זהו יום שישי הראשון מתוך ארבעה לשהותי בליסבון, והסטודנט שלי, אחרי חודשיים-פלוס מחוץ לבית ואחרי שלושה ימים שבהם לא חדלנו ממסעדות, ביקש שאכין ארוחת שישי ושאל אם מותר לו להזמין שני חברים.
זרמתי, למרות שעלי להודות שכאשר חשבתי על חודש במדינה זרה (גם אם כבר די מוכרת), אחד הדברים שקסמו לי היה העובדה שלא אצטרך להקדיש חלק ניכר מסופי השבוע שלי, מחמישי אחה"צ ולמשך 30 השעות הבאות, לעמידה במטבח.
נשאיר לרגע את הארוחה בצד ונדבר קצת על המסעדות.
המחירים בליסבון האמירו. לא רק מחירי הנדל"ן שמתחילים לצמצם את הפער מול אלה של תל אביב, אלא גם של הארוחות במסעדות.
כבר עברו הזמנים שבהם יכול היה אדם לשבת במסעדה מקומית, לאכול כיד המלך ולצאת עם חשבון בגובה של הטיפ במסעדה תל-אביבית מצויה. מה שכן, חייבים לציין שהנהירה של התיירים לפורטוגל גרמה לא רק לעלייה במחיר, אלא גם בהיצע הקולינרי: כבר מזמן לא מדובר רק באוכל מקומי, שהפער בין איכותם הגבו הה של חומרי הגלם לרמת הבישול הנמוכה שלו זעק לשמיים, אלא גם במסעדות שף טרנדיות שצצות בליסבון חדשות לבקרים ומעלות את הרמה וגם את החשבון.
הנה דוגמה אחת: יש כאן מסעדת שף נהדרת ופצפונת שנקראת "סביצ'ה" שבה מבשל שף פרואני בשם קיקו אוכל נהדר ומפתיע בשילובים - לא רק של טכניקות בישול חדשות עם חומרי גלם מסורתיים, אלא בעיקר בשילובים בין אירופי-מסורתי לטרופי-אקזוטי. המסעדה מבוקשת עד כדי כך שאי אפשר להזמין אליה מקום.
ההמלצה שלהם היא להגיע, להמתין לשולחן ובינתיים ללגום פיסקו (תזקיק ענבים דרום אמריקאי) סאוור באחד השולחנות שעל הרחוב (בפנים המסעדה יש רק ארבעה שולחנות ועוד פחות מעשרה מקומות ישיבה על הבר).
מחמת רגשותיהם של שומרי הכשרות, נדלג על הרכב המנות ונלך ישר לחשבון: ובכן, עבור ארוחה שכללה שני קוקטיילים, בקבוק יין ושתי כוסות של פורט - ועוד ארבע מנות, כולל קינוח, שילמנו את הסכום הגבוה ביותר שנדרשתי לשלם אי פעם בפורטוגל - 900 שקלים לזוג, שזה כבר מחיר "כמעט תל אביבי" עבור ארוחה בסדר גודל שכזה.
אבל - וזה אבל גדול: זו באמת דוגמה קיצונית - ברוב המקומות, ארוחה זוגית של ארבע מנות, כולל בקבוק יין או שתי בירות, לא תעבור את ה-50 אירו, כלומר קצת יותר מ-200 שקל לזוג. גם זה המון בהשוואה לליסבון של לפני עשר שנים, אבל זה עדיין בין חצי לשליש מחיר מהמקבילה התל אביבית.
אצא לי השוקה
נמשיך בהכנות לארוחה: מאחר שהסטודנט ביקש רשות להזמין שני חברים מהלימודים, החלטתי להציג להם מופע של קיבוץ גלויות - ממרק העוף המפורסם ("דה ג'ואיש אנטיביוטיק" אני אומר להם בחיוך) של יהדות אשכנז ועד לדג בסגנון מרוקאי על קוסקוס.
השכמתי קום ויצאתי אל השוק, כדי לסיים עם הקניות מהר לפני שיתמלא, רק כדי לגלות שהגעתי עוד לפני הבסטיונרים. כן, לפני עשר הדבר היחיד שפתוח כאן לפני עשר בבוקר הוא רק בתי קפה, מה שהוסיף לחשבון הקניות שלי עוד קפה ומאפה.
ארבעה כרעי עוף עלו לי חמישה אירו, דג לוקוס שלם במשקל של שני קילו, הוסיף עוד 50 לחשבון (לוקוס, או כמו שהוא נקרא כאן "גרופה", עולה כ-25 אירו לקילו, שזה המון במונחי פורטוגל - ועדיין, בדיקת אונליין שנועדה להשוות את המחיר לישראל, העלתה שהוא עומד כרגע על 235 שקל לקילו. הרבה יותר מפי שניים).
על הירקות שרכשתי, מירקות שורש למרק ועד לעגבניות וחסה לסלט, אני כמעט מתבייש לדבר: סל מלא בכל טוב עלה לי פחות מ-15 אירו.
אז נכון, היו גם השלמות בסופרמרקט, מלחם ועד תבלינים ושמן-זית, אבל כלל חומרי הגלם לארוחה שכללה: ברוסקטות של גבינה ועגבניות, סלט סלק, סלט ביצים, חצילים מטוגנים, סלט חצילים, סלט ירוק של חסה ועגבניות, מרק עוף עם ירקות, אורז עם שקדים, קוסקוס ולוקוס שהספיק לא רק לתבשיל ברוטב אדום חרפרף אלא גם למנה נוספת של דג וירקות שורש בתנור (כי הגזמתי לא רק עם הלוקוס אלא גם עם הירקות) עלו לי לא יותר מ-100 אירו, בכלל זה נכניס גם שני בקבוקי יין לבן מצוין מעמק הדוארו, שהוסיפו עוד 10 אירו לחשבון (יש גם במחצית הסכום).
אל תראו בדברים משום קריאה לעידוד הגירה, חלילה (בכל זאת הטור נכתב בתחילתו של שבוע שבא אחרי פרעות אמסטרדם), אבל יש כאן בהחלט תהייה: פורטוגל היא אולי לא "מדינת אי" כישראל, אבל בכל זאת היא נמצאת בירכתי הצד המערבי של אירופה, עם נוף לאוקיינוס האטלנטי ממערב ועם ספרד במזרח. גם האקלים, בהכללה, הוא די דומה לזה שלנו - ובכל זאת, עזבו לרגע את העוף והדגים, אבל למה מחיר של סל ירקות בה הוא בערך רבע ממחירו בישראל?.
וזה לא שהם לא יודעים לגבות "מחירי תל אביב" כשזה מוצדק (ע"ע מסעדת השף המבוקשת), אבל תמיד תהיה למי שמעדיף, מצורך או מבחירה, גם אופציה זולה יותר לאכול טוב, בריא ושווה לכל כיס.
את השפיות הצרכנית החמקמקה הזאת נדמה שקצת איבדנו - ולא, זה ממש לא רק בגלל המלחמה שאינה נגמרת.