אני עוזב את ישראל.
רגע, לפני שתרוצו לנתב"ג כדי למנוע את נטישתי בגופכם או לחילופין תטיחו בי עלבונות בנוסח ה"יאללה לך, מי צריך אותך בכלל?!" אבהיר שמדובר בגיחה. אמנם קצת ארוכה, כמעט חודש, אבל לעת עתה, גיחה בלבד.
מה שכן, לא אכחיש שלשם שינוי לא מדובר בנסיעה למטרת חופשה, אלא בבדיקה של חיים אלטרנטיביים - לא במקום אלה שיש לי בישראל אלא בנוסף. מעין ניסיון לחלק את הזמן כך שיאפשר לי להיות מחובר פחות למקום שבו מוכרחים (אני לפחות מאלה שלא מסוגלים להתנתק) לשמוע חדשות בכל רגע נתון, לקרוא בטוויטר משהו שעצבן אותך, להגיב, להתעצבן מהתגובה וחוזר חלילה.
לא מדובר רק במלחמה. כלומר גם, בהחלט, אבל התחושה שלי בחודשים האחרונים היא שמישהו סגר לי את החלון הקטן שאליו יכולתי להיצמד בכל פעם שנהיה פה מחניק. זה לא רק במובן שלצאת מפה לחו"ל לכמה ימים, הפך למשימה בלתי אפשרית (כרטיס הטיסה שלי למדינה במערב אירופה עלה כ-800 דולר ואפילו במחיר הזה נאלצתי להתפשר על התאריך ועל הושבה גרועה...), זה גם שפעם בחדשות למשל, היו גם אייטמים על מוזיקה, על קולנוע, על ספורט ועל טבע.
נכון, הם הגיעו לקראת סוף המהדורה, אבל עתה - אפילו כשאתה מבקש להימנע מעוד שברון לב קטן עם ה"הותר לפרסום" של שמונה בערב - ופותח טלוויזיה רק בתשע, אתה נופל היישר על סיקור הלוויותיהם של אלה שהותרו לפרסום אתמול.
ושוב, זה לא רק הקושי להכיל - הן נופלים היו לצערי (אם כי במספרים פחותים) גם בימים שבהם אני הייתי על מדים בקו - בין לבנון הראשונה ליציאה הצפון ובעזה של אינתיפאדה ראשונה בדרום... זו התחושה שאין מפלט, שאין סוף, שלא רואים את האור בקצה המנהרה.
"סרבנות" אפורה
עד כאן האישי, שהיה חייב להיכתב, אבל הוא ממש לא האישיו. לא בכדי התכנסנו הפעם בחדר הכספות של ערוץ הכסף. השאלה היא למה למדינת ישראל צריך להיות אכפת שאחד, ניר קיפניס, בוחן "חצי רילוקיישן" שייתן לו קצת מזור לנפש, בלי לוותר לגמרי על המקום שבו נולד וגדל?
נחזור לגוף ראשון ונלך למילואים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בזמן האחרון דובר צה"ל יוזם אייטמים שנקרא להם בשם כולל "המילואימניק המבסוט", זה שאומר שנכון, קשה, אבל החבר'ה... ומסכם במשהו כמו: גם אם יקראו לי עוד פעם, אני מגיע בריצה!
בשתי מילים: חארטה-בארטה. בקצת יותר מילים: זה לא שהחיילים בסרטון משקרים חלילה, אדרבא - הם אנשי אמת וכולנו חייבים להם תודה גדולה. רק שכבר למדתי שכאשר הצבא מקדם מסר כלשהו, סימן שיש בעיה. כלומר, סימן שבצה"ל מזהים מגמה של אי התייצבות למילואים (או לפחות חוששים ממנה).
אף אחד לא ייתן לכם אחוזים, מה גם שאף אחד לא מסרב לצו-8. אלה פשוט אנשים שעשו במהלך השנה אוקטובר 2023-אוקטובר 2024 בין 200 ל-300 ימי מילואים, ראו איך המשפחה שבהתחלה הייתה סופר תומכת, הולכת ומתפרקת. ראו איך מקום העבודה שלהם, שבפעמים הראשונות שיצאו לחופשות, היה מקבל אותם כגיבורי מלחמה, כבר קצת מעקם פנים.
אלה פרויקטים שחמקו מהיד, קידום שנעצר, קשר רומנטי שאך נרקם וכבר נפרם, מלגת לימודים שנמוגה בהיעדר יכולת להצטיין-מרחוק...
מה הם עושים? הם לא מסרבים אלא מתחמקים. האמת? אני לא יכול לשפוט אף אחד שאחרי 200 ימי מילואים רואה בעיקר את אלה שמשתמטים כחוק ונהנים מהטבות, או את מי שהילדים שלו מחזיקים קו במיאמי.
אם באוקטובר 2023 יכולתי גם אני, אחרי גיל מילואים, להגיד לעצמי: "נו, כל דור והתיק שלו", עכשיו אני לא יכול שלא להיזכר שבתקופה שלי זה היה ל-35 ימים במקסימום, שמי שהגיש ולת"ם או הגיע להבנות בעל פה במה שנקרא אז "יום ראיונות מג"ד", שירת פחות מכך - וידע שחוץ משבוע אימונים בצאלים, אין סיכוי שיראה צו בתיבה (סליחה, אני עוד מימי הדואר) בשנה הקרובה.
הפגיעה הכלכלית
מה הייתי עושה במקומם של מי ששירתו בערך 7 חודשים מתוך השנה האחרונה וכבר נקראו אל הסבב הבא? אני לא יודע להגיד, אלא רק לשמוח שזו לא בעיה שאני צריך להתמודד אתה, לא ברמה הפרקטית ולא ברמה הערכית.
רגע, תאמרו - מסכימים או לא, אבל איך הלך הרוח הזה משפיע על הכלכלה?
ובכן ההשפעה היא שגם האזרחים עומדים בפני אותה "השתמטות אפורה". מי שיש לו יכולת לעבוד מרחוק, בין אם ברילוקיישן או כנווד דיגיטלי, כבר מזמן חתך מכאן. מי שאיכות החיים של הילדים חשובה לו יותר מקרבה אל ההורים, גם הוא התחיל לזלוג מפה החוצה. ויש גם אנשים כמוני שמבינים שהם כבר מבוגרים מדי בכדי להתחיל מחדש במקום אחר, אבל אולי יכולים לחלק את הזמן באופן שבו ישהו קצת פחות בישראל.
זו בשורה מאוד לא משמעותית למדינת ישראל, אבל קצת יותר משמעותית לכמה עסקים שמקיפים אותי: המנוי היומי לעיתון, חברת הלוויין, מכון הכושר, הפאב שאליו אני חותך מוקדם לפחות פעם בשבוע, המסעדות שבהן אנו אוכלים לא רק בימי הולדת וימי נישואים - וכך הלאה: הצימרים האלה בגליל שאהבנו (שגם כך עומדים בשיממונם), המוסכניק של האופנוע, הסטודנטית שבאה לשמור על הכלבה כשאנחנו נוסעים, המשפחה מהמעדנייה שבה אני נוהג להצטייד בימי שישי...
שלום, אני נוסע
לא, ההיעדרות החלקית שלי לא תגרום להם לסגור את העסק, גם לא לפשוט רגל, אבל היא תהיה מכה קלה למי שנאבקים כדי לשרוד. כלומר, אחד כמוני לא יקריס אותם, אבל עשרה כמוני יגרמו להם להתחיל ולדדות. מאה כמוני - והם עוברים לחתום אבטלה.
ובתרגום למכפלות של מדינה: אלף כמוני לא ישפיעו על הסטטיסטיקה, ב-10,000 יתחילו לשאול אם זו מגמה. 100 אלף... ובכן, לא אגזים ואגיד ש"הלכה המדינה", אבל בואו נגיד שאפילו מי שרואים בכוח נס מאחורי כל אסון, יבינו שמשהו רקוב בממלכת סמוטריץ'-בן גביר.
זה לא איום, זו לא הבטחה, אין כאן אפילו כוונת עזיבה, אלא לכל היותר תכנון מחדש של חלוקת הזמן (נזכיר: בינתיים "כולה" חודש) והמשאבים. פיילוט שספק אם יצליח, תרגיל יבש שלא ברור אם יבוצע גם על רטוב.
אז שלום, אני נוסע - ואני ממש לא צריך שתלוו אותי הלאה, בטח שלא תזילו דמעה, אבל אני בהחלט אוקיר אם תהרהרו לשנייה מה עלול לקרות למדינה שמרחיקה מעליה חלק מבניה. לא בטריקה של דלת חלילה, אלא דווקא בניסיון לסגור את החלון, זה שאליו היינו נצמדים בכל פעם שבה הרגשנו שקצת קשה לנו לנשום.