טראמפ ומאסק בחרו במלחמה הלא נכונה - הם הולכים להפסיד בה

השבוע פורסם שממשל טראמפ עומד להכריז מלחמה.

מלחמה על מי, תשאלו? ובכן לא על סין או רוסיה - ואפילו לא על זכות האישה על גופה - כלומר, אפשר בהחלט שכל אלה הן בבנק המטרות של הממשל המתגבש-מחדש, אבל הדבר הראשון שאותו מבקשים הטראמפיסטים להעלים מחיינו הוא העבודה מרחוק.

מי שאחראי לתכנית הוא אילון מאסק, השר החדש שיכהן כראש "המשרד ליעילות ממשלתית" החל מחודש ינואר. תיכף נחזור אל הברית המוזרה הזאת בין הנשיא הקשיש למולטי-מיליארדר המוזר, אבל קודם כל וידוי אישי קטן: אני לא חסיד של עבודה מרחוק, למרות שאני עובד-מרחוק... כלומר, כבן לדור הקודם, עדיין לא קשיש אבל כבר עם קצת קילומטראז' בחיים האלה, קשה לי עם התיווך הווירטואלי.

גדלתי בעולם שבו כשרוצים ביטוח הולכים לסוכן, כך גם כשרוצים לטוס לחו"ל וגם כשיש איזה עניין לסדר בבנק, ניגשים סניף ומחפשים את הפקיד שמכיר את ההורים שלך מלפני 20 שנה.

יום של "סידורים" לא נגמר בכמה הקלקות על המחשב או במסך המגע של הטלפון (אללי, אפילו עולם הדימויים הטכנולוגי שלי זקוק לריענון), אלא כלל סדרה של פגישות עם בני אדם.

אצלי מדובר בנוסטלגיה, אבל עבור קשישים שלא רגילים לסביבת עבודה מקוונת, חיסול סניפי הבנקים או הדואר למשל, הוא צרה צרורה. לא מזמן הפכה קרובת משפחה מבוגרת לנכה - והאמינו לי שאלמלא היו ילדיה מתגייסים כדי לנהל-מרחוק את ההטבות וההנחות המגיעות לה מכורח מצבה, היא לא הייתה מצליחה לממש אף אחת מהן.

יחד עם זאת, מעבר לצורך להגן על מי שלא מסוגלים להתמודד עם השינויים הטכנולוגיים שעצבו מחדש את חיינו, הרי שמדובר בשינוי מבורך.

רק המחשבה על יום "סידורים" שכזה, שכולל את הבנק, הדואר, קופת החולים ומשרד הפנים, עם הצורך להתנייד פיזית לכל אחד מהם, לחפש חנייה, לעמוד בתור, לגלות שאחד הטפסים הנדרשים בתיק שלך חסר... אשרנו שהגענו ליום שבו אפשר לעשות את כל אלה מרחוק, מה שהיו מכנים פעם: "בלחיצת כפתור".

לא רק רומנטיקה של ילד-מזדקן עומדת מאחורי הגישה הדו-ערכית שלי לעבודה מרחוק. הייתי בחיי כבר עובד זוטר ומנהל, עבדתי במשרדים כ-12 שעות ביום ועבדתי מרחוק - ואני יכול להעיד ממקור ראשון שיש יתרונות לעבודה במשרד.

אני לא בטוח שמדובר ביעילות (אפרופו המשרה החדשה של מאסק), שכן לפעמים נדמה שמדובר בדיוק בהיפך: בשיחות שנרקמות בפינת הקפה, ברעיונות שנזרקים בישיבות צוות שמתקיימות פנים אל פנים - ולא ב"טימס" או ב"זום". ביכולת לא רק לשמוע את דבריו של האחר בעוד דיוקנו מרצד על הצג, אלא גם לראות את הניואנסים הקטנים של שפת הגוף, אלה שזמינים רק לנפגשים פנים אל פנים.

כלומר אפשר לבצע משימות מרחוק, קשה הרבה יותר לבנות רוח צוות, אותו אלמנט אנושי חמקמק שדרוש לארגון כדי להצליח.

ובכל זאת, בצד הזכות של העבודה מרחוק אפשר למנות את צמצום הפערים בין פריפריה למרכז, בין מדינות מפותחות למדינות עולם שלישי, את היכולת לחסוך זמן נסיעה ואף טיסה ועוד, אבל עיקר התרומה שלה היא לרווחתו של העובד.

אפשר לעבוד בטרנינג וטי-שירט מהוה, אפשר לאכול בבית ולא להזמין טייק אווי למשרד - וחשוב מכל: אפשר לעשות הפסקה קטנה כדי להקפיץ את הילדים לגן, לאסוף אותם מבתי הספר, לשבת אתם לארוחת צהרים - ולהשלים את המכסה הנדרשת ממך במועד אחר.

נדרשתי לווידוי אישי ובו גם אמשיך: הטור הזה נכתב ביום שבו שבתי מנסיעה בת כמה שבועות מבלי להחסיר אפילו יום עבודה אחד. זאת ועוד - במסעי פגשתי גם לא מעט אנשים שעובדים במדינה אחת בעודם חיים באחרת, הזדמנות פנטסטית שלא הייתה עולה על דעתם של הוריהם.

כלומר, לרווחת העובד החדש, עשתה הקורונה (שחוללה את התמורה הגדולה ביותר ביחס לעבודה מרחוק) טוב יותר אף משעשתה לחשבון הבנק של "פייזר": גם כחלוף המגיפה ההיא, נשמרו חלק מהרגלי העבודה החדשים.

אז מה נכון? האמת היא שאין נכון. אם לצטט את אסי כהן הנפלא, בתפקיד הווטרינר ג'ורג', גיבור "הפרלמנט": "הבעיה הייתה במינונים".

למעט במקצועות מאוד ספציפיים שבהם אפשר לעבור למודל מוחלט של עבודה-מרחוק וכמה תחומים שבהם אי אפשר לאפשר אפילו שעה אחת של עבודה-מרחוק, הרי שמקום עבודה שיאפשר לעובדיו שימוש נכון בעבודה מקוונת, ירוויח גם את התרבות הארגונית שיכולה להתקיים רק במפגש פיזי במקום העבודה וגם יעניק לעובדיו מעט יותר זמן איכות לעצמם ולמשפחתם.

וזו בדיוק הנקודה שכואבת לנוגש-העבדים טראמפ ולמי שנדמה לעתים לסוציופת מאסק: לא רק שרווחת העובד אינה מעניינת אותם, אלא להפך: הם מפיקים הנאה מהשליטה והניצול של הכפופים להם, במקרה של שניהם - כמעט כל שאר העולם.

את האינטרס של טראמפ עוד אפשר להבין, נישא אל הבית הלבן בשנית על צוואריהם האדומים של תומכיו, שונאי המיעוטים, הנשים, הלהט"ב ובמיוחד את כל הווירדוס (בעיניהם) שהצמיח דור ההייטק: צעירים שמרוויחים יותר כסף תמורת פחות מאמץ ובוחרים שלא להשתעבד לקריירה שלהם. לך תסביר את זה למי שחובש כובע בייסבול, נוהג בטנדר, רוצה אישה קטנה בבית וחברים גברים לבירה.

הם אמנם לא מסוגלים להגיע בפיק-אפ טראק שלהם מנקודה לנקודה ללא הווייז שפיתחו אותם חנונים-ליברלים חיוורי עור וחובבי סרטי מדע בדיוני, אבל הם אוהבים לחושב על עצמם כעל קאובויז הדוהרים על סוס בואכה בית קטן בערבה.

מה האינטרס של מאסק לצעד הזה, זולת חיבתו המוזרה לתקוע אצבע בעיני מי שאולי קצת נידו אותו מחברתם למרות עושרו המופלג? כאן ההסבר עשוי להצריך אנשי מקצוע.

רוצה לומר - אל תחפשו אותו דווקא ברצון "לייעל את עבודת הממשל", תחום אחריותו החדש של האיש שברשת החברתית שלו מפיצים פייק ניוז, מסיתים או סתם מחרפים ומגדפים. הוא באמת לא צריך את זה, הוא פשוט נהנה מזה.

עולם שהופך מליברלי ומתקדם לחשוך יותר? בהחלט, אבל הנה גם נקודת אור בתוך כל אותם הרהורים נוגים: אף על פי כן נוע תנוע, או אם תרצו את הגרסה העברית הקדומה יותר, אזי: "ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

העולם שייך לצעירים, לנוודים הדיגיטלים, לסטרטאפיסטים, לאנשים שיכולים לפתח רעיון ולהוציא אותו אל הפועל בעזרת צוות מתכנתים שאחד עובד מהודו, שני ישראלי שחי על הגלים בסרילנקה, שלישי צ'כי שאוהב לבשל בירה ביתית והרביעית בכלל אוסטרלית שמתעוררת באמצע הלילה בסידני או מלבורן כדי להשתתף בישיבות פיתוח.

הם אלה שלהם שייך העולם החדש, גם אם השעה היא שעתם היפה של מי שמאמינים בסדר הישן.