אחת ההנאות הגדולות שלי היא סיבוב במתחם המכונה "שוק לוינסקי" שבדרום תל אביב. כמו מתחמים רבים מסוגו (בעצם, אין "מסוגו", אבל יש דומים) גם הוא עובר תהליך מסוכן של הפיכה משוק לכל דבר ועניין, למעין "פוד קורט" כמו בקניון. כך היה לשוק מחנה יהודה, כך קורה לשוק הכרמל, כך יקרה גם למקומות אחרים, שעוד שומרים על הגחלת כמו שוק התקווה או השוק של רמלה.
כאשר זמני מצוי בידי, אני עורך את הסיבוב הגדול - זה שמתחיל אצל אברמנטו ברחוב פיג'וטו, עובר דרך חנויות התבלינים, ממשיך אל חיים רפאל ומסתיים רק בפיצוחי חממה, היכן שהמוכר הקבוע "שלי" נותן לי מהמג'הולים הטובים ששמורים ללקוחות מיוחדים... אם אין לי פנאי להקדיש כמה שעות לליקוט (כולל בירה וצלוחית גרגרי חומוס מבושלים אצל איציק וליאור, בנו ונכדו של מתי "המקלל"), אני מסתפק במעדנייה של חיים רפאל.
חיים רפאל, המייסד, כבר לא עמנו, אבל בנו ונכדו ממשיכים לפתח את העסק המשפחתי, שהחל כחנות מכולת צנועה - אי שם לפני כ-65 שנים. מדובר ב"וואן סטופ שופ" לחובבי דליקטסים: מזיתים ועד דגים וגבינות, מסלטים ועד נקניקים, משמן זית ועד אוזו, מכל טוב ארצות הבלקן - ואם התמזל מזלכם לקבל שירות מידי צדיק רפאל, בנו של חיים, אפשר שתרוויחו גם סיפור.
הזדמנתי למקום עם ח', שהיה לאחת הדמויות האייקוניות המזוהות עם הטרגדיה של יישובי הנגב המערבי ב-7 באוקטובר 2023. כשראה אותו צדיק, לחש לו: "אבי היה ניצול שואה עם מספר על היד... כל החיים הוא אמר לי שמדינת ישראל קמה כדי שמה שקרה לא יחזור על עצמו, ולכן ב-7 באוקטובר שמחתי שהוא לא חי כדי לראות את הבושה".
ח' ענה לו שהוא שומע את זה לא מעט והאמת, גם בלי שני אלה, אני חשבתי בדיוק כך על אבי, בן דור לוחמי תש"ח - ואני ממש לא לבד: לפחות החרפה הזאת נחסכה מאלה שהלכו לעולמם בידיעה שלעולם לא עוד.
לפני שניפרד מהמעדנייה, נסגור רק עוד פינה קטנה: צדיק לא רק שיתף בתחושותיו, אלא גם העניק לנו במתנה את ספרו של אביו המנוח, "שירת חיים", בו הוא מתאר את קורותיו כיהודי סלוניקאי ערב השואה, את מסעו המטורף ותלאותיו במחנות המוות, את ההצלה, בניין הארץ והעסק המשפחתי, ובעיקר את שימור זכרה של יהדות סלוניקי המפוארת בדרך של ניגון ושיר. יהי זכרו ברוך.
ועכשיו הבה נבצע יחדיו מחריץ של גבינת קלפולטירי יוונייה, נשים בפה איזה זית טאסוס שחור, מצומק ומלוח, נלגום שלוק קטן מהאוזו המהול בקרח ונרחיב קצת על הקשר שבין השיחה הקצרה ההיא לתופעה המבהילה, ממש כך, של הגירה מישראל.
יאללה, לכו
התודעה הישראלית של ציבור "מועמד להגירה" נעה בין שני קטבים: מצד אחד ההכרה שמדינת ישראל משנה את פניה - והרבה יותר מכך: שהדמוגרפיה סופה שתכריע את הדמוקרטיה ותיצור פה מציאות חוקתית שמשכילים ליברלים פרוגרסיביים יתקשו לחיות בה (רק שאז, מטבע הדברים, יהיה כבר מאוחר מדי) לבין הפחד שמא גם המקלט הליברלי החדש אליו יהגרו "בשביל הילדים", עוד יתהפך על ראשם של אותם ילדים ממש ויתגלה כגרמניה של 1933.
אפשר לנפנף אותם מעלינו, להגיד משהו כמו "לא טוב לכם, יאללה עופו", קצת כמו שאמרו פה רק לפני שנה וחצי לטייסים שהרהרו בהפסקת ההתנדבות והיום תוקפים בסוריה ובתימן. אבל האמת היא שצריך לקרוע קריעה על כל רופא, איש הייטק או אפילו משורר שעוזב את ישראל (כמעט 100 אלף ישראלים היגרו מכאן מאז פרוץ המלחמה, והפכו את מאזן ההגירה של ישראל לשלילי). אני לא אטען חלילה שברמה האנושית הם חשובים יותר מהנשארים, אבל כן אדגיש את העובדה שמבחינת יכולת לייצר פה משק מתקדם וטוב יותר, משקלם הסגולי רב ממספרם.
לא, לא מדובר במיליונים, אפילו לא במאות אלפים (עדיין), אבל כן מדובר באור אדום שנדלק מעל משק שמשנה את פניו, מעל תקציב שמעודד בורות והשתמטות משירות ומעבודה, כזה שפוגע בחינוך - מרמת הגן ועד למוסדות להשכלה גבוהה. הן אפילו מי שבטוח שהתעשיות הביטחוניות יכולות להחליף בהצלחה את ההייטק כקטר של המשק הישראלי, יכול כבר בוודאי לראות את החוסר המשווע במוחות שצפוי ב-2040. שכן גם מהנדס-טילים ראשיתו בתלמיד מתמטיקה.
הסתלקותה של אוכלוסייה משכילה ומבוססת - כאשר במקביל מתמרצת ממשלת ישראל בכסף רב, מוסדות שבהם לא לומדים אפילו את לוח הכפל (על שוויון בנטל כבר איני מדבר), מולידה כאן תהליך אסוני שרק ילך ויזין את עצמו עד שיהפוך מקוריוז לתופעה, ומתופעה לסכנה קיומית.
אני צורר את קניותיי בשתי שקיות, מתלבט אם יש לי פנאי לרכוש בדרך קצת חומוס מהזן המכונה "בולגרי" (שאותו אני אוהב מאוד לבשל ולטחון עם מעט שום, מלח, כמון ולימון) והאם יחזיקו הגבינות שזה עתה רכשתי מעמד כדי שאוכל להספיק לשתות כוס בירה על המדרכה ולהחליף כמה מילים עם הפרלמנט הקולני שיושב שם דרך קבע.
את העונג הזה, כך ברור לי, לא אמצא בשום מקום אחר על הגלובוס, כך שכל "שעשוע" שלי בנושאי הגירה מכאן, הוא בעירבון מוגבל. מה יהיה על ילדיי העושים את צעדיהם הראשונים בעולם המבוגרים, במדינה שבה הדמוגרפיה סוגרת על הדמוקרטיה? לזאת כבר איני יכול להתחייב.
יתרה מזאת, אני אפילו לא יודע להגיד מה אני רוצה עבורם - שיהיו חלק מהשרשרת שמחברת אותנו לטוב ולרע למקום הזה, או שיינתקו ממנה וימציאו את עצמם מחדש במקום אחר? תשובות אין לי, אבל לפחות יש לי בארנק עוד מספיק כדי לקנות קצת פלמידה מעושנת, קובייה של פטה מחלב עיזים, קופסה קטנה של זיתי קלמטה ובקבוק של אוזו, לענג את החך וחשוב מכך, לערפל לרגע את המחשבות הרעות.