לא סתם פראיירים: כך השתלטה גסות הרוח על ישראל

הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב אי פעם: הביטוח הלאומי חורך את הטיקטוק. למי שאיכשהו החמיץ את הבאז נגלה שהרשתות החברתיות, טיקטוק בראשן, סוערות מישראלים צעירים שמגלים שצברו חובות כבדים לביטוח הלאומי.

לצד זאת נציין כי המוסד לביטוח לאומי מתפעל חשבון טיקטוק (לצד חשבונות פייסבוק, אינסטגרם ואיקס-טוויטר) במטרה לאפשר לגולשים לגלות, בין היתר, מהו היקף חובותיהם לביטוח הלאומי.

מה אנחנו יכולים ללמוד מכך? ראשית הוא שסוף סוף נזכר מוסד ציבורי גדול בישראל - ועוד לא אחד שנתפס כזוהר ומעודכן במיוחד, לפנות לקהל צעיר בערוצי הקשר הרלוונטיים ביותר עבורו, מעשה שראוי לשבח.

הדבר השני שאפשר ללמוד הוא שלכל אחד מאיתנו יש חוב לביטוח הלאומי, אפילו אם מדובר בצעיר שלא מזמן השתחרר משירות סדיר, בקושי הספיק לנוח כמה חודשים בבית הוריו - וכבר נקרא שוב לשירות מילואים.

אותו צעיר יופתע לגלות שעל אף שלא עבד בין שתי התקופות במדים, הרי שהוא חייב כסף למדינת ישראל, הגובה הרעה ביותר שאפשר לבקש, כזאת שאולי לא תשלח בריונים שיכו את החייב, אבל עלולה למרר את ימיו כהוגן עד שייסגר ההפרש.

דוגמת הפער בין סדיר למילואים היא מקוממת במיוחד, אבל האמת היא שאפילו צעירים שלא עברו כמעט באחת מתקופה אחת במדים לתקופה נוספת, עלולים למצוא עצמם חבים לביטוח הלאומי סכומים ניכרים - רק בגלל שקצת עבדו וקצת לא עבדו לסירוגין, בגלל שטסו לטיול ארוך שאחרי צבא, בגלל שקצת לקחו את הזמן על הספה בבית ההורים לפני שנרשמו ללימודים ועוד סיטואציות שמרכיבות את חיי רוב הצעירים בישראל, בסיומן יגלה המבוטח בעל כורחו שהוא חייב כספים לפוליסת הביטוח הלאומית.

הבה נפתח צוהר לפרשייה זוטא, בשולי הדברים. חלק מהתשובות של הביטוח הלאומי לתלונות של מי שגילו חוב מרגיז, הן מרגיזות לא פחות מהחוב עצמו. גולשים שהלינו על כך שלא קיבלו הודעות זכו למענה שנע בין נוזף למזלזל, לכל הפחות "מסתלבט", כזה שתהה איך מי שיודע-כביכול על כל הודעה בדבר משלוח מעלי אקספרס, לא נחשף להודעה שהוא חייב כסף לביטוח הלאומי.

הסגנון הזה מעלה את השאלה איך הפכה גסות הרוח לבון טון החדש? הן כל מי שבא אי פעם במגע עם מוסדות ברוב מדינות העולם, יודע שאחד הכללים הוא לפנות אליך תמיד בנימוס, בכינוי מר או גברת, ללא קשר לגילך או מעמדך.

אז תגידו ישראל, ארץ של מכנסיים קצרים וכפכפים - ולא של ז'קטים ועניבות. סבבה - ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות איך החספוס הצברי שהתגאה פעם בהיותו "דוגרי" עת כיסתה שכבה קוצנית את הפרי המתוק שבפנים, הפך את הקוצניות לחזות הכל.

התהייה הזאת, מעניינת (ועצובה!) ככל שתהיה, אינה במקום הדיון החשוב יותר. למה צריכה מדינת ישראל לרדוף את צעיריה גם בתקופות שאינן חלק ממלחמה. לה לא להניח מראש שצעיר ישראלי הוא חייל משוחרר או סטודנט - ולתת לו פטור ממסים עד, נניח, לגיל 25?

הן אחת משתיים: או שאותו צעיר ימשיך להיות הישראלי המבולבל של אחרי צבא, זה שלוקח אל ירכתי תבל את הצורך שלו באוויר שונה, חוזר, מתבחבש קצת עם הבחינה הפסיכומטרית בעודו עובד כשליח, ממלצר כשהוא מתקן בלימודי ערב את הציון במתמטיקה מהתיכון, ובגדול מתחיל את החיים "האמיתיים" עם מירכאות או בלעדיהן, בגיל מאוחר. מיותר לציין שתרומתו של אותו צעיר לקופת המדינה היא ממילא דלה, כך שההפסד כתוצאה מאובדן הכנסות ממסים, אינו גדול.

עכשיו נניח שאותם צעיר או צעירה יודעים שיש להם פטור ממסים עד לגיל 25 ומחליטים לצבור כמה שיותר הון. כלומר - הפטור ממריץ אותם לעבוד בידיעה שלא ימוסו גם אם יכניסו הרבה מעל לממוצע (מה שדי קשה ללא ניסיון מקצועי והשכלה ייעודית) - בגיל 25 הם יהיו כבר כל כך עמוק במעגל העבודה, רגילים אולי גם לרמת חיים שמאפשרת הכנסה טובה, עד שהמדינה תרוויח אזרח שהפך לעובד חרוץ וימלא את הקופה במיסים שישלם מעתה ועד לגיל פנסיה.

נניח לרגע לעובדה שכך צריכה לנהוג כל מדינה שרוצה לשמור על הדור הצעיר, בעיקר על המצטיינים שבו שיכולים למצוא חלופות אטרקטיביות בחו"ל ורק נקבע שכך חייבת לנהוג מדינה שנאלצת להוציא לצעיריה צווי מילואים.

חייבת בעיקר בעת הזו, כשחוק ההשתמטות נמצא על הפרק. מדברים לא מעט על הסנקציות שיוטלו על מי שלא יתגייסו. על פי המעורים בפרטים, זהו אחד מסלעי המחלוקת סביב החוק (שבעיני הוא נוראי לכשעצמו בנסותו להסדיר ולהכשיר השתמטות מאורגנת, גם אם בהיקפים קטנים מעט יותר).

אם כך, מה הגיוני יותר מתגמול חיובי על שירות צבאי או לאומי מלא? תארו לכם שכל צעיר שמשלים שירות מלא יהיה זכאי לפטור ממיסים לתקופה של ארבע שנים ממועד השחרור. כך אפשר שלא להטיל סנקציות על המשתמטים אלא לצ'פר את מי שנושאים בנטל.

המוסד לביטוח לאומי אינו צד בעניין, כמובן. לשם כך דרושה החלטת ממשלה שתושלם בחקיקה מתאימה. לכן אולי ברור למה זה לא יקרה בממשלה שמבקשת להשית על הציבור העובד והמשרת עוד ועוד חובות ובלבד שלא לפגוע לא בהכנסותיה ולא בהוצאותיה המושחתות (ע"ע כספים קואליציוניים).

המדינה אולי לא רואה ממטר את חיילי המילואים, אבל לעומת זאת את ציבור המשתמטים היא רואה היטב. איך אני יודע? מאיר פרוש, שר בממשלת ישראל (הייתי מעניק פטור מדמי ביטוח לאומי לשלושה הראשונים שיגידו איך קוראים למשרד שבו הוא מכהן, רק שלצערי איני מוסמך לכך) מפרסם את "הלשכה המרכזית לפניות הציבור של אגודת ישראל" שבה נמסרים פרטים חשובים "למתמודדים עם סכנת הגיוס" (כך במקור!).

נבהיר: לא מדובר בסדנת תמיכה למי שמתמודדים, למשל עם סכנת החיים שבגיוס ליחידה קרבית, אלא במידע שימושי למשתמטים, למי שרוצים למצות כל שטיק וטריק ובלבד שלא לשרת בצבא ההגנה לישראל.

תגידו מה שתגידו על פרוש: לקהל שלו אולי אין אינסטגרם וטיקטוק, ואין לו גם חובות למדינה - לא לשירות ולא לעבודה. מה כן יש לו? נציג ציבור שדואג לצרכיו, משהו שהיה נחמד לו היה גם לצעירים חילוניים, שהדבר היחיד שהם מקבלים מהמדינה הוא עוד צו מילואים.