זה כבר יותר מעלבון: שום דבר לא הכין אותי לכזאת בגידה מצד המדינה

יש הסבורים שהזכות להיעלב היא נשקו של החלש. יכול להיות, אבל אני למשל לא מרגיש שאני חלש, ובכל זאת נעלבתי. נעלבתי עד עמקי נשמתי מהדרך שבה נוהגת בי ממשלתי. ואולי אני בעצם כן חלש? אתם יודעים מה, בואו ניגש לעובדות - ואתם תחליטו.

הנה מסלול חיי בקצרה, עם עיכובים קלים בתחנות שלדעתי הן רלוונטיות לתיאור יחסיי עם המדינה: נולדתי לפני כ-55 שנים, גדלתי בשכונת נווה שאנן בחיפה. הורי היו עצמאיים, אבי המנוח היה מסגר. אמי, תיבדל לחיים ארוכים, הייתה גננת. יש לי שני אחים גדולים: אחד שהיה טייס בחיל האוויר והשני שהזיכרון הראשון שלי ממנו הוא עת נפצע במלחמת יום הכיפורים. אני התגייסתי לנח"ל.

שירתי שירות מלא, כולל ביקורים בלבנון בימי רצועת הביטחון, ובשטחים בימי האינתיפאדה הראשונה. "נטחנתי" כהוגן, אבל לא הותרתי חותם מיוחד בדברי ימי צה"ל. במילואים שירתי עוד כחמש וחצי שנים כחייל חי"ר קרבי, לאחריהן ירד לי הפרופיל ושוחררתי. אף שהסיבה הייתה רפואית, חשתי לא בנוח עם השחרור והתנדבתי. הפעם, בשל עיסוקי האזרחי ואחרי שעברתי את כל שלבי המיון הקפדני, ליחידת דובר צה"ל. כבר שנים רבות שאני משוחרר גם ממנה.

התפרנסתי מעבודה בתחום התקשורת, חלקה כעצמאי וחלקה כשכיר. אני משלם מסים כחוק, אם כי אי שם בשנות התשעים הגשתי פעם חשבונית על קניית ספרים לילדיי כ"ספרות מקצועית". העובדה שאני עדיין זוכר איך חשתי שהאדמה בוערת תחת רגליי באותו היום, מלמדת אולי על מוסר התשלומים שלי לרשויות בישראל. בהכנעה אעיד על עצמי שזה לא שאני צדיק, אלא פשוט פחדן - בעל תעוזה גדולה משלי היה אולי מעגל פינות מול מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי לעתים קרובות יותר.

מעולם לא הסתבכתי בפלילים, אם כי פעם אחת קיבלתי דוח אחרי שהחניתי את האופנוע על המדרכה (איני מצפה לחנינה, אבל מבקש להבהיר שעשיתי זאת במקום שלא הפריע למעברם הבטוח של הולכי הרגל).

לא באה כל ההקדמה הזאת אלא לומר שאני רואה בעצמי, לפחות בכל הקשור ליחסיי הארוכים עם רשויות המדינה, בבחינת אזרח מן השורה. לא זכאי לתעודת הוקרה, לא מועמד לפרס ישראל, אבל גם לא ההפך מכך.

היו גם פעמים שבהם נזקקתי למדינה, הנה שתי דוגמאות, טובה ורעה. כדי שלא יחשדו בי שבאתי להלין, אפתח דווקא בטובה: עת פשתה בקרבנו מגפת הקורונה, נפגעו הכנסותיי כעצמאי. מדינת ישראל פיצתה אותי באופן שגרם לי להרגיש שאני מקבל תמורה מלאה עבור השנים בהן רק נתתי למדינה. יתרה מזאת, כדי שלא איחשד בפוליטיזציה, אציין כי ראש הממשלה בעת ההיא היה בנימין נתניהו ושר האוצר היה מי שהיום הוא שר הביטחון, ישראל כ"ץ.

מקרה פחות מוצלח אירע לפני כ-16 שנים. שברתי את רגלי בתאונת אופנוע שאירעה במהלך יום העבודה, וסבלתי משבר מורכב בקרסול. התוודעתי אז מקרוב לרפואה הציבורית ו... מה אומר? מזל שהיה לי ביטוח בריאות פרטי שסידר לי ניתוח אצל אחד המומחים הגדולים בישראל - ולא במחלקה האורטופדית בבית החולים שהעמידה לרשותי המדינה.

גם ההתנהלות מול הביטוח הלאומי בעת ההיא הייתה מאוד לא נעימה: נהגו בי כאילו באתי לשטות במערכת - חקרו אותי חקירות ששמורות לפושעים, עד שלבסוף הכירו בתאונה שלי כתאונת עבודה ופיצו אותי. לא בנדיבות - אבל באופן סביר.

אלא ששום דבר לא הכין אותי לבגידה, ממש כך, שבגדה בי ממשלת ישראל הנוכחית. כלומר, זה אולי לא אישי, אבל אני לקחתי זאת אישית עד כדי כך שאפשר לראות בטור הזה מעין "תביעה ייצוגית" של אנשים רגילים, אזרחי ישראל כמוני - ששירתו ומשרתים, שעבדו ועובדים, משלמים מסים כחוק ומשתדלים שלא לעבור עליו.

מדינת ישראל קראה לי, יותר נכון הכריחה אותי, לממן את הוצאות המלחמה: באמצעות הגדלת המע"מ, באמצעות העלאת מחירי האנרגיה, באמצעות ייקור הארנונה ועוד. נכון שיש לי טענות על תפקוד המדינה, על כל שלוחותיה, הן בימים שקדמו למלחמה, הן כתגובה לה והן במהלכה מאז. מכון גם שתשובה לא ניתנה לי בגלל סירוב המדינה להקמת ועדת חקירה, אבל נניח לזה ונאמר שאני מבין שכאזרח אני נדרש לממן את ההוצאה החריגה.

לכן נדהמתי לגלות שממש לאחר שהמדינה ביקשה ממני השתתפות בהוצאות, היא העבירה כחמישה מיליארד שקלים למוסדות סקטוריאליים שאין להם שום קשר להגנה על המדינה, לפעמים להיפך.

ניחא העברת הכספים דרך צינור ה"התיישבות" של אורית סטרוק. יש לי עמה מחלוקת עמוקה, אבל לפחות הציבור שהיא מייצגת תורם בגדול להגנת המדינה. אבל הכספים לתלמידי ישיבות? ציבור שמונה עשרות אלפי חייבים בגיוס, אבל שולח לבקו"ם בקושי 200 משרתים? זאת ועוד - בתוך המיליארדים שהועברו, יש מיליונים שנועדו לקדם השתמטות בפועל, דרך עמותות שכל ייעודן הוא לסייע למי שמבקשים להתחמק משירות.

הייתי אומר שהמדינה יורה לעצמה ברגל, אבל הפעם, ברשותכם, אחשוב על עצמי ואוסיף שהיא יורה ברגל שלי... ומילא רק אני, אבל שלושת ילדיי, שניים מהם שירתו שירות מלא בסדיר ומילואים, ואחת נמצאת עדיין בשירות חובה, יצטרכו לממן את המשתמטים להבא, כי במקביל לגזרות שגוזרים עלי ובמקביל למענקים הניתנים בנדיבות למשתמטים, מקדמת המדינה נמרצות גם חוק שייקבע: הילדים שלנו לצבא, ושלהם, לחיים על חשבון המדינה.

תגידו "שנאת חינם" ואשיב שהבקו"ם פתוח לכולם, אפילו בחינם. הוא הדין לגבי השתמטות מעבודה: רוצים לממן חיי תורה? תבוא עליכם הברכה, אבל למה על חשבוני?

אודה שעייפתי מלנסות לשכנע אותם, התייאשתי מלצפות, אבל שמדינת ישראל, זאת ש"נתתי לה חיי" תבחר בהם - ולא בי?

אז כן, אני נעלב, ולצערי אין לי לאן להוליך את העלבון, כלומר, חוץ מלהקדיש לו טור.