הוא קובע אתי לקפה ב"קפה קופנהאגן", רשת בתי קפה שהקים יזם מ... ניחשתם נכון - דנמרק. מחירי הקפה והמאפים גבוהים מהממוצע בליסבון, אבל זאת רק אחת הסיבות שבגללה המליצו לאותו יזם שלא לנסות ולאתגר את תרבות שתיית הקפה, המושרשת היטב, של המקומיים.
ההצלחה של רשת קפה קופנהאגן, שהסניף שלה שבו אנו יושבים נמצא במרכז תרבות בלב שכונת מגורים בליסבון, היא אולי הסיפור של העיר בקליפת אגוז: בשולחנות מסביב כולם מדברים אנגלית, ואני שנהנה מלאתגר את המקומיים עם הפורטוגזית הרצוצה שלי, מתאכזב לשמוע את האנגלית המצוחצחת של הגברת שלוקחת ממני את ההזמנה.
זהו לי הביקור ה"מי-זוכר-כבר-כמה" בעיר לאורך העשור האחרון, ובמבט לאחור השינוי שחל בה הוא לא פחות ממדהים. בתחילה נסוג הכפר הפורטוגלי החקלאי והעני מפני העיר הגדולה, בתהליך עיור שכמוהו לא זכור ברחבי אירופה בשנים האחרונות. אחר כך ניצלו צעירים מקומיים את הדרכון האירופי שלהם בכדי להגר לארצות עשירות יותר.
את מקומם ברובד הסוציו האקונומי הנמוך יותר, תפסו מהגרי עבודה, רובם ממדינות שיש להן זיקה לפורטוגל, כברזיל, אנגולה, מוזמביק וחלקים מהודו. ברובד הגבוה, בשפיץ של הפירמידה המתהווה מחדש, נמצאים מהגרי-טק: צעירים ומשכילים שהתאהבו במדינה שמציעה (למי שמרוויח משכורות שנהוגות בחלקים אחרים של האיחוד האירופי) ליהנות לא רק ממזג אוויר נעים ומהאופי המקומי החביב, אלא גם ממדינה שזול לחיות בה.
דירה להשכיר
השינוי הזה גרם ליוקר המחיה להאמיר. קשה כישראלי, כלומר - אזרח המדינה שבה יוקר המחיה הוא מהגבוהים ביותר בעולם - לכתוב משפט שכזה מבלי לחייך חיוך מריר.
הרי אפילו "המאמיר" של פורטוגל הוא עדיין "חצי חינם" מהמחירים בישראל, עם מעט מאוד חריגים (מחירי הדלק למשל). לא רק החשבון במסעדות העיר טיפס (אם כי עדיין אפשר לאכול כאן במסעדה טובה מאוד במחיר של קפה וכריך בבית קפה ממוצע בתל אביב), אלא גם מחירי הנדל"ן בה.
מי שהרומן הפורטוגלי שלהם החל לפני שנים זוכרים עדיין דירות ברחבי העיר שנמכרו תמורת עשרות אלפי אירו, או תמורת מאה אלף "פלוס" באזורים המרכזיים שלה. ובכן, הימים ההם תמו: לדירת 3-4 חדרים טובה באזור מרכזי, מוטב שתכינו חצי מיליון אירו לפחות - ויש גם בכפול.
דווקא בשכונות הרחוקות יותר מהמרכז (עדיין בלב ליסבון, אבל כבר לא באזורי התיירות ההומים), מתגלה הסיפור הנדל"ני אף ביתר שאת: בשכונה טרנדית כמו "פרינסיפה ריאל", תתקשו למצוא אפילו דירת 1-T (כמו ברוב מדינות העולם סופרים כאן רק חדרי שינה, ובתרגום לעברית מדובר בדירת שני חדרים) משופצת בפחות מ-300 אלף אירו. גם שם שומעים יותר ויותר אנגלית ושפות זרות אחרות, גם שם צצו כל מני חנויות בוטיק של מעצבי אופנה, גם שם כבר פשתה "חליטה" כתחליף לקפה.
גם כשמתרחקים מעט לשכונה טובה, אם כי פחות מרכזית ואופנתית כמו "אוריירו" למשל, המחירים לדירה דומה כבר מתקדמים לכיוון ה-300 אלף אירו. שכונות כמו "קמפו פיקניו" או "קמפו אולידה" הן עברו את המחירים הללו כבר מזמן. חנייה תוסיף למחיר עוד כ-30-40 אלף אירו, קרבה לאחד מקווי המטרו תייקר גם היא את העסקה, אם כי בשיעור צנוע יותר.
גם בשכונות אחרות של העיר, כמו "אסטפניה", אפשר למצוא את מחירי המוצרים הנדל"ניים הזולים בשוק, כלומר - דירת שני חדרים משופצת בבניין ישן, תגרד את אותם 300 אלף אירו מלמעלה.
המספרים האלה עלולים להטעות כל משקיע קטן, לא מפני שצפויה ירידה במחיר בעתיד הנראה לעין ואפילו לא בגלל ההגבלה על השכרה לטווח קצר (כמו "אייר בי.אנ.בי"), אלא מפני שפשוט אין כמעט דירות למכירה בשוק.
רבי קומות אמנם החלו לצוץ בשכונות חדשות שצמחו לאורך כבישי היציאה מליסבון, אבל פנים העיר מוגן מבנייה לגובה על ידי חוקי בניה נוקשים ומלאי הדירות בשוק הולך ואוזל. אפילו בשכונות שבהן היה נהוג בעבר דיור ציבורי, כמו "פיניה דה פרנסה", כבר כמעט שאין דירות למכירה. זאת למרות שכדי לנסוע במטרו מתחנת אלמיידה או ארויוש, תצטרכו ללכת ברגל משהו כמו עשר דקות.
גם מחירי השכירות קפצו בהתאמה: שני סטודנטים שיבקשו לחלוק דירת 2-T (שלושה חדרים, זוכרים?) בשכונה בינונית מבחינה סוציו-אקונומית, כמו "ארויוש" - אבל עם נגישות נהדרת לקו הירוק של המטרו - ישלמו כ-1,400 אירו, כ-700 אירו כל אחד. איך זה מסתדר במדינה שבה השכר הממוצע הוא כ-900 אירו לחודש? ובכן, זה לא.
רוב הצעירים הפורטוגלים שהיגרו לפני 10-15 שנה מאזורי הכפר אל הבירה מתגוררים בשכונות מרוחקות יותר. גם שם האמירו מחירי הדיור (ע"ע ברוקלין ומנהטן), אבל שם עוד ידם משגת.
בחזרה למרכז העיר: אם בשנים עברו נשמעה אנגלית בעיקר בלב ליבה של ליסבון, למשל לאורך "אוונידה דה ליברדאד", היורדת מהכיכר על שם המרקיז פומבל (אדריכל הבנייה מחדש של העיר לאחר רעש האדמה שהחריב אותה כליל לפני כ- 300 שנה, אפרופו נדל"ן), או באזורי התיירות המובהקים שלה, הרי שעתה היא נשמעת לרוב גם בשכונות המגורים של המעמד הבינוני בעיר, כאלה שבהן לא נהוג למכור קופסאות שימורים מצועצעות לתיירים.
זה לא מתיימר להיות מדריך למשקיע בבירת פורטוגל, מה גם שבעיניי הקסם האמיתי של ליסבון הוא פחות מימוש הפוטנציאל הנדל"ני ויותר חיי היום יום התוססים אך מלאי השלווה שלה. ובכל זאת, אם צריך למצוא מדד כלכלי-נדל"ני חדש, בדומה למדד ה"ביג-מק" המפורסם, הרי שהמילה תהיה "חליטה". אנא זכרו רק זאת: בכל מקום שבו מדברים על חליטה במקום על קפה, סימן שהמחירים בעלייה.