מה עשה שר הכלכלה במקום לצפות בראיון? אנחנו יודעים בעיקר מה הוא לא עשה

זה היה סופשבוע לא רגוע לשר הכלכלה, ניר ברקת. הכל התחיל לאחר שהשיב, במענה לשאלה שהפנו אליו אופירה אסייג וחיים לוינסון - האם צפה בעדותו של אלי שרעבי בתכנית "עובדה": "עסקתי בדברים חשובים יותר".

איך אוהבים לומר מי שרוצים לעורר מהומה ברשת? "בום!".

זו הייתה תשובה אומללה שהתגובה החריפה לה חצתה מחנות. בגרעין הקשה של התומכים, שאהבו את הכינוי (האומלל לכשעצמו) שהדביק ברקת לנתניהו "המנהיג העליון", אמנם סברו שהטעות היחידה שביצע שר הכלכלה הייתה בכך שהסכים להתראיין אצל אופירה ולוינסון, אבל מחוץ לגבולות החבורה המורעלת הזאת, נדמה היה שהגינוי הפעם היה רחב בהרבה מהמקובל בפוליטיקה המחנאית שלנו - לאורך כל השבת התחרו צייצנים בינם לבין עצמם מי יחבוט חזק יותר בברקת.

דבריו של ברקת היו חמורים, לא רק בגלל הנושא שאליו התייחס, אלא גם באשר למי שאליו התייחס. אלי שרעבי הקפיד שלא לדבר פוליטיקה. הוא אמנם כואב את ההתרחקות מערכי הליבה של מדינת ישראל (כך נחשף בריאיון שברקת החמיץ), אבל הוא לא נקב בשמות מפורשים - לא של ראש הממשלה ולא של מפלגת השלטון.

גם החביבות הטבעית, הפתיחות, הכנות וכמובן - הטרגדיה המשפחתית הנוראית ואפילו שם המשפחה שיחקו כאן תפקיד. כלומר, מבחינה ציבורית ברקת עלה על מוקש-מוקש, כזה שאין דרך לסגת ממנו מבלי שיתפוצץ תחתיך.

אפשר להאמין לברקת שלא ידע בדיוק במה מדובר, תכף נחזור גם לזה. ומכל מקום, הוא התנצל התנצלות כה עמוקה, עד שמוכרחים להניח לו מעט.

למה? כי אי אפשר גם להטיף לשיח ציבורי נקי ומכבד - וגם לבטל התנצלות שלפחות על פי הנוסח הרשמי שלה, הגיעה מעומק הלב. כלומר, גם מי שחושד בשר בציניות, חייב לקבל את העובדה שבמקום שבו מי שחייב התנצלות, עולה בדרך כלל להתקפה על מי שהיא מגיעה לו, גם התנצלות לצורך יחסי ציבור היא משהו.

אז נניח לרגע שמודה ועוזב ירוחם, ונשאל רק מה היה לברקת כה חשוב ביום חמישי בלילה? גם כאן ננסה להתיר את החבילה שכבה אחר שכבה. צפייה בריאיון עם אילנה דיין היא עדיין לא חובה במדינת ישראל.

זאת ועוד - מותר לאדם, אפילו הוא שר, שיהיו לו עיסוקים חשובים יותר, מהרמה האישית ועד לציבורית. כלומר - לא עצם אי הצפייה בתכנית היא החטא, אלא נושאה: אחת העדויות הקשות ביותר שנשמעו מפי שורד שבי (וכמובן, הדרך שבה בחר להביאה בפני הציבור).

מה שכן, התשובה לפיה עסק ב"עניינים חשובים יותר" מחייבת עיון נוסף. בעיקר כי לו היה ברקת אומר: "הרגשתי לא טוב ונכנסתי מוקדם למיטה" או "נקבעה לי ארוחה משפחתית ולכן לא צפיתי" - קשה היה לבוא אליו בטענות.

העובדה שבחר לנסח את תשובתו כפי שבחר לעשות, מרמזת על כך שעסק בענייני המדינה, בנושאים שנמצאים ברומו של עולם.

משום כך אפשר לקבל ללא דיחוי ובאופן הכן ביותר את התנצלותו של ברקת - ובלבד שיסביר מהו העניין החשוב שבו עסק? כלומר - בהנחה שמדובר בעניין ציבורי.

האם למשל הסתתר באותה שעה עם חוקרים של רשות התחרות, שתחת משרדו, בתוך השיחים שמול ביתו של אחד מבעלי רשתות המזון? אולי של אחד היצרנים - כדי לבדוק אם הלה מתאם העלאת מחירים עם מי שאמורים להיות מתחריו?

ואולי כינס בשעת לילה מאוחרת - ועל אף מחאת עובדי משרדו על כך שהוא פוגע להם בבילוי של סוף השבוע - איזו ישיבה לילית מיוחדת שבה נדונו צעדים להדברת יוקר המחיה?

אם ברקת יציג עיסוק במשהו מהתחום דלעיל, אזי לא צריך רק לקבל את התנצלותו אלא גם להוסיף לקבלה חיבוק חם: הנה סוף סוף שר שעושה את אשר נבחר לעשות, כמה נדיר במקומותינו...!

עכשיו ניקח לרגע פאוזה קטנה מעיסוקיו של ברקת ונשאל: איך הוא לא ידע על מה - ובעיקר על מי - הוא מדבר? איך זה ששר שיש לו עוזרים ויועצים לרוב - משכורתם של כולם משולמת מכיסינו, לא הגיש לו בבוקר יום שישי דף עם תקציר הפרקים הקודמים שאותם החמיץ בגלל עיסוק "חשוב יותר" (עם או בלי מירכאות)?

הרי די בכך שהייתה נערכת סקירת בוקר שכזאת, במהלכה היה נשלח לשר מסרון קטן שכולל נקודות של כל מה שחשוב לדעת נכון לאותו רגע - וכל המשבר היה נמנע. ברקת היה משיב לאופירה ולווינסון משהו כמו: "לא צפיתי כי עבדתי, אבל שמעתי שהיה מרגש, אצפה בהקדם", והיה קוצר מחיאות כפיים במקום הסופה שחוללו דבריו.

וזה מביא אותנו לפואנטה: שרים במדינת ישראל, למעט שני סוגים, אינם עושים המון, בלשון המעטה. מהם שני הסוגים? הסוג הראשון כולל את מי שמבקשים לצקת תוכן לפעילותם (שר הפנים משה ארבל למשל הוא כזה, גם עמיתו למפלגה ושר הבריאות, אוריאל בוסו עושה מלאכתו נאמנה. אפילו על השר שפרש, יצחק וסרלאוף, שאיני מסכים עם מילה אחת שהוציא מפיו, אפשר לומר שניסה בכל מאודו להצטיין בפעולותיו כשר לפיתוח הנגב והגליל, עת כל משרדי הממשלה הרלוונטיים התאדו מהשטח).

הסוג השני של שרים-עמלים הוא מי שתפקידו אינו מותיר לו ברירה: ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר ובמידה פחותה גם שר החוץ. במשרדים הללו דרישות התפקיד מחייבות נכונות לעבודה מאומצת מסביב לשעון.

היתר? הם יכולים לנמנם בעמידה. איך יודעים? מביטים במה שאירע לתיקי "עצמה יהודית" בחודשיים האחרונים. איך רוכזו כולם (זמנית, בטח שזמנית) בידי חיים כץ, שר התיירות (עוד משרד שעמידה בראשו מתבטאת בעיקר בהשתתפות בכנסים וגזירת סרטים). אם העבודה בנושאים שמטופלים על ידיהם אינה דורשת נוכחות של שר קבוע, למה הוקמו המשרדים מלכתחילה?

לא רק מרבית השרים אינם עושים דבר, אלא גם מרבית עוזריהם. עבור רובם משמש התפקיד מקפצה לתפקיד הבא, למינוי הפוליטי של מחר, לצבירה של קשרים שיתגלו בעתיד כמועילים, כמפתח לקידום אינטרסים בלשכת השר - הכל חוץ מעבודה לשמה, כדי לקדם את האינטרס הציבורי.

כלומר, אפשר לסלוח לשר הכלכלה על ההתבטאות האומללה - ולו רק משום שנעקבה בהתנצלות כה עמוקה וחריגה במקומותינו.

על מה אי אפשר לסלוח? על הריקבון שנגלה לעיני כל מתחת למכסה המנוע שהרים, כמעט מבלי משים: העובדה שרוב המערכת שאמורה לעבוד 24/7 למעננו, פשוט לא עושה דבר.

"פעם ב.." מציג שר פלוני איזו רפורמה שלא משנה דבר, ושרה אלמונית חונכת איזה פרויקט חדש, אולי מכנסת מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי למלא באוויר חם נושא כמעט שולי, אבל בגדול - השרים כמו הכפופים להם עסוקים אך ורק בדבר אחד: לקדם בחירה מחדש של השר, לשמר את מעמדו בתודעה של חברי המרכז, של המצביעים בפריימריז, של ה"בייס" ברשתות.

עבודה למען הציבור? אל תצחיקו אותם! אם אתם לא קבלן קולות שחוגג בר מצווה לבן, אין סיכוי שתעניינו מישהו.

בימים האלה מדובר לא מעט על תחקירים, על ועדות חקירה, על לקיחת אחריות - הכל בניסיון לזהות איפה אירע הכשל החמור שהוביל לאירועים המחרידים שחווינו ב-7 באוקטובר.

ובכן, כמאמר השיר: השביל הזה מתחיל מכאן, מהעובדה שהמנגנון שאמור לעבוד בשבילנו, עסוק רק בשימור כוחו ומעמדו. אמנם מי שחשף בעקיפין את חוסר המסוגלות של השיטה הוא משרד הכלכלה, אבל מי שחושב שהדברים מתנהלים אחרת במרבית המשרדים האחרים (אפילו כאלה שיש להם נגיעה לביטחון, ע"ע המשרד לביטחון לאומי שמתנהל, מטעמים פוליטיים גרידא, על ידי ממלא מקום) - שיקום!

מכיוון שאפילו מפה אפשר לראות (כמאמר שיר אחר) שאף אחד לא קם, הרי שננסה להתכנס לרגע אל הנקודה שממנה יצאנו: במקום שבו לקיחת אחריות הופכת להטלת אשמה והתנצלות למתקפה, צריך לשבח את ברקת על שלפחות היה מספיק פיקח במקום שבו לא היה מספיק חכם מלכתחילה.

בנימין נתניהו לא היה מתנצל, גם דונלד טראמפ לא. המעשה הזה פשוט לא קיים בארסנל התגובות שלהם. לעומתם ברקת הוכיח שהוא אולי פוליטיקאי גרוע משניהם, אבל הוא לפחות בן אדם. בסדום ועמורה שמקיפים אותנו מכל עברנו, זה לא מעט.