תמונתו של אלי שרעבי הכחוש והחיוור, מחובק על ידי בני משפחתו, כשאחיו שרון עוטף אותו בטלית ומתפלל, המיסה את הקשוחים שבלבבות. אי אפשר היה לעמוד מול האהבה העצומה, סערת הנפש וההתרגשות של אלה שנלחמו עבורו בלי לעצור, מסביב לשעון ולעולם.
אלי הפך לאח, לאבא ולבן של כולנו. דאגנו לו, רצינו אותו כאן וכמה שיותר מהר. חשבנו שכשיגיע הביתה הקושי הגדול יהיה מאחוריו, והוא יוכל להתרכז בשיקום. אבל רק שבוע חלף מאז עבר את הגבול מעזה לישראל, והצילום האייקוני, הופיע אתמול שוב, הפעם בתחתית דף גיוס ההמונים שפתחו עבורו חברים, "תקווה לאלי שרעבי".
"491 ימים בשבי - עכשיו הזמן שלנו להחזיר לאלי את החיים!", כתב שרון אדן, שמוביל את פרויקט ההתרמה, לפני שגולל את סיפורו הטרגי של שרעבי, שאיבד את אשתו, שתי בנותיו ב-7 באוקטובר ואת אחיו שנרצח בשבי. "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהיה, אבל אנחנו כן יכולים להבטיח לאלי התחלה חדשה. שיקום פיזי, נפשי, חיים עם משמעות, תמיכה אמיתית - זה בידיים שלנו. המטרה: מיליון שקל ב-24 שעות. לא משאירים את אלי לבד. נותנים לו עתיד. עכשיו".
לאיזה תהומות התדרדרנו. איזו בושה. מי שצריך לתת לאלי את העתיד הטוב ביותר, ותמיכה אמיתית, הם לא אנשים טובים ורחומים, אלא המדינה שהפקירה אותו ביום הארור של שמחת תורה, כשנחטף מביתו באכזריות. זאת שהשאירה אותו בשבי כל כך הרבה זמן, עד שהגיעה עד לכדי קליפת אדם. היא חייבת לדאוג לכל מחסורו ולכל מה שיבקש, לכל חייו, כדי שיוכל למצות אותם במקסימום ולפצות על הזמן האבוד.
אבל מדינת ישראל נתפסת לקטנות, נצמדת לחוקים היבשים ולהתחשבנויות. היא נותנת טיפולים רפואיים ונפשיים בחינם, 10,000 שקלים בכרטיס נטען, מענק התארגנות בסך 50,000 שקלים, קצבה חודשים של 9,150 שקלים לחודש ו-50% נכות ללא צורך בוועדה רפואית. מעל גיל 55 ניתנת עוד תוספת קטנה לקצבת הנכות. רוחב לב של ממש.
החברים של אלי אנשים פיקחים. הם עושים חשבון פשוט ומבינים שאם הם לא ידאגו לו עכשיו, כשהזיכרון טרי והלבבות פתוחים, אלי ימצא את עצמו בעוד כמה שנים דואג לפרנסה. ואני שואלת, איך הגענו למצב הזה? במקום שיחיו כמו מלכים, הופכים את החטופים ששבו לקבצנים.
איפה שרי הממשלה, שחתומים על המחדל הקולוסאלי הזה? איך יכול להיות שאף אחד מחברי הכנסת עדיין לא הגיש את "חוק השבים", שמחריג אותם מכל התקנות, ההשוואות, והחוקים המחייבים, והופך אותם לאקס טריטוריה כלכלית?
כל מי שמדברים אתו בשירות הציבורי, מתפעל מהנדיבות המופלגת בתגמול, בתנאים ובמענקים שמקבלים השבים, לעומת נפגעי פעולות איבה ונכי צה"ל. רק אין פה השוואה בכלל. להיות שבוי זה סרט אחר לגמרי, סיטואציה שאי אפשר לכמת באחוזי נכות פיזיים ונפשיים רגילים, בטח כשמדובר באזרחים.
אבל מה איכפת לכל משנני הפרוטוקולים ותת הסעיפים, צוברי הפנסיה התקציבית, שטוענים בתוקף שיש במדינה הזאת חוק שצריך לציית לו ואי אפשר לתת לאלה ולאחרים לא. האטימות חוגגת, לשמוע ולהתפוצץ.
הם יודעים היטב שיש אנשים טובים בעם הזה, שימלאו את הוואקום הזה בשנייה, כמו שעשו בשבת ההיא, כשתפסו את האקדח האישי וירדו דרומה עם מדי ב' מקומטים שנשלפו מהבוידעם. אזרחי ישראל הוכיחו את עצמם אז וגם עכשיו, כשתוך פחות מ-24 שעות נחצה יעד מיליון השקלים בקלילות, ועכשיו הוא הוכפל לשניים, כי הכסף ממשיך לזרום.
אבל לא רק עצם השנור הוא הבעיה פה, אלא האיפה ואיפה בין השבים. יש את הסלבס ויש את "הפחות מעניינים" כביכול. לשרעבי גייסו את הכסף במהירות וקלות, ואילו שבים מסוקרים פחות, יגייסו פחות כסף או שהדבר ייקח יותר זמן. ארבל יהוד סבלה מאוד אבל נראתה טוב יחסית, דף התרמה שנפתח עבורה שבוע לפני שרעבי, הגיע ליעד הצנוע של כחצי מיליון שקלים.
את החרפה הזאת אפשר היה לחסוך עם מעט תבונה, חשיבה יצירתית, רגישות ותשומת לב של הממשלה. לא בכדי נוצר משבר אמון עמוק בין המדינה לאזרחיה. ההפקרה הכלכלית של השבים, והתגייסותם של האזרחים למענם, מוכיחה שוב, שנבחרי הציבור, כולם, מקצה לקצה, לא ראויים לעם הזה.