האמת הקשה התגלתה בדוח סטנדרטי: כך מתאבדת מדינת ישראל

לפעמים קצת קשה להפנות את תשומת הלב לנושאים כלכליים-חברתיים, כשאנחנו עדיין מתבשרים על לוחמים שנפלו או מובהלים לחדרי המדרגות בגלל טיל מתימן. גם כשזו כבר מושגת, היא מופנית לרוב לנושאים כגון חוק הגיוס או העלאת המע"מ ומחירי האנרגיה (והרשימה עוד ארוכה).

דוח תעסוקה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? ובכן, ממש כמו ועדת חקירה או בחירות - והפעם לא רק מבחינת נתניהו אלא אפילו מבחינת הציבור הרחב - מדובר במשהו שאולי נדרש אליו ברגע שבו ישאגו בחורים כי נגמר.

כך הוציאה הלמ"ס אתמול דוח שמשך מעט מאוד תשומת לב ציבורית, אבל למרות הכותרת הלא מאוד סקסית (הייתי עדין, מדובר באמצעי מניעה של ממש): "דמוגרפיה של מעסיקים", מסתתרים נתונים שקשורים בעקיפין הן למאמץ הצבאי הבלתי נגמר והן למשבר הכלכלי, אם לא למעלה מאלה.

אחת הכותרות שעלו מהדוח, למשל, היא שיעור המועסקים בענף ההייטק בשתי הערים הגדולות בישראל, תל אביב וירושלים. כך למדנו שבתל אביב (אני מניח שהכוונה היא לתל-אביב רבתי) מועסקים כ-18% מהשכירים במשרות המשויכות לענף ההייטק, כלומר גבוה כמעט פי ששניים מהממוצע הארצי (וצריך לזכור שהייטק מייצר סביבו עוד לא מעט נותני שירותים שאינם נספרים כ"הייטק", אבל נסמכים על הענף ועל עובדיו לפרסנתם).

כמה בירושלים, אתם שואלים? ובכן, רק כ-3% מהשכירים מועסקים בענף שהפך ליעד מקצועי נחשק בקרב האוכלוסייה הצעירה בישראל. בתרגום השוואתי מדובר לא רק בשישית הנתון באחוזים מול תל אביב, אלא גם בשליש מהממוצע הארצי. במילה אחת: וואו.

אפשר לגזור מהנתון הזה כל מני מסקנות משנה, חלקן מעלות תהיות אמיתיות וחלקן תלויות פוזיציה, כמו למשל להבין מדוע נערכות רוב ההפגנות נגד הממשלה ברחוב קפלן בתל אביב או לשאול כיצד ממשלת ליכוד, המפלגה שמושלת בישראל (עם מעט מאוד הפסקות) כבר קרוב ל-48 שנים - ושצמחה מקולות הפריפריה, לא השכילה לעשות שום דבר כדי לקרב אותה - מבחינת תשתיות, תחבורה, השכלה ועוד, למקורות ההכנסה הטובים שנשארו בעיקר במרכז.

אלא שבין אלה לאלה, מסתתר גם הסיפור העצוב של ירושלים, פעם עיר של ממש והיום אוסף של נתמכי סעד. גרוע מכך: עולה החשש שמא חורבן ירושלים - מעשה ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, הוא רק אות מבשר לצרה גדולה בהרבה שעלולה לסכן את עתיד המפעל הציוני.

איך הגענו בחדות שכזאת מפערים בשיעור המועסקים בהייטק לחישובי קיצין מבהילים? ובכן, חלק מהתשובה מביא בחשבון נתון אחר: פערים מטורפים, הפעם לטובת ירושלים, בכל הקשור למועסקים במשרות חינוך והוראה.

רגע, אבל אם הכסף מצוי במרכז כפי שמשתמע מהדוח, איך זה שדווקא בירושלים החינוך פורח...? אז זהו שלא, כאן אנו מגיעים לעוד שקר שלמרבה הצער הפך לאקסיומה בשיח הישראלי: שיעור המועסקים בקרב גברים חרדים.

בכל פעם שבה עולה הנושא, יימצא חסר הבינה שיקפוץ ויזכיר שבערך מחצית הגברים החרדים עובדים לפרנסתם. רק שכאשר צוללים אל תוך הנתון הזה, מתברר שחלק גדול מהם מועסק ברשתות החינוך החרדיות שממומנות על ידי המדינה אבל למרבה הצער לא מפוקחות על ידי משרד החינוך.

במילים אחרות, זה לא שאותו גבר חרדי עבר מעולם הישיבות לעולם האמיתי, זה שבו צריך לעבוד באמת כדי לא להישאר אוכל לחם חסד, אבן ריחיים על צווארו של הציבור המפרנס, אלא שהוא קיבל ג'וב (גם אם מדובר במשרה צנועה עם הכנסה צנועה יחסית בצידה) כדי להישאר בתוך הקהילה ולחנך את הדור הבא של מי שכישוריהם להשתלב בשוק העבודה המודרני יהיו נמוכים עד לא קיימים כלל.

מדינה שפויה הייתה חושבת כיצד לגרום ליותר דרדקים לצרוך חינוך מקיף וטוב יותר, במקום להפוך אותם לדור הבא של נתמכי הסעד (הגלוי והסמוי), אבל מדינת ישראל המתאבדת, ממש כך, מקצצת בחינוך למדעים בקרב מי שמוכנים ללמוד אותם ברצון, בידה האחת - וביד השנייה מעתירה ברוחב לב על אותם אלה שבורותם-אומנותם, שלא יתרמו לא למאמץ המלחמתי ולא לקופת המדינה.

בטרם נמשיך מבהיר שלא מדובר בכל החרדים, שכן החברה החרדית היא מגוונת יותר מכפי שנראה למתבונן החילוני. חובה לזכור ולהזכיר זאת בבוקר שבו מובא למנוחות חלל צה"ל מגדוד נצח יהודה.

אם עד כה נהגנו להשתמש בסיסמאות כמו "ירושלים מתחרדת" תוך שאנו מתייחסים לרוב למקרים של הדרת נשים בתחבורה הציבורית, פעילות נגד עסקים שפתוחים בשבת ועוד מקרים מוכרים, הרי שהדוח הזה, שבו כלל לא מוזכרות המילים "חרדי" או "חילוני", מספרות את הסיפור העצוב של העיר שפעם הייתה בירת ישראל ונותרה כתפאורה לטקס.

אם פעם להיות ירושלמי פירושו היה להעלות עשן מהמקטרת, ללבוש סוודר עם טלאים במרפקים, להגיד "מאה-תיים" במקום מאתיים או "אשתנור" במקום לאפה, הרי שעתה הפירוש העיקרי של להיות ירושלמי הוא להודות שאין לך ברירה.

אז המשרד לחיזוק המורשת או ירושלים או השד יודע איך קוראים לו במציאות של תיקים מיותרים באפילה, יכול לקרוא לציבור להגיע לחגיגות הגבורה באמצעות סרטון פרסומת יקר להחריד שבעלותו, כולל זמן האוויר, אפשר היה לשקם שכונה בקריית שמונה, אבל בתכל'ס, מעבר לאירועים וטקסים, אין לציבור הרחב מה לחפש בעיר שפעם הייתה כרך תוסס הרבה יותר, כזה שסיפק לא רק אטרקציות מהתחום הלאומני-אמוני.

מי שיתייחס לכך כאל בעיה לוקאלית, עוד יגלה שמדובר במשל נוראי על עתיד כלל מדינת ישראל. גם כאן אנחנו נוטים להתחבא מאחורי סיסמאות כמו "בריחת מוחות", אבל המציאות המשתנה במהירות מבהילה לנגד עינינו היא שמתגברת ההגירה בקרב מי שיכול להרשות לעצמו חיים טובים במקום אחר.

בענף הרפואה והייטק כבר מכירים את זה מקרוב. לפעמים מדובר ב"מחקר" שמתארך, ברילוקיישן שהיה אמור להסתיים לפני כמה חודשים בטרם הוארך בשנה ולפעמים אלה השכנים ממול, הזוג החמוד עם שלושת ילדיהם, היא אחות והוא מהנדס, שלפתע נעלמו מהנוף, אתה כבר לא זוכר בדיוק לאיפה, אם כי האמא שלו או האבא שלה, אתה כבר לא בטוח, אמרו משהו כשבאו לאסוף את הדואר שעדיין מגיע לכתובתם הקודמת של מי שכבר לא ישובו לכאן לעולם.

אתה זוכר, כי לרגע לכדת את מבטם העצוב, לא רק מפאת הגעגוע לנכדים, אלא בגלל שהבנת שאתה צופה בפרומו לסרט שמתאר את התאבדותו של המעשה הציוני.

הממשלה הנוכחית מכהנת רק מזה שנתיים (אם זה נראה לכם כנצח, זה רק מפני שהזמן עובר לאט מאוד כשלא נהנים, בלשון המעטה), לכן לא יהיה זה הוגן להפיל עליה תיקים שמצטברים במשך עשרות שנים, גם כששלטו כאן ממשלות רבין וברק (עבודה), שרון ואולמרט (קדימה שהייתה "חצי ליכוד") ואפילו ממשלתם קצרת הימים של בנט ולפיד, שהאיחוד ביניהם ביטא ברית של מי שרואים את הנולד, בלי קשר לשמאל וימין.

רוצה לומר, גם ממשלות שהיה להן (אולי) את הכוח להפסיק את הנוהל המגונה שיסד מנחם בגין בממשלתו הראשונה (שהייתה גם הראשונה לכלול נציגים חרדים שאינם ציונים) - לטפח את המשתמטים מגיוס, השכלה ועבודה, העדיפו לקנות את החרדים בזול כדי לקדם מהלכים מדיניים, במקום להבין שפצצת הזמן שמתהווה בתוך מערכת החינוך מסוכנת לא פחות מהאורניום המועשר במתקני הגרעין באיראן.

הסכנה היא לא שהיא תתפוצץ ביום מן הימים, אלא מהירה ומיידית הרבה יותר, בתהליך המבהיל שאנו רואים לנגד עינינו, זה שממשלת ישראל הנוכחית (כאן זו כבר כן אשמתה הבלעדית), דוחפת אליו בשתי הידיים.

מי שמסרבים להכיר בהתגברות זרם בריחת המוחות, מוזמנים להתבונן במה שקרה לירושלים מול תל אביב (רבתי, הכוונה היא לרוב אזור גוש דן): מי שביקש לא רק לשמר את העבר אלא גם לשאת עיניים לעבר העתיד, נדחק החוצה. בהתחלה "שמאלנים", אחר כך "סתם" חילונים, אחר כך רפורמים - וגם יומה של הציונות הדתית (באגפים שמטפחים מצוינות, רכישת השכלה ועיסוק מכניסים) עוד יגיע. בעצם הוא כבר מכרסם בשוליה.

אם לא יימצא המנהיג שיהיה אמיץ דיו בכדי לתקוע את האצבע בסכר, בכדי לבלום את התהליך המסוכן הזה שמאיים להכחיד את ירושלים והופך חלקים גדולים ממנה לברית של נזקקים וחסרי ברירה, בכדי להטות משאבים לעידוד ההשכלה והתעסוקה המתקדמת, שכרגע זורמים במיליארדים אל המקום היחיד שלא נפגע בתקציב 2025, טיפוח הבורות וההשתמטות, הרי שמה שקרה לירושלים יקרה גם לגוש דן, החמרה שאותה לא תוכל החברה הישראלית עוד לשאת.

דוח הלמ"ס אינו טוען את כל זה כמובן, אלא רק משקף במספרים ובכותרות כמו-אקדמיות את האסון שעובר על מדינת ישראל. כמו לחץ דם שהולך וגובה מבלי לגרום לכאב, עד לרגע שבו יפסיק הלב מלפעום.

מירושלים, פעם עיר של אקדמיה, עיר של בוהמה (אם מישהו עדיין זוכר את הביטוי הארכאי), עיר של בתי קפה ופאבים, שהטאץ' החרדי היה בו חלק מהנוף, לא נותר כמעט דבר. כמו בשיר ההוא של שלמה ארצי על אותו מקום שפעם היינו בו חלק מהנוף ואילו היום רק אורחים. ובכן, מהמקום ההוא נותרה רק תפאורה לטקסים לאומיים, שאם לא יתעורר מישהו, אחד הבאים שבהם עלול להיות גם טקס הסיום.