עם הספר שהיה אור לגויים נשאר רק עם התותחים

הפעם אני לא כועס, כלומר לא נרגן, אבל קצת מהורהר. מה גרם לי להרהר? רעם התותחים.

לפני כמה ימים דיווח אודי עציון, כאן בוואלה, אודות עסקת ענק שבמסגרתה יימכרו תותחים של אלביט למרוקו, בעלות של מאות מיליוני דולרים. אם מחברים לכך עסקאות קודמות בתחום הרכש הביטחוני בין שתי המדינות, מאז כינון הסכמי אברהם, הרי הסכום הכללי הוא כמיליארד וחצי דולר, סכום נכבד לכל הדעות.

בכלל, מאז שפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, התעשיות הביטחוניות בישראל בקושי עומדת בביקוש: העולם מתחמש.

לא מדובר רק במרוקו, אלא גם במדינות שמיעטו ברכש ביטחוני כמו דנמרק, הולנד, יוון ואחרות. גרמניה למשל, הכלכלה הגדולה באירופה, הכפילה לפני כשנתיים את הוצאות הביטחון שלה. למה? כי פוטין.

אז מדוע השמחה שלי אינה שלמה, כאשר עשרות מיליארדי דולרים זורמים לחברות ישראליות ומייצרים לא רק הכנסות אלא גם מקומות עבודה?

אולי כי אני נזכר שעד לא מזמן היו אלה שמות כמו ווייז או מובילאי ודור אחד לפניהם מערכות השקיה מתקדמות או עגבניות שרי. אז נכון שהיה גם את העוזי, תת המקלע האגדי מישראל, אבל תמיד היה לנו עוד משהו לתת לעולם מלבד כלי משחית.

אני לא נאיבי, מלחמות פורצות מסביב לעולם בלי קשר אלינו - ואם אפשר להעשיר את קופתנו המדולדלת בגלל המלחמה מצרות של עמים אחרים, מה טוב (או במקרה של מרוקו: אהלן וסהלן).

לכן הקדמתי ואמרתי, הפעם אני לא כועס ולא נרגן, מקסימום מהורהר: הן פעם התיימרנו להיות עם הספר, עם סגולה ואור לגויים, נו מילא - לפחות נשארנו תותחים.