עיריית תל אביב החליטה להרוג את שוק הכרמל. זה מצליח לה

סליחה על השאלה האישית, אבל מתי ביקרתם בפעם האחרונה בשוק הכרמל? השאלה מתייחסת בעיקר אליכם, תושבי תל אביב, שיש להם שני שווקים עיקריים לרכוש בהם מכל טוב הארץ - שוק התקווה ושוק הכרמל.

הימים הם ימים מוזרים: ממדינה שגאוותה על הפירות והריקות שהיא מגדלת, שהם לא רק טובים ואיכותיים אלא גם שווים לכל כיס, הפכנו למדינה שבה תזונה מאוזנת, מה שמכונה בעגה "לאכול בריא", הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. מקלוני גזר במקום חטיף מפוצץ בקלוריות חומרים משמרים ושומן טראנס? תשכחו מזה - בעידן שבו קילו גזר עולה כמו אריזת חטיפים משפחתית. פרי מתוק במקום סוכריות שהן לא יותר מגוש של צבע מאכל וסוכר? אל תצחיקו: אריזת סוכריות תעלה לכם פחות מפרי טרי.

ואפילו אם אין לכם כוונות כאלה מהפכניות ופשוט החלטתם לאזן את תפריט ההמבורגר, השניצל והצ'יפס עם מרק ירקות או סלט טרי, אתם בברוך כלכלי: מנה של סלט בכל בית קפה כבר עולה 60-80 שקל, יותר משניצל מטוגן בפיתה עם סלטים מהקופסה.

רכישת פירות וירקות בסופרמרקט הפכה למשימה מאתגרת לא רק כלכלית: גם הסחורה אינה מרהיבה, בלשון המעטה - פירות וירקות שנעים על הסקאלה שבין "חסרי טעם" ל"רקובים". כן, פה ושם נמצא איזה צדיק במחלקת הפירות והירקות, אבל אז - ממש כמו אצל הירקן השכונתי, משלמים עליהם מחיר מופקע.

לכל אלה נמצא פתרון סביר בדמות השוק. במקרה שלי, תושב מרכז תל אביב, שוק הכרמל. אמנם גם על זה עברו תהליכים מדאיגים: על כל בסטה שנסגרה קם לו דוכן מזון - ובנותרים, בעיקר אלה שבתחתית השוק (קרוב למסוף "כרמלית"), עלו מאוד המחירים. ובכל זאת, כמי שיש לו מעט זמן להשקיע בתכנון התפריט השבועי למשפחה, מצאתי את עצמי פעם בשבוע בשוק: נוגע, ממשש, מריח, משווה מחירים וקונה מכל טוב.

אלא שבשבועות האחרונים משהו השתבש: הגישה אל שוק הכרמל הפכה לבלתי אפשרית. רחוב אלנבי, פעם נתיב הגישה המרכזי אל החלק העליון של שוק הכרמל, חסום לתנועה כבר כמה שנים, כאשר בכל פעם מתווסף לחסימות חלק נוסף שלו.

לאחרונה נסגר גם רחוב מונטיפיורי, ששימש ציר תנועה ממזרח למערב, בואכה רחוב פרנקל ועד לשוק. כלומר, התנועה מנותבת כולה דרך שדרות רוטשילד, מה שיצר עומס בלתי מתקבל על הדעת על החלק המערבי שלהן, בואכה רחוב הרצל.

לא באתי להלאות אתכם בכל סידורי התחבורה בתוך תל אביב, אלא רק לציין שהברירות שלי הצטמצמו מאוד: או ליטול את עגלת הקניות וללכת מרחק הליכה סביר, אבל כזה שמחייב התנהלות איטית עם עגלה עמוסת קניות בחלק העליון של השוק, זה שעמוס בדוכני "כמותגים" ותיירים (כיום בעיקר תיירי פנים).

או לנסות להתקרב אל השוק ברכב פרטי (אחסוך לכם את הסיוט אם אומר שאחרי פעמיים שנאלצתי לנסוע אליו מרוטשילד, ניצלתי את העובדה שאני מתנייד על אופנוע, עליתי שלא כחוק על המדרכה וחתכתי משם ברחוב יבנה אל לב העיר, במקום לעמוד מאחורי שורת נהגים עצבניים במשך 40 דקות - וביצעתי את הקנייה השבועית שלי אצל הירקן היקרן).

או להידרש לתחבורה הציבורית, שבהיעדר נת"צים בתוך העיר, משמעותה היא לעמוד באותו הפקק, רק באוטובוס ולא ברכב פרטי.

אפשר כמובן שכל זה ייפתר עם תחילת פעילות קווים נוספים של הרכבת הקלה, אבל עד אז שוק הכרמל ימות.

הוא ימות גם - ואולי בעיקר - בגלל שעיריית תל אביב רוצה במותו. הפוטנציאל הנדל"ני גדול, עמו גם מיסוי כבד שקל יותר לגבות ממי שירכשו דירות יוקרה או מעסקים קצת יותר ממוסדים מדוכני ירקות ופירות. מבלי לשלוח גדודי פרשים או מה שסביר יותר - גדודי פקחים, נקטה העירייה בצעדים משלה והשלימה בסגירות לצרכי שיפוצים את הסגירות לצרכי הקמת קווי הרכבת הקלה.

זה עצוב, לא רק כי תל אביב הולכת ונפרדת מאחד מסמליה הגדולים, אלא כי השוק היה לה מקור לחיים: אלה לא רק הפירות והירקות שהיו עד לא מזמן סחורה טובה בעד מחיר סביר, אלא גם המקום שבו אנשים נפגשים, מדברים, רבים קצת, צועקים ולבסוף מתפייסים.

השוק היה גם כור היתוך, כי על כוס מיץ סחוט טרי וחצי מנה פלאפל, אפילו ימים קשים הופכים לנסבלים. כמה פעמים כבר ראיתי תאונות בין שתי עגלות, שהחלו ב"גיברת למה את לא מסתכלת לאיפה שאת הולכת?" ונגמרו ב"תהיי בריאה, גיברת!" (הי' המיותרת בכוונה).

אז יהיה מי שיאמר שמדובר בנוסטלגיה. אולי, אבל לא רק שנוסטלגיה היא חלק מהווייתה של עיר (נחסוך את הדיון על הקשר שבין עבר לעתיד, פשוט נניח ששניהם קיימים ותלויים זה בזה), אלא גם פרקטיקה: העיר מוכרחה להיות בעלת גישה סבירה למקום היחידי שבו גם אנשים שלא רוצים לשבור תוכנית חיסכון בשביל אבוקדו, תותים ועגבניות, יוכלו לעשות כן.

במשך שנים ארוכות התנהל מרחב הקניות שלי בין אלי מכרמלה (המחיר קצת יקר, אבל המוזיקה שהוא משמיע ברקע, בחינם!) לבין עמרני מהפירות היבשים, הקטניות והשימורים, או בין הדגים של מוסי לגעגוע למעדני הבשר הלא כשר של "פרדי" (שנסגר כבר לפני שנים).

את ההתייקרויות ואת העובדה שאת הדוכנים החליפו מסעדות כמו אם-25 והיוונייה, הצלחתי להכיל, אבל עם העובדה שכמעט כל דרכי הגישה אל השוק נחסמו, אני מתקשה להתמודד.

"הולכים לשוק הכרמל יום שישי" אני מזמזם לעצמי את הלהיט הנכשח של טוני ריי הנשכח, בעודי עושה את הדרך אל הירקן השכונתי ומחירי הפירות והירקות המופקעים שלו.

רוצים לאכול בריא בישראל? הכינו את הארנקים. אם אין לכם מספיק, תאכלו סוכר, צבעי מאכל וחומרים משמרים, באדיבות הברית בין נת"ע לעיריית תל אביב, שהפכו את השוק הגדול בישראל ליעד שאין אליו גישה.