אשתי קרייריסטית, מה זה אומר עלי?

הימים האלה הם לא קלים למי שנאבקים על שוויון הזדמנויות לנשים. עד לפני כמה שנים יכלו נשים רבות להתנחם בכך שלמרות שאין עדיין שוויון מלא, הרי שלפחות כיוון התהליך הוא חיובי: כמעט כל מקום בעולם, או ליתר דיוק ברבע הצפוני-מערבי שלו (שמהווה קבוצת התייחסות כמעט לכל היתר) יכלה אישה להגיד שאמנם עוד רבה היא הדרך, אבל במבט לאחור מצבה טוב בהרבה מזה של סבתה ושל אמה.

זה לא שהמצב היה טוב, לפעמים אף רחוק מכך, בוודאי בישראל: אנו נוהגים להצביע על עוול שנגרם לנשים בבתי הדין הרבניים - במדינה שהפקידה בטעות שאין גדולה ממנה את ההכרעות בדיני משפחה בידי פרשני ההלכה, כולם גברים שמרנים.

בנוסף אנו נוהגים להצביע על חוסר שוויון בכהונה בתפקידים בכירים, בעמדות השפעה ובשכר, אבל האמת היא שאפילו במקומות שנחשבים לחוד החנית של הקדמה האנושית, ניקח לדוגמה מגזרים כמו הייטק ורפואה, המצב רחוק מלהיות מזהיר: מילא פחות סטרט-אפים שהוקמו בידי נשים (וכפועל יוצא מכך אקזיטים, כלומר - המימוש העילאי של חברת ההזנק) וניחא אם השלמנו עם מיעוט של מנהלות בתי חולים גדולים, אבל אפילו אישה שמגיעה לחדר המיון בבית החולים לאחר שעברה התקף לב חלילה ואפילו היא מטופלת בידי רופאה-אישה, מטופלת לפי פרוטוקול שהותאם להצלת חייהם של גברים, מה שמפחית מאוד את סיכוייה לחיות. ממש כך.

בשנים האחרונות, עם עליית כוחות שמרניים, כתגובת-נגד למהפכים תודעתיים מהירים מדי (הידועים גם בשם "טרלול פרוגרסיבי", לא תמיד צריך מרכאות) חלה האטה בשיפור מעמדן של נשים, ובמקומות מסוימים בוצעה אפילו פניית פרסה של ממש.

בארה"ב זה מתבטא בביטול פסק הדין שהעניק לנשים זכות פדרלית (חוצת-מדינות) של אישה לבצע הפלה, כך שמדינות יוכלו להחליט שהן אוסרות על כך, ובישראל זה קורה כמעט בכל אשר תפנה העין: סביב שולחן הממשלה, במליאת הכנסת ובכהונה במשרות בכירות.

אם יש גברים שקוראים את הטקסט הזה ומהנהנים בהסכמה, עלי לבקש מהם שלא להסתפק בכך אלא להביט בסביבתם הקרובה: אם הם אינם מקיימים אורח חיים שוויוני, הרי שהסכמתם עם האמור לעיל אינה יותר ממס-שפתיים.

ברשותכם אעיד על סביבתי הקרובה: בנותיי שלי צמחו להיות נשים מצליחות, לא חלילה מפני שהן טובות יותר מבנות של אנשים אחרים אלא מפני שהן גדלו בבית שבו ראו אמא מנהלת קריירה, מתקדמת, משיגה תארים אקדמיים וניהוליים, מכהנת במשרות רמות ועוד, גם כאשר הדבר חייב אותי לקחת על עצמי משימות שבעבר נחשבו "נשיות": מלאסוף מהגן והחוגים ועד למקלחות ובישולים.

בל יטעה מישהו לחשוב שיש בכך משום ויתור מצדי, להיפך: אני חש שהרווחתי. גם כי הצלחתי לנהל קריירה משלי וגם כי התקציב המשפחתי נהנה מהשכר הגבוה שהיא השיגה, אבל מעל לכל, זכיתי לקשר שאין קרוב ממנו עם ילדיי.

גם בני, המילוי שב"סנדוויץ'" שבין שתי אחיותיו (30, 26, 20), צמח להיות גבר שלא רק דוגל בשוויון כי מדובר בדעה המקובלת, אלא אף מקיים אותו הלכה למעשה.

קידום מעמד האישה עבורן יהיה בדרך של הצלחה, לא כמו מי שמקפידה לדרוש מהאחרים לכתוב את המילה "אנשים" כ-"א.נשים", אבל נוסעת בג'יפון החדיש שנרכש בכסף שהרוויח בעלה. אם תרצו, הרי שהיא מתעקשת על נקודה סמלית, אבל מחמיצה בעיניי את העיקר.

אני לא הנושא כמובן, אלא רק דוגמה, כי מי שמגדיר את עצמו כגבר שוויוני, חייב לבדוק האם הוא עומד מאחורי העמדה הזאת בחיי היום יום, למשל: האם בת הזוג שלו קיבלה ומקבלת כלים שווים לרכוש השכלה, להתקדם בעבודה, לשאת רק בחלק יחסי ושוויוני מנטל הטיפול בבית ובמשפחה.

זאת ועוד: כאשר מתקבלות החלטות בבית, מי מקבל אותן ובאילו נושאים? אם אתם, חבריי הגברים, מחליטים למשל בענייני כספים כמו משכנתה וביטוח - ומשאירים לה רק החלטות על חופשה משפחתית או באשר לחוגים של הילדים, הרי שאתם מסלילים את בנותיכם לתפקידים נשיים קלאסיים.

אל תתפלאו אם בבוא היום הן יבחרו בבני זוג שיקבלו עבורן את ההחלטות החשובות בחיים.

למה? כי אפשר לדבר גבוהה-גבוהה, אבל בסוף אין כדוגמה האישית - ולצערי ראיתי לא מעט גברים, לפעמים אפילו חברים קרובים, שמשלמים מס שפתיים לעמדות שנתפסות נאורות, אבל נכשלים במבחנים הקטנים והיום-יומיים.

אחרי שאמרנו את כל זה, חובה לציין שאין מודל "נכון". לכל אדם יש את השקפת עולמו, לכל אישה יש את הזכות לבחור את דרכה. אם היא רוצה להקדיש את עצמה למטלות נשיות קלאסיות שביצוען יחייב אותה להישאר בבית או להסתפק במשרה חלקית שמשכורת צנועה בצידה, זה מקובל ואפילו מכובד - ובתנאי שתהיה זו בחירה חופשית שלה.

למה לציין את המובן-מאליו? אולי כי לא אחת אני נתקל בתגובות כמעט-אלימות של אישה לרעותה, על שהאחרונה אינה משלמת מס-שפתיים למאבק הנשי, אלא בוחרת בעצמה בדרך ההפוכה. ובכן, זכותה.

ובכל זאת יש כאן "אבל", אפילו אבל גדול: ברמה האישית והמשפחתית אין כל בעיה עם דרך חיים שהיא תולדה של בחירה, אך ברמה הלאומית, המדינה היא זו שצריכה לשמש דוגמה: כל עוד נשים מודרות מעמדות כוח וממעמדים של הכרעה - מתפקידי לוחמה ופיקוד בצה"ל ועד למיעוט בלתי נסבל בדירקטוריונים הציבוריים וסביב שולחן הממשלה, הרי שמדינת ישראל נוהגת כגבר שרוממות השוויון בגרונו, אבל עדיין מצפה מאשתו שקודם כל תכבס, תנקה, תדיח את הכלים - ורצוי שגם תבשל משהו.

לכן ביום האישה הבינלאומי שיחול בשבת, על מדינת ישראל להביט סביבה, לגלות שהיא במקום לא טוב בין סודן ואנגולה לניו זילנד ונורווגיה (כדוגמה) - ומה שחמור יותר: אישה מצליחה עלולה להביט בביתה, נוכח המפגש הטעון בין דמוקרטיה לדמוגרפיה, מתוך חשש שהיא תצא למרוץ החיים מנקודת פתיחה רעה משלה - כי ממש כמו בפרסומת הוותיקה, לפעמים גם בחיים עצמם: "מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה".