עוד קצת רגב, אמסלם ולוין, וההיפסטרים הפריבילגים יהפכו לפנתרים שחורים

לפני לא מעט שנים, באחד ממעברי הדירות של זוג צעיר, הורדנו במדרגות תנור אפייה עם כירת גז, מהסוג שהיה פופולרי בטרם נפרדו השניים במטבחים החדישים יותר. הנחנו אותו בקצה שביל הכניסה ועלינו בחזרה לדירה הכמעט-ריקה, כדי לארוז עוד כמה דברים לאותה "נאגלה".

מששבנו למטה, גילינו שהתנור והכיריים עדיין במקומם, אבל כל מה שניתן לפרק בקלות, כבר איננו: תבניות המתכת, רשתות הצלייה ואפילו הכפתורים שבעזרתם משנים את עצמת הלהבות... התנור שלנו עמד עירום ומבויש על שפת המדרכה ושלח אותי לחיפושים ארוכים אצל היבואן ובחנויות החשמל בתקוות שווא למצוא את החסר (שנה לאחר מכן ועד שהיה לנו די כסף לתנור חדש, תפעלתי את הכירה באמצעות פלייר שהיה מונח תדיר באחת ממגירות המטבח...).

נזכרתי באירוע ההוא השבוע, לא רק מפני שאני מתגעגע לימים בהם אפשר היה להוביל את כל הרכוש המשותף שלנו מדירה לדירה בשלוש נאגלות של רכב פרטי שמושבו האחורי קופל, אלא בגלל הסיפור על חברת ההפקה שהניחה ציוד ברחוב וגילתה שהוא נעלם בתוך דקות, אחרי שאחת מקבוצות הפייסבוק ("הג'אנקיה") שמכוונת את חבריה לאיסוף של "רכוש נטוש", שיגרה להם הודעה בדבר הימצאותם של פרטים יקרי ערך ברחוב.

בגדול ניתן לחלק את קבוצות הליקוט והתרומה לשני סוגים עיקריים: תעשיית הגמ"חים של המגזר החרדי והקבוצות הפעילות ברשתות החברתיות. אצל החרדים מדובר בעזרה לקהילה, מסורת שטבועה עמוק בחברה שהתרגלה לחיות כקבוצה סגורה שדואגת לחבריה.

ברוב המקרים מדובר בפעילות מבורכת של דאגה לזולת, מצווה גדולה שבין אדם לחברו. בחלק (הקטן!) של המקרים, משמשת פעילות הצדקה - ברכוש או בכסף - כמכבסת כספים וכתעשייה למטרות רווח.

גם הקבוצות שפועלות למען מטרות דומות בציבור החילוני מתחלקות לכמה ז'אנרים: יש את מי שמנהלים פעילות פילנטרופית קלאסית. לרוב בעלי ממון שמבקשים להרעיף "מעשר" על סביבתם (תיאוריות רבות נכתבו על כך שצדקה בחברה היהודית, שאינה "סובלת" מהתכונה הפרוטסטנטית להרעיף מהטוב שניתן לך על סביבתך, היא לרוב דרך למרק את המצפון - לא ניכנס לזה עכשיו).

יש קבוצות שמבקשות להפוך את הקהילה, בתחומים מסוימים, למעין משק אוטרקי. דוגמה טובה לכך היא שוקי "קח-תן" שבהם מוחלפי ספרי לימוד בחינם או בתשלום סמלי.

יש קבוצות שפועלות מתוך אידיאולוגיה אנטי-קפיטליסטית: מורדות בתרבות הצריכה על ידי ניצול מה שהאחר הפך לפסולת. אם תרצו, מעין מיחזור שלא מפרק את המוצר למרכיביו אלא מאמץ אותו כפי שהוא.

יצא לי להכיר מקרוב קבוצה שכזאת שמורכבת מהיפסטרים תל אביבים, לרוב כאלה שגדלו בבתים שבהם לא חסר כלום, בלשון המעטה. הם מעבירים זה לזה, בקבוצות וואטסאפ, מידע על "רכוש נטוש", אך הרקע שלהם יוצר לפעמים סיטואציות אבסורדיות: במו עיני ראיתי פעם בחור צעיר בלבוש בלוי, מורד חברתי גדול, מגיע להעמיס שולחן נאה שניצב בפינת הרחוב כשהוא נוהג ברכב שטח מתוצרת מרצדס, ככל הנראה של הוריו...

אני מניח שהגאולה שהביא לכדור הארץ בכך שאסף רהיט נטוש מהרחוב התקזזה עם זיהום האוויר שמייצר רכב השטח המאסיבי שבעזרתו התבצע האיסוף.

מזכיר לכם משהו? אם לא את כינויי הגנאי שהוצמדו למחאה החברתית של קיץ 2011 וניסו להציג אותה כ"מחאת הסמארטפונים" - בעידן שבו טלפון חכם היה עדיין סמל סטטוס, אזי לפחות את אחד מנאומי ההסתה של השר אמסלם, בעניין המרצדסים והרולקסים של מי שיצאו למחות נגד נתניהו.

זה לא שמעולם לא היו בישראל מחאות חברתיות אותנטיות, למשל מרד ואדי סאליב או הפגנות הפנתרים השחורים, אבל אם ניקח את האחרונים לדוגמה, תרומתם העיקרית לא הייתה בפעילותם שלהם (המנהיגים נטמעו במפלגות השמאל: צ'רלי ביטון ברק"ח שהייתה לחד"ש, סעדיה מרציאנו הלך לאיבוד ב"מחנה של"י" של לובה אליאב, מאיר פעיל ואורי אבנרי, היו גם כאלה שניסו להשתלב במיינסטרים הסוציאליסטי, למשל במערך. רק ששם היה צפוף ולבן מדי עבורם). אלא בדרך שבה השפיעו על המיינסטרים.

כלומר, המחאה שהחלה בשמאל הכמעט-קומוניסטי, הפכה לאפקטיבית באמצעות ברית פוליטית בין כמה מעשירי ישראל - הליברלים בליכוד או הדור השני של הרוויזיוניסטים, לבין הכוחות העולים של ההנהגה המזרחית: דוד לוי, מאיר שטרית, משה קצב ואחרים.

רוצה לומר, ותיקי הפנתרים השחורים אולי נטמעו בשמאל הישראלי ההולך ומצטמק לאורך שנות השבעים והשמונים, אבל השפעתם העיקרית הייתה דווקא על הימין הישראלי - ולא רק על הליכוד אלא גם על היהדות החרדית.

ש"ס למשל צמחה הרחק מהעין החילונית, בוודאי מהעין התקשורתית. עת נכנסה לראשונה לכנסת, ראו בה רבים מפרשני המיינסטרים, כעוד מפלגה חרדית, משהו ששייך לז'אנר של "אג"י-פאג"י". לימים צמחה ש"ס והייתה לאחת המשפיעות ביותר על הפוליטיקה הישראלית (אבל אבוי, היום היא נאבקת על כוחה הפוליטי, מנסה לשמר את העוני והבערות כדי להבטיח דור חדש של מצביעים).

מחאה חברתית הפכה להיות מזוהה עם ההתנגדות לשלטון, שבמרבית העשורים האחרונים בישראל היה בידי הימין. זה לא אומר שהיא לא הייתה אותנטית: בין עשרות האלפים (עם "פיקים" של מאות אלפים בהפגנות) שגדשו את שדרות רוטשילד לפני 13.5 שנים, היו לא רק בני עשירים כמובן. יתרה מזאת, אפשר לומר שהיו שם לא מעט צעירים שהרגישו שהחוזה בינם לבין מדינת ישראל הופר.

החוזה לפיו אם תהיה תלמיד סביר בתיכון, תתגייס לשירות צבאי מלא, תלמד לתואר ראשון ותקום בכל בוקר לעבודה - תהפוך למעמד בינוני כזה שיש לו דירה, רכב, שלושה ילדים ותקציב חוגים/בילויים/חו"ל סביר, אותו חוזה שהיה עמוד השדרה של כל חברה דמוקרטית בריאה, הופר בהדרגה (לא רק בישראל) מתחילת המילניום הנוכחי. המעמד הבינוני הצטמק ופינה את מקומו המרכזי בחברה למקצרי דרך, קשת רחבה שבצד החיובי שלה עומדים יזמי הייטק ובצד השלילי מאוד שלה, ניצבים עבריינים שמפעילים גורמים במערכת הפוליטית.

לכן אין זה מפתיע אולי שחלק גדול מהמורדים החדשים בשיטה (שעבדה לא רע למען הוריהם) מגיעים מהמעמד הבינוני, אפילו מהבינוני גבוה, נתמכים בידי הורים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם (מבלי לזלזל חלילה, יש ממה וממי לפחד), אבל מה שהוציא אותם לשדרות רוטשילד של קיץ 2011 או לרחוב קפלן של 2023, לא היה רק דאגה לכללי המשחק המשתנים תחת הממשלה הנוכחית, אלא בעיקר דאגה לכללי המשחק שכבר השתנו, למשל: הידיעה שאפילו לזוג שהכנסתו והשכלתו הם מעל לממוצע ושחי חיי רווחה, אין אפשרות "לסדר" בחיים את ילדיהם, כפי שהוריהם סידרו אותם (כשהמרכיב המרכזי באובדן היכולת הזאת הוא מחירי הנדל"ן המזנקים).

בחזרה לחבורות המלקטים על רקע אידיאולוגי - ובוא נהיה קלישאתיים לרגע: ההיפסטרים שמלקטים רכוש נטוש ומעבירים אותו בג'יפ היוקרתי של ההורים לדירה השכורה שלהם בפלורנטין, הם (בחלקם) אותם צעירים שיצאו להבעיר משטחי עץ (צמיגים זה לא אקולוגי) על נתיבי איילון ב"ליל גלנט".

האם יש סיכוי למלחמה (הצודקת לכשעצמה) שלהם בממשלה ובחוקים הנוראיים שהיא מנסה לקדם?

כאן התשובה מורכבת יותר. בראש ובראשונה בגללם: מצד אחד הם מאורגנים הרבה יותר טוב ומסוגלים להביא כמות גדולה של אנשים להפגנה, ממש כשם שהם מסוגלים לגרום לתכולת דירה להיעלם מהמדרכה בתוך כמה דקות.

מצד שני, בגלל הרקע שלהם, חסר להם להט מהפכני שאינו מתבטא רק בחולצות של צ'ה גווארה או בשלטים עם משחקי מילים יפים וגרפיקה נהדרת. במילים אחרות: לך תיעצר בידיעה שאחרי ההפגנה, ההורים מחכים לך סביב שולחן שהזמינו באחת המסעדות בתל אביב...

התשובה לכך צריכה להטריד את הממשלה והמשטרה המתבהמות שתיהן תחת השלטון הנוכחי. החבורה הזאת (בהכללה) אולי לא בשלה עדיין להפוך לסוג חדש של "פנתרים", אבל הדגש במשפט האחרון הוא על "עדיין":

עוד קצת חקיקה דרקונית נגד מערכת המשפט, עוד קצת פרסים למשתמטים במקום לחיילי מילואים, עוד קצת מהם שנפלטו ממעגל ההשכלה הגבוהה מפאת ימי המילואים במלחמה, תנו להם עוד קצת רגב, אמסלם ולוין, תנו להם לראות איך גולדקנופף מטלטל מולם צרור מפתחות לדירה חדשה - ומוסר אותם רק לחרדים, תלחצו אותם עוד קצת כדי שהמצוקה והניכור יגברו על החינוך לשמירה על החוק שקיבלו בבית - ותראו פנתרים מהסוג שאפילו המיליה האלימה של בן גביר לא תצליח לפזר.

בואו נשליך לרגע את הבקבוק שבתוכו מסתתר השד העדתי: הפנתרים השחורים לחמו נגד העסקנים המפא"יניקים, אבל היום העסקן הכי מפא"יניק סביב שולחן הממשלה, זה שמפזר עשן של פילוג ושנאה כדי שלא נבחין במינויים הפוליטיים שהוא מבקש להעביר, הוא דודי אמסלם.

התיקון שביקש להעלים את העסקנים והמאכרים מחיינו, את הקומבינות של המקושרים למפלגת השלטון, לא שינה את השיטה אלא רק את זהות הקומבינטור. וכשאתה נדפק, לא משנה לך אם שם המשפחה של מי שאחראי לכך הוא רבינוביץ' או אמסלם.

הלקטים-החדשים, אלטע-זאכן עם הג'יפ של ההורים, עדיין לא מספיק נחושים כדי להפוך את הלהט שבו הם מלקים מציאות מהרחוב למלחמה על עתידם במקום הזה, אבל בקצה האירועים הנוכחי, עם המהפכה המשפטית ששבה לחיינו, עם המלחמה המתמשכת במקביל לקידום חוק ההשתמטות, תנו להם עוד קצת זמן - ותראו את מיליציית בן גביר נפוצה לכל עבר כאילו הייתה צבא אסד.

זהו תהליך בעייתי מאוד, במצבה של מדינת ישראל אפילו אסוני. רק שקצת כמו ה-7 באוקטובר: שדה הראייה של מי שצריך לראות את האסון המתקרב, חסום על ידי חבורת החנפנים שמקיפה אותו ורוקדת לפניו ריקודי "מה יפית". לכן הוא לא רק שאינו מונע אותו, אלא מקרב אותו במו ידיו.