בדרך כלל כשמדברים על יוקר המחיה בישראל לעומת העולם, מרכז הדיון הוא המחירים בסופרמרקט. זה די הגיוני, הרי הצורך הבסיסי והמיידי של כל אדם הוא במזון. אלא שהצרכים שלנו לא באים על סיפוקם ברגע שבו עגלת הקניות מתמלאת, אפילו אם הצלחנו להעביר אותה בקופה בלי שכרטיס האשראי יעשה בעיות.
הם גם לא נגמרים בצרכים חיוניים אחרים כמו קורת גג וביגוד. כלומר אלה הצרכים הבסיסיים לאדם כדי לשרוד, אבל אין די בהם כדי להיות אדם. אפילו האב הרוחני של הימין הישראלי החושב (כלומר, כשהיה עוד כזה), זאב ז'בוטינסקי, כלל בין חמשת הממים שלו לא רק מזון, מרפא, מעון ומלבוש, אלא גם מורה - במובן של חינוך.
את הסעיף האחרון ננסה להרחיב: הכוונה אינה לשירות החינוך הרע שמוצע בחינם לרוב ילדי ישראל בבתי הספר (מה גם שמספרם של אלה הלומדים בחינוך הלא-ממלכתי אך המתוקצב, למרבה הצער, על ידי מדינת ישראל רק הולך ורב), אלא לחינוך ותרבות: חוגים לילדים, תיאטרון, מוזיקה, קולנוע ועוד גם למבוגרים.
אדם שידו אינה משגת את כל אלה אולי יישאר בחיים מבלי לרעוב, לרעוד מקור בחורף או לדור ברחוב, אבל חיים אינם רק הישרדות הגוף, גם הנפש צריכה מזור.
למה הלכנו עד למורה הרוחני של מנחם בגין כדי להבין שלא על המילקי, כוכב ההשוואות בנושא יוקר המחיה, לבדו יחיה האדם? כי השבוע הלכתי בליסבון למשחק כדורגל. כן, אני לא מדבר על התיאטרון הלאומי, על הבלט הקלאסי או על הפילהרמונית המקומית, אלא על משהו נגיש ושווה לכל נפש.
המטרו האחרון
על חוויותיי מהמשחק כבר פירטתי באריכות במדור הספורט של וואלה, הפעם נכוון לחוויה הצרכנית ונתחיל מההגעה למגרש. המשחק התחיל ב-21:45, שעון מקומי. לכן קבעתי עם הסטודנט על הקו הכחול של המטרו - הנסיעה שלו היא כמעט בחינם. הנסיעה שלי יקרה קצת יותר, 1.5 אירו, כלומר - קרוב למחיר של כרטיס אוטובוס בישראל.
לכן הפער כאן אינו ה"כמה" אלא ה"איך": כאן אף אחד לא דורש ממך להחזיק ברב-קו או כל אחת מהאפליקציות הייעודיות ובעיקר המיותרת, די בכרטיס אשראי (כמו במקומות רבים אחרים בעולם, כולל למשל הסאבוויי בניו יורק) או בארנק אלקטרוני, מה שהופך כל אחד למשתמש פוטנציאלי בתחבורה הציבורית.
תחנת הרכבת הסמוכה לאצטדיון "האור" בליסבון, רחוקה ממנו מרחק הליכה קצרצר. חשוב לציין שאמצעי תחבורה ציבורית כמו רכבת ישראל מגיעים כמעט מכל מקום בישראל אל אצטדיון סמי עופר בחיפה, שלא לדבר על הסמיכות של הרכבת הקלה לאצטדיון בלומפילד ביפו, אלא שאלה אינם פועלים בשבת, היום המרכזי לכדורגל בישראל.
המשך החווייה הוא במתחם של "גזלנים" מחוץ לאצטדיון, אולי נכון יותר לומר פוד-טראקס שמספקות חוויה תרבותית (האוהדים מתגודדים כאן, מדליקים אבוקות, מפוצצים חזיזים שמטרגרים כל ישראלי ובעיר שרים), אבל גם קולינרית: לא כל כריכי הבשר יעברו כאן מבחן כשרות כמובן, אבל את מבחן הכיס הם צולחים בקלות:
הגשתי למוכר שטר של 20 אירו, כלומר כשמונים וחמישה שקלים וקיבלתי תמורתו שני המבורגרים עצומים, כולל ירקות וכל התוספות, שלוש בירות קטנות ו... עודף של חמישה וחצי אירו, שכן ההמבורגרים (שוב: העצומים!) עלו 5 אירו לאחד והבירה נמכרה תמורת 1.5 אירו.
אגב, האטרקציה במקום אינה קולינרית בלבד. כאמור, לכאן מתרכזים האולטראס לפני המשחקים, בולסים, שותים ושרים. קשה להאשים אותם - עם כאלה מחירים גם לי התחשק לשיר...
כוס יין להבדלה
בתוך מתחם האצטדיון עצמו, כלומר - במתחם שמקיף אותו, עוד בטרם צריך להציג את הכרטיסים כדי להיכנס, יש פוד-טראקס קצת יותר משוכללות. המחירים דומים, אבל ההיצע גדל. אחת מהקרוניות מוכרת יין. ההגשה היא בכוסות פלסטיק איכותיות - כלומר בצורה של גביע יין ובשקיפות מלאה.
כמה עולה כוס יין (שנמזגת בנדיבות כמעט כמו בקידוש)? לא תאמינו, אבל 3.5 אירו. כלומר, ב- 7 אירו רכשתי לנו שתי כוסות יין, הפכו את זה לשקלים ותקבלו מחיר של כוס בבר יין מהזולים בישראל, כלומר - חצי מחיר. די-ג'יי שמנעים את זמן השוהים במתחם הפנימי כלול כבר במחיר ומספק לחוויה נופך של בילוי שהוא גדול בהרבה ממשחק כדורגל.
כרטיס כניסה ממוצע יעלה כ-30 אירו, כלומר יקר במעט מאשר המקבילה הישראלית. רוב הצופים מחזיקים בכרטיס מנוי שמוזיל את החוויה, בטח כאשר מדובר במשפחות. חלק מרכזי בחוויה הוא גם העובדה שכרגיל ברוב מדינות אירופה, איש לא יעז לשבת במקום שאינו שלו, משמע - אפשר להתעכב בבר היין וללגום עד סיבוב. אגב זה, אם רוכשים בקבוק שלם במחיר של 15 אירו, יחזיקו אותו עבורך בשמפניירה עם קרח, למזיגה חופשית (אל תשאלו איך אני יודע...).
הפיקוח שכשל
רמת הכדורגל ועוצמת החוויה הן כבר עניין לערוצים אחרים, אבל מיותר לציין שגם בפן הזה התמורה היא גדולה לאין ערוך מו שמתקבלת בישראל. אנחנו למזלנו "תפסנו" את הקלאסיקו הפורטוגלי בין בנפיקה לפורטו, כך שבאמת אי אפשר להשוות לשום דבר שמוכר בישראל.
בתוך האצטדיון עצמו, מעבר לאזורי ה-VIP, אין מכירה של אלכוהול, אבל בקבוק מים וכוס קפה הוסיפו לחשבון 3 אירו, כלומר 12 שקלים. חצי מחיר מאצטדיון ממוצע בישראל.
לפני כמה שנים בעקבות מחאה של ארגוני אוהדים, נעשה ניסיון להכניס את מחירי המוצרים במזנונים לפיקוח. כתוצאה מהמלך הורכבה רשימה של מוצרים פופולריים ונקבע להם מחיר מפוקח.
מה עשו בעלי המזנונים? החליפו "נקניקייה" ב-"נקניקייה גדולה" ואת הבייגלה עם השומשום ב-"פרעצל" - והופ, הנה הם מתחת לרדאר של הפיקוח על המחירים. כלומר, כמו בתחומים אחרים, יש בישראל חוקים ותקנות שנועדו להגן על הצרכן, הבעיה היא באכיפה שהיא, במקרה הטוב, סימבולית.
הייתי כותב שיש פה גם משהו שקשור להגינות ולאופי הישראלי שאולי מושיט יד למדינה ולאחיו בעת צרה, אבל מנסה לדפוק את המערכת והזולת בכל הזדמנות אחרת, אבל די בביקורת שאנחנו סופגים לאחרונה מזרים, אז נותיר לרגע את הרכיב האנושי ביוקר המחיה מחוץ למשוואה ורק נציין שהוא קיים.
חצי חינם
הגענו לשלב החשבון: אוהד כדורגל ליסבונאי שיבקש לבלות כמה שעות מחוץ לבית, שבמרכזן משחק כדורגל, ייפרד ממשהו כמו 50 אירו, כולל אוכל, בירה, יין, מים וקפה - וכמובן גם כרטיס כניסה למשחק.
בישראל הכרטיס יעלה פחות, אבל כל ה"מסביב" יעמיק לחפור בכיסים.
בירה קטנה למשל, אפילו במקום הגון-יחסית, תעלה לרוב כ-20 שקלים, בערך פי שלושה ממחירה בליסבון. המבורגר יעלה (במקרה הזול) כפליים, תחבורה ציבורית מספקת פתרון חלקי בלבד - הן בזמנים והן בקרבה לאצטדיון.
בשורה התחתונה, בילוי בעל מאפיינים דומים שמשחק כדורגל במרכזו, יעלה כמעט כפליים. על "הורה פלוס ילד" שהולכים בארץ למשחק כדורגל, אפילו אם מסתפקים בהמבורגרים ומשקאות קלים במקדונלד'ס הסמוך, אני אפילו לא רוצה לחשוב: מדובר בגזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.
לא ניפרד מהביקור הצרכני שלנו במשחק המרכזי של ה-"פרימרה ליגה" הפורטוגלית מבלי להזכיר את העובדה שכרגע בישראל אין משחקים עם מכירה חופשית של כרטיסים אלא בטרנר בבאר שבע וטדי בירושלים.
רוצה לומר - המלחמה ביוקר המחיה אינה המלחמה היחידה שבה נכשלת ממשלת ישראל כישלון חרוץ.