עסקת החטופים עמדה בראש השיח הציבורי השבוע. כולנו עסקנו לרגע בציפייה מורטת העצבים, בהפרות חמאס ובתגובה הראויה להן, בחששות מפני ההשלכות ובעיקר ברצון לראות את מי ששהו בגיהינום שבות לזרועות יקיריהן.
אם אכן תושלם העסקה כלשונה ותגיע לשלב השני שלה, זה שכולל את סיום המלחמה, תתווסף להשלכות הרבות שלה, מהאישיות ועד לביטחוניות, גם משמעות כלכלית שכדאי לשים אליה לב, הגם שייקח לה זמן להתממש.
לא ניכנס לוויכוח הפוליטי אודות מדוע עסקה שעיקריה היו סגורים כבר בחודש מאי, לכל המאוחר ביוני, קורמת עור וגידים דווקא עתה, אבל אין ספק שההסבר המוביל (גם בקרב תומכי ראש הממשלה וגם בקרב מתנגדיו) היא זהות האיש שנכנס השבוע אל הבית הלבן, דונלד טראמפ.
טראמפ הוא שושבין מרכזי לעסקה - ומשום כך יש להניח שיוביל גם אל השלב הבא שלה, שאף הוא יהיה רק המבוא להסדר אזורי רחב יותר, כזה שבמרכזו תעמוד ברית סעודית-ישראלית.
נקדים ונאמר שלשם כינונה של ברית שכזאת, יש כמה מהלכים פוליטיים שמוכרחים להתבצע, רובם אינם מעניינו של מדור כלכלי. לכן ננסה להתמקד בשורה התחתונה - אם אכן נגיע לאותו יום מיוחל, יהיו לו לא רק משמעויות פוליטיות וביטחוניות, אלא גם משמעות כלכלית אדירה.
על כנפי הדמיון
לא נדרש לפרטים, אבל תנו לדמיון שלכם להשתולל עם החיבור בין הראש הישראלי לכספי הנפט הערבי, תנו לו לשקשק כאופני רכבת על פני מסילות ברזל שאורכן אלפי קילומטרים, להינשא על קרונות מטען שעושים את דרכם מהודו לאגן המזרחי של הים התיכון, להשקיף על עתידן של אילת ושל הערבה - ולא רק הן.
זה לא יהיה נטול מהמורות (בלשון המעטה), אבל נפשה של אומה שמסוגלת לראות עצמה שורדת מלחמת חורמה, חייבת לאפשר לעצמה את אותה המידה של חירות מחשבתית, ככל שהדברים נוגעים גם לפירותיו של הסכם מדיני.
אפשר שכל זה אינו רק רווח, אלא גם כורח המציאות. השבוע התפרסם דוח מדאיג של רשות החדשנות, הנוגע למצבן של חברות הסטארטאפ בישראל. למה מדאיג? כי מתברר שקרוב ל-80% מהן חייבות לגייס כספים במהירות, כבר במחצית הראשונה של 2025 וקרוב ל-40% מהן מעריכות ששוויין ירד במהלך אותה שנה.
נכון שחברות סטארטאפ אינן חזות כלל תעשיית ההייטק, אבל אם לשאול מונח מתחום הספורט, הרי שמדובר בנבחרת העתודה שלנו, זו שנותנת תקווה לרווחה כלכלית אפשרית, לא רק לבעלים שצפויים לבצע אקזיט שיהפוך אותם לעשירים כקורח, אלא גם למאות עובדים בכל חברה כזאת ולכל האלפים שנמצאים במעגל השני של נותני השירות שלה.
עתה נסטה מהרמה הלאומית אל הרמה האישית ונשאל מה מידת השפעתה של המניה הלאומית על הרווחה הפרטית של כל אחד מאתנו? ובכן, בניכוי כמה השפעות שליליות (המשך עליית יוקר המחייה ובראשו מחירי הנדל"ן) הרי שפריחה כזאת אמורה לעשות טוב לרובנו: התיירות לישראל - שפסקה כמעט כליל - תתחדש, מעמדנו בקרב אומות העולם יתחזק, כולל בריתות אקדמיות-מחקריות שהושעו. לחברות ישראליות יהיה קל יותר לגייס כספים, במקום להצניע את מוצאן על ידי רישום בחו"ל ועוד.
כלומר - אפשר שאנו בפני רווחה כלכלית שתאפשר לא רק לגשר מעל לבור הגדול שפערה המלחמה היקרה בתולדות ישראל בתקציב שלנו, אלא אף לצאת ממנו לצמיחה מואצת.
סכנה פנימית
האם בכך יתמו כל צרותינו? ממש לא: מלבד הסכנות הביטחוניות שאורבות לישראל ושעלולות להתפרץ בכל רגע ממקור בלתי צפוי, באחד האזורים הכי לא יציבים על מפת העולם, אורבות לנו גם לא מעט סכנות פנימיות.
כך למשל המספר העולה של אוכלוסיות שמתומרצות על ידי המדינה להשתמט - לא רק מעול גיוס ולא רק מעול עבודה, אלא גם מלימודים שיכולים לפתוח בפניהן נתיבים חדשים ומרתקים.
במיוחד אמורים הדברים בחלקים גדולים של הציבור היהודי-חרדי ובמידה רבה גם בציבור הערבי-מוסלמי. שני מגזרים חשובים אלה יצטרכו להגדיר מחדש את יחסן למדינה ולהסדיר את היחסים עמה: ממערכת החינוך ועד לנושאים כמו גיוס (לשירות צבאי או לאומי), מיסוי, כפיפות שלטון החוק ועוד. אחרת תתקשה ישראל לטוס על כנפי הפרוספריטי ותימשך מטה על ידי שתי הקבוצות שמהוות מיעוט גדול (וגדל!) בקרבה.
ללא הסדרת התשתית החברתית-חינוכית-כלכלית של מדינת ישראל בתוכה פנימה, יהיה תור הזהב לא רק הזדמנות ל"אקזיט" של כמה יזמים מצליחים, אלא אקזיט במובן אחר ומדאיג הרבה יותר, של ישראלים שיבינו שלאורך זמן עתידה הדמוגרפיה לנצח ושמדינה יכולה אולי להתגונן מפני אויב, אבל לא מפני תהליכים פנימיים שמסכנים את עתידה.
כל עוד לא נפתרות בעיות הפנים היסודיות של מדינת ישראל, הרי שכל תקופת שגשוג תהיה עבור רבים מאזרחיה המשכילים והליברליים, לא יותר מהזדמנות לחסל את ענייניהם הכספיים כאן בתנאים טובים יותר מאשר עתות שבר או מלחמה.
תנועת הישראלים שמשכו חסכונות והשקיעו בנדל"ן בחו"ל (כדוגמה לאפיק מילוט כספים פופולרי בקרב מי שהפרוטה מצויה בכיסם), שהואצה מאז הושקה המהפכה המשפטית, תימשך ואף תתגבר. כך גם בריחת המוחות של מי שחוששים מאובדן עתידי של החופש האקדמי או מניתוב של כספי מחקר ופיתוח למחוזות לא יצרניים.
במילים אחרות, התחזית היא שבקרוב יהיה טוב, אבל כדי שהטוב הזה, שמגיע לנו כל כך, ימשך, נצטרך לא רק לפנטז על שיתוף פעולה כלכלי עם העשירות שבמדינות ערב, אלא גם להפשיל שרוולים ולטפל בכמה בעיות יסוד מהסוג שכל כך נוח לנו להדחיק עתה.