בלי להיות דרמטיים, האם המוצר הזה מבשר את קץ האנושות?

אני רק שאלה: האם הסמסונג החדש, כמדומני אס-25, מבשר את קץ האנושות?

למה אני שואל? כי מי שגילו מעל חמישים, זוכר אולי את סרטון הפרסומת הראשון (טמיר-כהן) להמצאה שכבשה את עשירי ישראל, בשלהי האייטיז: הפלא-פון (כך נכתב במקור בשתי מילים נפרדות).

הסרטון ההוא מתאר גבר לבוש כאיש עסקים (חנן גולדבלט), נוהג ברכב של מצליחנים ושם פעמיו אל וילה, כמו שיש רק לאנשים אמידים כמובן. בבית מחכה לו לארוחת ערב רומנטית אשתו היפה (אוסי הלל) - והוא מספר לה שלצערו הוא נאלץ להישאר במשרד.

או אז, כשהיא מתאכזבת, אולי אף חושדת בו שהוא מנהל רומן, הוא מצלצל בדלת והיא נופלת לזרועותיו מאושרת וממלמלת: "יש לך פלאפון".

המכשיר שגודלו כלבנה היה אז יקר המציאות, המצאה פלאית לעשירים בלבד - כפי ששידר כל פריים בפרסומת ההיא, כמעט בת ארבעים שנה. אלא שמהר מאוד חיפשו בפלאפון-מוטורולה את המעגל הבא של הצרכנים.

הפעם לא היו אלה שוכני הווילות, אלא מי ששואפים להשיג אותן בדרך של עבודה קשה. בהתחלה היו אלה התקועים בפקקים, אחר כך הציגו המודעות והסרטונים בעלי מקצוע, עוסקים עצמאיים כמו נגר או צבע. הסלוגן היה חד משמעי ופונקציונלי: "פלאפון, הופך שעה אבודה לשעת עבודה" - לא עוד רומנטיקה ויוקרה אלא פרקטיקה ופונקציונליות שבעזרתן ניתן להשיג יוקרה, אולי גם "רומנטיקה" (כמובן שכל בעלי המקצוע בפרסומות היו גברים בלבד).

עוד קצת נוסטלגיה בטרם נקפוץ כמעט ארבעה עשורים קדימה: מי שזוכר את חדר ההמתנה במשרדי מוטורולה של אותם ימים (ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב), לא ישכח את המראות. גברים מצליחנים או מי ששואפים להיות כאלה, עמדו והמתינו כמקובל בקרב לקוחות שבויים עד לפדיון המיוחל של המכשיר מהמעבדה.

בסמוך מאוד לשם המתה מסעדת "דיקסי" מלקוחות אמידים (לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה שקבע עמי דוד טמיר המנוח, שותף במשרד שהפיק את הפרסומת דלעיל. בעצם, כמחצית מהפרסומות של אותם ימים, נוצרו בדיקסי. בהיתי בסובבים כאילו נקלעתי לכוכב אחר: גברים בחליפות ועניבות יושבים לאכול סטייק בצהריים, לא בסדרה אמריקנית אלא כאן בישראל).

הרכילות החמה כפילה הבקר המשובח ברוטב פלפלת, גרסה שלאה רבין החליטה להעביר לכאן את הפרלמנט הקבוע שלה ממסעדת אולימפיה. רון מיברג כתב ב"חדשות" שסוף סוף נמצא בישראל דיינר אמיתי. "אמריקה, ורסנו" היו מסכמים בוודאי שייקה, פולי וגברי.

נניח לזיכרונות של בן העשרים וקצת שהייתי וננסה להתכוונן אל מי שתוהים בוודאי (אם שרדו את המסע הזה בזמן עד הנה) מי הם השלושה שהזכרתי בסיפא של הפסקה האחרונה. רק בטרם ניפרד מראשית הניינטיז, נגלה שגם המכשיר של אותם ימים, רגע לפני כניסת "סלקום" לתחרות, עם מכשירי נוקיה הזולים יותר, אבל שנשמעו כאילו השיחה נערכת בתוך אקווריום מלא מים, היה יקר מאוד.

עבור המכשיר הראשון שרכשתי, שייראה בוודאי כמאובן לקהל צעיר ומעודכן, שילמתי 3,600 שקלים (ב-1994 זה היה סכום עתק). רק חלק מהם היו עבור המכשיר עצמו. השאר היה שוחד, אין דרך אחרת לתאר זאת, עבור הקו. כן, היה מספר מוגבל של קווים שבהם ספסרו כל מני מאכרים. לא ייאמן, אבל עם המכשיר הראשון שלי קיבלתי גם רישיון להשתמש בו ממשרד התקשורת. דמיינו שכל בעל מכשיר נייד היה נזקק היום לרישיון מהשר קרעי...

אמנם למהפכה הדרמטית בתחום, גם היא כבר בת עשרים, אחראית "אפל" עם האייפון, שלקח קדימה משימות שבוצעו קודם בנפרד במחשב ובטלפון הנייד (אצל הגיקים: פאלם), אבל אנחנו נדלג היישר אל קמפיין ההשקה של המתחרה הגדולה, סמסונג.

קשה לחמוק בימים האלה מהקמפיין הבינלאומי של החברה, שמשודר כמעט בכל הפסקת פרסומות, לעתים קרובות כפרסומת יחידה במה במכונה "ברייק זהב". אישה צעירה בעלת יופי שנקרא לו "אלטרנטיבי", כמעט על-מגדרי, עם חוש אופנתי שלידו נראית בילי אייליש כאנה וינטור (תחליטו אתם לבד אם זה טוב או רע), נמצאת בדרכה לעבודה שברור שלא מעניינת אותה.

בטרם תעלה לקרון הרכבת עם כל ההמון הממהר ("העדר" יאמרו מי שהאינדיבידואליזם שלהם מתבטא בהתנגדות לחיסונים), היא מחליטה להיפרד מעליהם ולזנק ברגע האחרון על הרכבת שנוסעת בכיוון הנגדי. למה? כי קבוצת חברים שלחה לה הודעה על מפגש "במקום המיוחד שלנו".

הפריים הבא מתאר אותה מביטה מבעד לחלון בנוף המשתנה בהדרגה מאורבני, מעשה ידי אדם, לחיק הטבע - מעשה ידי האל (אני מהמר על כך שחוג חבריה קורא לזה "הבריאה") ורגע לפני שהיא מתמכרת לחום הקבוצה (מלא אהבה, נטול סקס-אפיל. תזכירו לי בבקשה איפה מתפקדים פה למפלגה הרפובליקנית?), היא מצווה על המכשיר החדש לשלוח לג'יין את מטלות יומה שנדחו למחר.

הנה לכם סגירת מעגל מטורפת: הפלא-פון שהיה לסמארטפון, שהפך מצעצוע לעשירים לכלי עבודה, למטרות פרנסה וקריירה, מכוון עתה לדור שהמילה קריירה זרה לו, הדור שהמרד שלו בהורים מתבטא בסלידה מעבודה מסודרת או מחויבות כלשהי -ואין דבר שמפחיד אותו יותר מאשר להיות כמו כולם.

יהיה מי שיטען שמדובר בתופעת לוואי של דור השפע, שתנועת המרי שלו ממומנת בכספי הדור הקודם שנשחק עד דק בעבודה קשה - ובכלל - שהמסרים הללו מיועדים רק לרבע הכדור הצפוני-מערבי (וגם אז לא לכולו), אבל בדיוק כאלה היו לפניו גם קוקה קולה וליווייס, וודסטוק ונאס"א, סמים "מרחיבי תודעה" ופמיניזם - יו ניים איט.

לפני שנארוז לכם את המכשיר החדש שלכם - ואולי נוסיף אוזניות אלחוטיות כדי לסגור את העסקה, ייאמר מיד: אין פה קינה. הן כל מבוגר (שלא לומר תרח זקן) שהביט בהתנשאות בדור הזה ומלמל משהו על "דור המסכים", נאלץ לבלוע את הלשון כשנחשפנו לגבורתו ומסירותו של זה (בהכללה כמובן, אבל לא כזאת שחוטאת לאמת) בשדה הקרב. מה, אם כך? מבט, לא נוגה אך בהחלט נדהם, בעולם ערכים שמשתנה לנגד עינינו.

איך זה ישפיע על תחומים חברתיים-כלכליים אחרים בחיינו, למשל על מוצרים פיננסיים כמו קרנות השתלמות ופנסיה, אצל דור שלא מחשיב עוד ביטוחי בריאות ומנהלים?

איך זה יתבטא במלחמת ההישרדות של המערב מול העולם השלישי שמאיים למרוד בשלטונו, זה שפעם נשמר בידי חילות מצב קולוניאליסטים והיום נשלט בידי תאגידי ענק?

האם השינויים שמתבטאים בעלייתם של כוחות שמרניים, מאורבן ועד טראמפ, מרוסיה דרך ישראל ועד ארגנטינה - שהם במידה רבה תשובה (אל תתנפלו, לא אמרתי בהכרח תשובה מוצלחת) למה שהם מגדירים כ"טרלול פרוגרסיבי", ישתלטו על מה שנתפס עד לא מזמן כנכון, מתקדם וצודק?

כמו ששמתם לב בוודאי, הדיון הזה הגיע רחוק הרבה יותר מאשר התמקדות בשאלות של תעסוקה וקריירה. בטח לא נתיימר לענות כאן על השאלה האם הסמסונג החדש מבטא את קיצה של האנושות כפי שהכרנו אותה, או בסך הכל את השלב הבא שלה. לכן נסכם ונאמר כי מה שבטוח הוא, שהוא לכל הפחות משקף נאמנה את השינוי ברוח הזמן.