ואולי כל זה מגיע לנו: התחקיר על מאי גולן הוא רק קצה הקרחון

התחקיר של יוסי מזרחי (יום א', חדשות 12) חשף מה שעל פניו נראה כשחיתות במשרד לשוויון חברתי. אפילו במציאות שמפלגת אותנו כמעט בכל עניין, כולל מזג האוויר ומשחקי כדורגל, בין תומכי נתניהו למתנגדיו, נדמה שאיש לא הופתע. ממקור ראשון אעיד שלפחות בביתי התקבל התחקיר כאילו היה מערכון של "ארץ נהדרת", כלומר - אף אחד לא נדהם לשמוע שיש חשד לאי-סדרים תחת מי שהתברגה איכשהו לתפקיד שרה במשרד מיותר.

העניין בתחקיר היה כמעט קומי: איך הבת של רשומה כעובדת למרות שכף רגלה לא דרכה במשרד - ואיך האישה של ההוא שמוציא חשבוניות מנופחות על כלום ושום דבר - הכל לכאורה כמובן. ומה נאמר על נציב שירות המדינה שביד אחד מאריך כהונה של מי שנראית כמינוי פוליטי במשרד שבו מועסק בשכר נכדו (הנציב לשעבר מסביר כי הצהיר על ניגוד עניינים וכי אין קשר בין הדברים).

כלומר, לפחות בביתי - אך אני מניח שבעוד לא מעט בתים, נצרך התחקיר כפולקלור, כאילו היה פרק של "סברי מרנן", חסרו רק טוביה צפיר ויהורם גאון כדי לגלם את תפקידי העוזרים והתורמים שעלו לגדולה.

רק שאחרי שחייכנו, קפא החיוך על השפתיים - הבדיחה כאן אינה על מאי גולן, האמא הקשישה (שרשומה כיו"ר העמותה שלה גולן מגייסת כספים, על פי התחקיר), מקורביה, התורמים או העוזרים שגילו (או ידעו) שהפכו למנהלים באותה עמותה, אלא עלינו, אזרחי ישראל שהמיסים שלהם נשפכים על אירועים שכאלה.

כמה נקודות קצרות לפני שנמשיך להשליך מהמשרד לשוויון חברתי על כלל שירות המדינה. ראשית, יוסי מזרחי מתגלה כאחד הנכסים החשובים למערכת חדשות 12. התחקירים שלו מצליחים לשמור על איזון נכון בין בירור רציני של העובדות לשואו טלוויזיוני עת הוא רץ אחרי "החשודים" ומצליח להביך אותם או להוציא מהם פרץ של אלימות.

אלא שזה הרבה יותר מהסגנון - התחקירים של מזרחי הם כמעט תמיד גדולים מהבעיה הספציפית שאותה הם בודקים. כך למשל התחקיר הקודם שלו שעורר הדים, על קצין משטרה בכיר שלאף אחת מהרשויות אין אומץ להתעסק אתו, הגם שהוא מבצע לכאורה עבירות בניה.

עוד נקודה שחשוב להדגיש היא ששירות המדינה הוא גדול ורחב (רחב מדי לטעמי, אבל לא זה הנושא). רחב דיו כדי שתחת ההגדרה הזאת יחסו גם אלפים שעושים את מלאכתם נאמנה, משרתי ציבור אמיתיים שלמרות שכר לא גבוה מנסים לסייע ככל שביכולתם ללקוחות - אזרחי ישראל.

רק שאחרי שהבהרנו את כל זה, נאמר גם שתחת אותה הגדרה מסתתרת אחת הבעיות הגדולות של שוק העבודה הישראלי, שלא לומר של המשק כולו.

כמעט כל מי שיש לו עניין מול הרשויות בישראל מכיר את התהליך המתסכל של המתנה. זה יכול להיות טופס חסר ממשרד הפנים (שהתייעל עד לבלי הכר תחת השר משה ארבל. כשמגיע - מגיע), שאילתה למשרד הרישוי, בקשה למשרד התחבורה או אפילו ברמה המקומית יותר, המתנה לאישור תמ"א 38.

קחו את האחרונה לדוגמה (נבהיר שהיא תחת השלטון המקומי). למה לוקח כשנתיים מרגע הגשת כל המסמכים הנדרשים ועד לאישור המיוחל? הן בדיקת מהנדס כולל בדיקה חוזרת ומתן זמן סביר למתנגדים לבקשה לנסח את התנגדותם, אפשר לקיים בתוך כמה שבועות, לכל היותר בתוך כחצי שנה.

רק שאנחנו כבר לא שואלים - היזם מסביר שזה יארך שנתיים, אולי יותר - וכולם מקבלים זאת כהנחת עבודה. זו כמובן רק דוגמה לבירוקרטיה שמעכבת תהליכים חיוניים (במקרה דנן מצוקת דיור באזורי ביקוש), אבל הנוהל הזה נמצא כמעט בכל אשר נפנה.

אחת הסיבות היא מינויים של אנשים שאינם ראויים לתפקידם או מינויים פיקטיביים (של מי שרשומים כעובדים מקבלי שכר, אבל הנסיבות היחידות שבהן פקדו את מקום העבודה שלהם היו כדי להזין אונליין את גיליון הנוכחות שלהם בעבודה).

כל עוד העניינים כתיקונם, אפשר לכסות על הישראבלוף, אבל אז מגיע משבר, כמו המלחמה האחרונה וקלונו של השירות הציבורי - ממשרדי הממשלה ועד חלק מהרשויות המקומיות (בגדול: השלטון המקומי מתפקד לרוב ביעילות רבה הרבה יותר מהשלטון המרכזי - ולו אך מפני שראשי הערים והמועצות נבחרים ישירות על ידי התושבים, ולא הפכו לשרים מתוקף החזקתם במקום העשרים ומשהו ברשימת הליכוד לכנסת).

יושב האזרח ההמום מול המסך, רואה את האנשים שחיים ממיסיו ולא מבין מה נעשה בהם: מהקצין הבכיר שאישר חופשות באופן גורף ערב ה-7 באוקטובר (חושב ומפחיד, אבל לא מעניינו של טור זה), דרך השר שלא מצליח לגבש תקציב לטיפול במפונים - וכך הלאה, עד לביצוע בשטח.

"מישהו בטח עושה מיליונים מהדיור הזמני של התושבים שפונו בדרום", אמר לי חבר - ואני השבתי לו "ברור". כלומר - השחיתות התקבלה אצלנו כבר כנוהג מובן מאליו, כמו ה"בקשיש" המפורסם בימי האימפריה העות'מנית.

כל זה גדול בהרבה ממאי גולן, הן אפילו ניתוחים מצילי חיים בבית חולים ציבורי, תלויים לעיתים בשאלה האם קיבלת ייעוץ במסגרת פרטית מהפרופסור הנכבד, מנהל המחלקה... רק שיוסי מזרחי הרים מעט את מכסה המנוע של השיטה, ברכב השרד של מאי גולן - ופתאום ראינו את כל הגועל נפש שמתחולל תחתיו.

ייאמר מיד: יתכן ששום דבר מזה אינו פלילי (עוד לפני שהתמודדנו עם השאלה איך המשטרה של בן גביר תחקור בכלל שרה-קולגה-קרובה), אבל גם אם תצליח גולן להלך בין הטיפות ולצאת מכל זה עם נו נו נו בלבד, הרי שעל התוצאה הסופית אין להתווכח: אנשים לא ראויים מוצבים בתפקידים שיש להם נגיעה ישירה על חיינו.

באופן פרדוקסלי, דווקא במקרה של גולן, מאחר שמדובר במשרד פיקטיבי, שנועד רק כדי לזכות אותה בתואר הנכבד ולהבטיח אצבע זקורה בכל הצבעה של "הבלוק", הנזק הוא קל יחסית, אפשר אפילו שהוא מסתכם בכמה עשרות אלפי שקלים שקיבל לכאורה כשכר מי שלא עבד אפילו יום אחד. במשרדים אחרים, זו יכולה להיות שאלה של חיים או מוות.

הבעיה השנייה היא שיש מי שכבר גילו את השיטה: מקבלני קולות שהם נציגי משפחות פשע, שמחזיקים ח"כים ואף שרים שחייבים להם את הקריירה הפוליטית שלהם - ועד "סתם" קומבינטורים ומעאכרים קטנים יותר, שלמדו שלפעמים מוטב להשקיע בח"כ צעיר, אפילו בפריימריסט, במקום להשקיע במניות או למלא טוטו, מתוך ידיעה שביום שבו יתקדם, יזכו לריבית נכבדה על השקעתם.

בכל פעם שאנו מצקצקים בלשון מול התפקוד הלקוי של המערכת שאותה אנו מזינים במיטב כספנו, מטלטלים לנגד עינינו כל מני בובות וודו, אחת מהן היא של חרדי. כן, יש מגזרים שקל להסית נגדם.

שלא יובן אחרת: ההשתמטות המאורגנת של רוב המגזר החרדי מגיוס לצבא ומשוק העבודה היא רעה חולה, אבל על כל חרדי שנתמך על ידי המדינה כדי להישאר בור ועם הארץ (ולפיכך מצביע נאמן), יש לפחות שני מינויים פסולים של מקורבים, מינויים פיקטיביים, נפוטיזם שפשה בוועדים הגדולים. או במילה אחת: שחיתות, העבירה הכי נסלחת בקוד הציבורי בישראל.

למה נסלחת? כי אנחנו מסוגלים להבין את מניעיה: האם לא היינו מקדמים בן משפחה או חבר לו היינו בעמדה לעשות כן? וזאת בדיוק הבעיה - כי דווקא בגלל שדברים כאלה קורים באופן כמעט-טבעי, למדינה יש מנגנון שאמור למנוע את המינויים הפסולים. הוא נקרא נציבות שירות המדינה (עכשיו אתם מבינים מדוע לנתניהו חשוב כל כך להשתלט עליו?!), שבמקרים רבים מדי מהווה רק חותמת גומי שמכשירה את הקומבינות על חשבוננו.

מאי גולן היא סימפטום מרגיז ללא מעט תופעות פסולות בחיים הציבוריים בישראל - הדרך שעשתה מהמאבק בעובדים הזרים בשכונתה ועד לזה שהיום בית אימה מושכר לעובדים זרים (הטענה בתגובה לממצא הזה בכתבה היא שהמאבק שלה היה במסתננים, בעוד שהשוכרים הם עובדים זרים חוקיים) היא משל לכאורה על מי שהגיעו למשרות רמות בדרך הקצרה ובטוחים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם עם כספי משלם המיסים (לא בטוח שהם טועים), אבל, כאמור - היא רק סימפטום לאופן שבו מנוהלים חיינו במקום הזה.

הם מנוהלים כשבמקרים רבים מכהנים בתפקידי מפתח אנשים שאינם ראויים לנהל קופה משותפת של ועד בית, והם לא רק שלא מסייעים לאזרח, אלא פעמים רבות מקשים עליו, תוקעים תהליכים יזמיים של מי שעדיין מנסים לשים כאן ביושר אבן על אבן, מאריכים תהליכים של סחבת בירוקרטית, תופרים מכרזים למקורבים ומרקיבים את המערכת החשובה כל כך לפעילותו התקינה של המשק.

העבודה שגולן היא רק תסמין, לכאורה, מעדיה על עומק הבעיה, אחת הבעיות הכלכליות הגדולות של מדינת ישראל, של שוק העבודה שלה, של המשק - ואולי כל זה מגיע לנו בכלל, אולי יסתבר ש"העם עם הגולן" - לא רק עם חבל הארץ הצפוני היפיפה, אלא גם עם השרה גולן, הפנים של "הבלוק" המפורסם או עם אייל גולן, הזמר המושמע ביותר בישראל ב-2024.

אם כך הוא הדבר, כל "הטוב" הזה הוא גמול ראוי על שהסכנו עם מעשים שמקומם לא יכירם בחברה מתוקנת. מעשים שגם אם כל מילה בתחקיר של יוסי מזרחי היא אמת לאמיתה, הרי שנשוא התחקיר, השרה לשוויון חברתי, היא בקושי קצה הקרחון שלהם.