מדינת ישראל היא אולי אוצר רוחני, אבל בכל הקשור לאוצרות טבע, בואו נודה, המצב לא משהו. אין לנו נפט בשפע ואין לנו מחצבים טבעיים בכמויות שיכולות להקנות לנו מעמד בכיר בתחום הסחר הבינלאומי, אבל אנחנו לא מתלוננים: אולי אם היינו שוחים בנפט, לא היינו הופכים לסטרטאפ ניישן (כלומר, כמו שהיינו עד לפני קצת למעלה משנתיים).
זה לא אומר שלמדינת ישראל אין כלל משאבי טבע: מעט נפט יש בכל זאת, בים המלח יש אשלג - וכמובן, הדוגמה שכולנו מכירים, מאגרים גדולים של גז טבעי שהתגלו מול חופי ישראל. איך אמר יצחק תשובה עת נודע על הגילוי? "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מה עוד נותר לומר חוץ מ"אמן"?
טוב, נו, לא כולם ענו "אמן" כמובן. היו שהפגינו נגד מתווה הגז, כינו אותו "שוד", היו גם מי שהתנגדו לקידוחים מטעמים של איכות הסביבה, אבל לא אלה ואף לא אלה סחפו את הרחוב הישראלי. רוב הציבור, עד כמה שכבר התעניין בנושא, קיבל את המתווה שהשית על חברות שנהנות מאוצרות הטבע של ישראל היטל מיוחד.
מה יעשה בכסף שהצטבר, מצטבר ויצטבר? ידאגו לעתידם של אזרחי ישראל.
תאמרו בוודאי - והרי לשם כך יש ממשלה... נכון? אז זהו, שלא. הוועדה שהקימה את הקרן לאזרחי ישראל (המכונה גם "קרן העושר"), מכירה היטב את הסחורה בכנסת, בדגש על הקואליציה (אין הכוונה לקואליציה הנוכחית אלא לכל קואליציה).
היא יודעת שלשרלטנים המכונים "נבחרי ציבור", יש לעיתים נטייה לחמוד את הקופה הציבורית, לפעמים כואב להם ממש לראות כספים מצטברים במקום שממנו לא יוכלו להפנותם למען הדבר היחידי שחשוב להם באמת: להיבחר מחדש.
משום כך הגנה הוועדה על הכסף והגדירה במפורש מה מותר לעשות בו, ובעיקר מה שאסור מכל איסור:
"הוא לא מיועד למטרות ביטחוניות, הוא לא מיועד להסדר חובות והוא לא מיועד להחזר הוצאות ריבית. יש כאן הפרדה בין התקציב לבין הקרן".
כדי להוסיף תנאי על תנאי, נאמר בהמשך דיוני הוועדה, באופן שאין מפורש ממנו: "לא בא בחשבון שהקרן תשמש במקום תקציב או בתוספת לתקציב".
מה אתם יודעים? מתברר שכאשר רוצים אפשר לדון גם על כסף ציבורי במושגים של דאגה לעתיד ישראל, ללא שיקולים פוליטיים.
חיסכון עבור הילדים
מה הנחה את הוועדה שהגדירה במפורש מצוות של "עשה" ו-"אל תעשה" בכספים? ההבנה שתקציב המדינה השוטף נועד בעיקר להוצאות תפעול.
אם ניקח את הנושא למישור הפרטי, שכל אחד מאתנו מכיר, הרי שמדובר במעין מסגרת אשראי לחשבון עובר ושב, כמו שיש לכל אחד מאתנו (זולת בני המזל שנמצאים תמיד בפלוס ולא נזקקים למסגרת).
אם להמשיך את הדימוי הזה - מהלאומי לאישי, אפשר לומר שהקרן כמוה כחיסכון להשכלה גבוהה עבור הילדים. כלומר אנחנו מפרישים מדי חודש סכום שאי אפשר יהיה לגעת בו, למרות שאולי אנו נזקקים לו להוצאות שוטפות, כדי שיום אחד הילדה תוכל להיות מהנדסת מחשבים והילד פסיכולוג או כלכלן.
את הנקודה האחרונה צריך לחדד כדי להבין את גודל השערורייה שניסתה לחולל הקואליציה: אנחנו לא מפרישים כסף לחיסכון עבור הילדים מפני שיש לנו עודף כסף, אלא להפך: אנחנו סוגרים אותו במקום שבו יוכל לשמש רק לבניית עתיד טוב יותר, מפני שאנחנו יודעים בדיוק שבגלל שאין לנו תמיד מספיק לעמוד בהוצאות השוטפות, אנחנו עוד עלולים לשלוח בו יד, להשיג הקלה זמנית, אבל להרוס לילדינו את העתיד.
הנקודה הזאת קריטית להבנת המחטף שניסתה לבצע ועדה בכנסת ישראל.
כאשר מדובר בעתיד של ילדינו, בין אם מדובר בלימודי רפואה, הנהלת חשבונות או מכונאות רכב, אנחנו די יודעים מה אנו רוצים עבורם, אבל מה באשר לעתיד ילדי ישראל בכללם? ובכן גם כאן הוועדה הייתה ברורה: אם ירצה מישהו להקים מרכז טכנולוגי למחקר ופיתוח בנגב או בגליל, למשל - כזה שיספק השכלה, תעסוקה וייטיב עם מעמדם של תושבי האזור, וולקאם: זו דוגמה נהדרת למשהו שאפשר להקים בעזרת כספי הקרן.
לעומת זאת, אם הדבר יידרש לשם קיום פרויקט חינוכי - ואפילו הוא חיוני ומצוין, אבל גם כזה שאפשר לקיים מתקציבו השוטף של משרד החינוך (למשל), אזי הגדירה הוועדה במפורש כי על הגורם המקצועי במשרד להשתדל אצל השר או השרה הממונים, כדי שהוא או היא יבקשו מהאוצר תוספת תקציב לשם קיום אותו פרויקט.
כלומר - אין נוגעים בכספי קרן העושר אלא למען קידום עניינים שבשום אופן אי אפשר לממן בתקציב המדינה השוטף (להזכירנו: חשבון העו"ש הלאומי).
אם לחזור שוב אל הדוגמה שמקבילה את הלאומי לפרטי, הרי שזה כאילו תחליט המשפחה שהיא רוצה להשתמש בכספי החיסכון להשכלה גבוהה עבור הילדים כדי להחליף את הרכב המשפחתי למודל חדש יותר.
הנימוקים טובים - לא רק למשוך מבטי קנאה מהשכנים, אלא גם לדאוג לבטיחות הנסיעה, לחסוך בדלק ועוד. אז אפשר? לא ולא, כך קבעה במופרש הוועדה: את הכסף הזה רשאית המדינה (כלומר המשפחה במקרה שלנו) לבקש אך ורק ממנהל הבנק, בתקווה שייאות להלוות לה או להגדיל את המסגרת או מחברת מימון אחרת. החיסכון של הילדים, כלומר כספי הקרן, הם מחוץ לתחום לשימוש למטרות יום-יומיות.
ראש ממשלה סחיט
תכף ניכנס אל דיוני הוועדה בכנסת, אבל קודם כל משהו על הפיתוי לנסות ולשלוח יד גסה כדי לגנוב את החיסכון מילדינו: החמדה לכספי ציבור מעבירה את נבחרינו על דעתם - בדרך כלל ללא הבדל של דת, מין או שיוך פוליטי. אלא שלממשלה הנוכחית נוצר צורך מיוחד: המלחמה (שלפחות על הנייר עדיין נמשכת) על הוצאות החימוש שלה, הנזק העקיף למשק, תגמולי המילואים והפיצויים למפונים, נפגעים בנפש, בגוף וברכוש, עולה מאות מיליארדים.
ממש במקביל, במטרה לשרוד בכל מחיר ועקב מצבו העדין של ראש ממשלה שנלחם על חפותו בבית המשפט (מה שלא עולה לו ולנו רק בהזנחת ענייני המדינה, אלא הופך אותו לסחיט ופגיע במיוחד - לאו דווקא מהאופוזיציה כי אם דווקא מחברי הכסת בקואליציה שלו!) או עקב הכישלון בהעברת חוקים שיבטיחו לקואליציה שקט, כמו חוק ההשתמטות למשל, צריך לשחד את החברים שלא יצביעו נגד התקציב.
בן גביר יכול ליילל עד מחר על היועמ"שית הרעה, גפני יכול לצעוק עד מחרתיים "נמות ולא נתגייס", אבל בשורה התחתונה עוד לא נולד נבחר הציבור שאי אפשר לקנות את אצבעו (אם בתמיכה ישירה או בהימנעות מהצבעה נגד) - ולשם כך דרוש כסף, הרבה כסף.
בצר לה גילתה הממשלה את האוצר הבלום בקרן העושר - וביקשה לקושש ממנו. כמה? רק 190 מיליון שקל. ב"קטנה" ממש, אבל כבר למדנו להכיר את הממשלה הזאת: מדובר בבלון ניסוי בלבד, שכן אם ייפרץ הסכר, יזרמו בסדק עוד מיליארדים רבים: מעתיד ילדינו אל כיסיהם התפוחים של חברי הקואליציה (כלומר לא ישירות לכיסיהם, אלא לכל מני ארגונים ועמותות של מקורבים. במקרה הטוב מקורבים רק רעיונית).
אלא שאפילו הממשלה הזאת, ש"מהמקפצה" הוא שמה האמצעי, יודעת שלא הכל הפקר. אי אפשר לרמוס את החוק ברגל גסה, בכל זאת צריך קצת תחכום. אז מה עושים?
כמו ארגון פשיעה
ובכן יש בכנסת ועדה מיוחדת לנושא, הועדה לפיקוח על הקרן לאזרחי ישראל. היא נוסדה, בין היתר, כדי להכריע מה שייך ל"שוטף" (העו"ש) ומה שייך ל"עתיד" (החיסכון). את מי מינתה הקואליציה לעמוד בראש הוועדה? ובכן, קצת כמו ארגון פשיעה שמושל בחברה חוקית על פניה באמצעות איש קש, גם הקואליציה מצאה דחליל בדמות חבר הכנסת וסגן יו"ר הכנסת, ניסים ואטורי.
ואטורי יכול לשמש מודל בשיעורים שמסבירים מדוע נדרש מבחן סבירות לאדם לפני שימונה לתפקיד שיש לו השפעה על אחרים, עד שמתעורר חשד סביר שמי שמינה אותו לתפקיד, עשה זאת בדיוק כהכנה ליום שבו יצטרך לשלוח את ידו בקופה, אבל נניח לאיש וננסה להתמקד באישיו: הוועדה בראשות ואטורי אמורה להכריע בנוגע להוצאת כספים מקרן העושר.
איך מתבצע ההליך? הוועדה מפרסמת סדר יום, חברי הכנסת החברים בה מתכוננים לדיון, בין היתר באמצעות הצגת שאלות וקבלת חומרים רלוונטיים - ואז הוועדה מתכנסת, דנה ומצביעה.
האם כך נעשה במקרה של שוד 190 מיליוני השקלים? לפחות על פי תלונות חברי הכנסת של האופוזיציה, התשובה היא לא. להיפך - הם מסבירים שפנו ליו"ר הוועדה בבקשה לקבל הסברים מפורטים על המקומות שאליהם יופנו הכספים ולא קיבלו, לטענתם, תשובות מניחות את הדעת או תשובות בכלל.
מה שכן, למרות שעל פי החשד לא נוהל הליך תקין, הוועדה הצביעה והכריעה. הכסף של הילדים שלנו כבר היה בדרך למימוש מגוון של מטרות שאין להן קשר עם שיפור עתידם.
אצו רצו חברי הוועדה ההמומים אל עו"ד שגית אפק, היועצת המשפטית לכנסת - וכאן כבר מדובר בגול עצמי מפואר של הקואליציה - ממש "וולה" משלושים מטר לחיבורים של עצמה. למה? כי בעת האחרונה עסוקים בקואליציה במתקפות פרועות - לא רק כנגד היועצת המשפטית לממשלה אלא כנגד ייעוץ משפטי בכלל.
הטענה הרווחת שהוא מונע מהממשלה למשול, אבל הנה בא המקרה של הוועדה בראשות ואטורי והוכיח שלפעמים המטרה של הממשלה היא פשוט לגנוב - והיועץ המשפטי, במקרה הזה יועצת, היא באמת "שומרת סף" אמיתית, כזאת שנאלצת להגן על האינטרס הציבורי (לפחות על ההליך שנועד להבטיח אותו) מול פוליטיקאים שיכורי כוח ותאבי בצע.
מי נתן לו פטיש?
נכון לאתמול, הוציאה עו"ד אפיק מכתב חמור לוועדה, שמצביע על הליקויים בהליך וקורא לבטל את ההצבעה ולקיים דיון מחודש בנושא.
ספק גדול אם זה יעזור, אבל אם זה לא ימנע את שוד הקופה הציבורית, כלומר גם את הכספת שהוגדרה מראש כזאת שבה רק חוסכים, הרי שזה לפחות יסייע לקיים דיון ציבורי בעל תהודה גדולה יותר בנושא כה מהותי, אחרי שהמחטף הראשוני כמעט שלא נודע ברבים.
מה למדנו? שכאשר מדובר בכסף (כלומר, ממש לא עניין של ימין ושמאל), אין לממשלה הזאת קווים אדומים. היא תמכור את העתיד של מדינת ישראל כדי לקושש עוד אצבע מפה ואצבע משם, כדי להציל את הממשלה מנפילה, את ראש הממשלה ממשפט ואת מקבלי ההחלטות מוועדת חקירה.
עוד למדנו שהייעוץ המשפטי, זה שספג כל חבטה אפשרית מ"כנופיית המשילות" נוסח בן גביר-סמוטריץ'-לוין-נתניהו-גוטליב-אמסלם, נועד ואף יכול (עדיין) להגן על ניקיון ההליכים שאותם מבקשים פוליטיקאים לסאב.
אה, כן, אולי עוד משהו: אם אתה רוצה לבצע את הפשע המושלם, אולי לא כדאי שתשים את ואטורי בתפקיד המנהל הראשי, שכן אם הוא לא היה מאבד את הסבלנות ודפוק עם פטיש של חמישה קילו על הכספת (כלומר, מספק תשובות, אפילו רק על הנייר, לחברי האופוזיציה), אולי לא היינו מבחינים כלל שנשדדנו.