לפני שהעמיס אותו על העגלה המלאה בכל טוב?

בפרקי אבות נכתב: "אל תדין (תדון) את חברך עד שתגיע למקומו". לא תמיד אפשר להקפיד על הכלל הזה, הן גם שופט שצמח במעמד הבינוני, היה סטודנט למשפטים ועורך דין בטרם מונה לשופט, ספק אם יכול לדון - מגנב ועד רוצח שנאלצו מילדות לפלס את דרכם בסביבת חיים שונה לגמרי. ובכל זאת, כאשר עסקינן בקבוצה של אנשים שיישנו בשקט בלילה תחת כל גזרה, שמחליטה עבור אנשים שכבר היום אינם נרדמים בלילות מתוך חרדה להווייתם הכלכלית, הרי שזה צורם את העין ומקומם את הלב.

לא בכדי התבשרנו אמש על נסיגת האוצר מדרישתו למסות את קרנות ההשתלמות. ייאמר מיד, המיסוי הזה היה בעיני רע ומיותר, כזה שהיה פוגע בעיקר במעמד הבינוני, כלומר במי שהצליחו לשאת את בשרם בשיניהם ולעבור לצד שבו מתאפשר גם לחסוך חיסכון צנוע. ובכל זאת, העובדה שהיה אחד המקלות הראשונים שנפלו מסל הגזרות, מעידה הרבה יותר על הרלוונטיות שלו למחליטנים, מאשר על פגיעתו בחלשים.

הוא הדין בנוגע למיסוי דירות מושכרות. כן, אני יודע שיש מי שקוראים את השורה האחרונה ומתרעמים - הן עבדו קשה כדי שידם תהיה משגת עוד דירה.

אז אני לא אהיה חוצפן ואזכיר להם שעם כל הכבוד לעבודה הקשה שלהם, רוב הסיכויים שמדובר בירושה מדורות קודמים... אלא רק אציין שהסיבה העיקרית לכך שאין מס על השכרת דירה עד לגובה של כ-5,700 שקל לחודש, היא לא החשש שמא מס שכזה יעלה את שכר הדירה לשוכרים (גם ככה הוא רק מטפס), אלא העובדה שבין השרים, חברי הכנסת, המנכ"לים ושאר הבכירים, יש לא מעטים שמחזיקים בבעלותם דירה שנייה (אם לא למעלה מכך).

זו הסיבה לכך שקל יותר להעביר כאן העלאה של המע"מ באחוז או לבטל סבסוד כזה או אחר מאשר מס על חסכונות או על רכוש. בתרגום לשפת המעשה: קל יותר לפגוע בשכבות החלשות מאשר במעמד הגבוה.

זו גם הסיבה שבגללה המאבק ביוקר המחיה, גם כשהוא כבר מתחולל, מתנהל בעצלתיים: מישהו מאלה שמסוגלים להחריף אותו, יודע כמה עולה גבינה לבנה, חבילת פסטה או קופסה של שימורי טונה? זו אפילו לא טענה פרסונלית, לשר כלכלי כזה או אחר, אלא רק אזכור של העובדה שככל שהשכר גבוה יותר, החלק היחסי ממנו שמוצא על קניות של מצרכי מזון הוא קטן יותר.

יוקר המחיה היה אחד משני הנושאים שבגללם נבחרה הממשלה הנוכחית, שכוללת לפחות שתי נציגות בולטות לאג'נדה של קידום השכבות החלשות, כמו הליכוד וש"ס (אם נדמה לנו שהממשלה נכשלה לחלוטין בטיפול ביוקר המחיה, אפשר להיזכר ברגל השנייה של תעמולת הבחירות: הביטחון האישי...).

יש קטעי וידיאו נהדרים שבהם מסביר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, איך בדיוק יוריד את המחירים לאחר שייבחר-מחדש: של המזון, הדלק והחינוך... תאמרו שבינתיים פרצה מלחמה? זה נכון כמובן, אבל הנה לכם עוד אינטרס מובהק של ראש הממשלה לא למהר להיפרד מהתירוץ הנפלא הזה שבו אפשר להשתמש כמעט בכל חזית: מהסבר הגיוני לאוזלת היד בתחום הכלכלי, דרך הימנעות מדיונים על היום שאחרי ועד לדחיית עדותו במשפט שבו הוא נאשם, בין היתר, בקבלת שוחד.

נתניהו כמובן אינו הנושא, הוא רק סימפטום קיצוני במיוחד לתהליך קבלת החלטות שבו נמצא האינטרס הציבורי במקום האחרון. האינטרס הציבורי, בניגוד לשירות הציבורי המתגמל (תהיתם פעם איך שר שעשה את הקריירה שלו בעיקר כיו"ר ועד עובדים, כלומר שכיר, הפך לעשיר מופלג או מהיכן לראש המוסד בדימוס, יש 14 מיליון שקל לדירה חדשה?), נותר גם הפעם זנוח על רצפת ועדות הכספים והכלכלה, שבהן הוא אמור להיות מיוצג.

לכן, עוד בטרם תמו (או אפילו התקיימו) רוב דיוני התקציב, דבר אחד מובטח לנו מראש: הגזרות שמוכרחות להיות בו כדי לא לספוג הורדה נוספת בדירוג האשראי יכו בעיקר בגבם השחוח ממילא של מי שגם כך סופרים שקל לשקל כדי לגמור את החודש. לבעלי השכר החודשי בגובה עשרות אלפי שקלים לא יעזו לגעת ברכוש: מקרנות ההשתלמות ועד לשכר הדירה, שימשיך לדפוק כמו שעון, כמו השכר שנכנס בתחילת כל חודש גם לאחר פגרה בת שלושה חודשים. נכון שאין למדינה כסף, אבל מבט קצר בתהליך קבלת ההחלטות הכלכליות שלה, מוכיח שאין לה גם בושה.