"אני קוראת לזה מרוץ ההטבות, מפני שנוצרה תחרות על המתמחים הטובים. זה עובד מרמת השיווק, הירידים, הצ'ופרים, הפרסים וקבלת הפנים. הפקנו עכשיו אפילו סדרת רשת קצרה על חיי המתמחים מאחורי הקלעים. יש תקציב שלם למתמחים. המטרה היא המרדף אחרי ההון האנושי הכי טוב", אומרת עו"ד חדוה כהן־הרמתי, שותפה במחלקת הלטיגציה ואחראית מתמחים במשרד עורכי דין פירון.
ביום שני (17 במרץ) יחלו ימי הראיונות שבמהלכם סטודנטים למשפטים בשנה ג' יחפשו את המקום שבו יעשו התמחות בתום לימודיהם, בספטמבר או במרץ 2026. על פי לשכת עורכי הדין, המועד הראשון לקבלה להתמחות, כלומר לסגירה הסופית וחתימה על טפסים שבהם שני הצדדים מתחייבים להתמחות, הוא ב־27 במרץ - עשרה ימים אחרי תחילת הראיונות. מחזור של מתמחים כולל כ־1,500 איש, ומכך אפשר גם לשער את מספר המשתתפים שיגיעו לראיונות הקבלה.
רגע לפני תחילת הראיונות, שלוש עורכות דין ממשרדים מובילים העוסקים במגוון תחומי המשפט המסחרי מספרות על האתגרים שבתהליך גיוס המתמחים וגם על הבעייתיות שבו.
ספיד דייטינג
"האתגר המרכזי הוא קודם של הסטודנטיות והסטודנטים, שצריכים לבחור את המקום שהכי יתאים להם - אם זה מגזר פרטי או ציבורי, משרד גדול או משרד קטן. אלה ימים מאוד מבלבלים עבורם", אומרת עו"ד ד"ר טל תירוש, שותפה בכירה במחלקת ההייטק וחברה בצוות האחראי על גיוס מתמחים במשרד עורכי דין עמית, פולק, מטלון.
ואילו מבחינת המשרד, היא מציינת, "האתגר הוא הכמות המאוד הגדולה של המועמדים שמראיינים: כ־400 איש לכ־25 משרות. זה לברור את המועמדים הטובים והמתאימים ביותר עבורנו ולתת לכל אחד את ההזדמנות השווה להציג את המועמדות שלו. כמו כן, החל מתחילת המלחמה יש הרבה מאוד סטודנטים במילואים. האתגר מבחינתנו הוא איך לאפשר להם להתראיין".
איך עושים זאת?
תירוש: "פותחים מועדים נוספים ומאפשרים ראיונות בזום. קרה לי למשל בשנה שעברה שראיינתי בזום מישהו שהיה בעזה".
"בסופו של דבר המטרה היא לאתר את המוכשרים, לגרום לטובים לבוא אלינו, ושימשיכו אתנו גם מעבר להתמחות. אנחנו מראיינים כ־600 איש ומגייסים כ־50", אומרת עו"ד אביטל ברוקר־ימין, שותפה במחלקה המסחרית ומנהלת תוכנית ההתמחות במשרד עורכי דין ארנון, תדמור־לוי.
"עיקר הראיונות מתבצעים ביומיים־שלושה הראשונים מתחילת המועד. אלינו מגיעים להתראיין כ־650 סטודנטים, ומתוכם מתקבלים כ־50 מתמחים. האווירה היא של הפנינג גדול", מספרת כהן־הרמתי.
"אנחנו עובדים עם תוכנה שמזמינה את הסטודנטים להשתבץ לפי הזמנים שמתאימים להם ולפי מחלקה שבה הם מעוניינים להתמחות. ככל הניתן, המראיין גם יהיה המאמן האישי של המועמד במידה שיתקבל ויגיע להתמחות. יש המון רלוונטיות לכימיה. לא הכל אפשר לקבוע לפי קורות חיים וציונים. אנחנו מחפשים את המאץ' ואת החיבור האישי בין המתמחה למאמן־מאמנת.
"כמו כן, חלק מההנחיה שלי למראיינים היא שאתה לא רק מראיין, אלא גם משווק את עצמך. מספר על המשרד, הצוות, אופן העבודה. אני קוראת לזה 'ספיד דייטינג': שני הצדדים הרי מחפשים. תפיסת העולם שלנו היא שהמתמחה של היום הוא השותף של מחר. המודל הוא חניכה מקצועית ואישית בשיטה שאנו קוראים לה 'הצמדה נושמת', שנותנת גם ספייס".
התחרות על הסטודנטים המוצלחים עומדת בבסיסם של ימי הראיונות. "קודם כל, יש יותר משרות מאשר מועמדים, אז ברור שמתחרים על כל מועמד. תנאי השוק הם כאלה", אומרת ברוקר־ימין, ומבהירה שהתחרות היא בשני רבדים: "יש את התחרות בין המגזר הפרטי לציבורי, ואני שמה בצד את בית המשפט העליון, כי מי שמתקבל לשם - הולך לשם. אבל כן יש לא מעט מועמדים המתלבטים למשל בין התמחות אצלנו לבין התמחות במקומות נחשבים נוספים במגזר הציבורי כמו למשל מחלקת הבג"צים או לשכת היועמ"שית. זו התלבטות ראויה בעינינו. צריך אנשים טובים גם במגזר הציבורי.
"בסופו של דבר, כשמורידים את מי שהולך להתמחות במגזר הציבורי, או כאלה שלמשל מעדיפים משרד קטן או תחום התמחות אחר, אז אנחנו בעצם נשארים עם כ־400 מועמדים שהמשרדים הגדולים רבים עליהם".
11.5 אלף שקל ונוף לים
"בסופו של דבר כל מועמד בוחר לעצמו את מקום ההתמחות שמתאים לו. יש כאלה שרואים את הקריירה שלהם במגזר הציבורי וזה מצוין, ויש כאלה שמעדיפים משרדים פרטיים, וגם זה מעולה. תחרות רק הופכת אותנו ליותר טובים", אומרת תירוש.
כהן־הרמתי: "בסוף כולם רוצים את הטובים, והטובים גם רוצים את הטובים. זה מביא לתחרות בריאה גם בין מוסדות הלימוד עצמם. המוסדות נפגשים עם המשרדים הגדולים ובודקים איפה הם יכולים לשפר את תהליך הלימוד לטובת הסטודנטים שלהם ואת סיכויי הקבלה של מי שיוצא מהמוסד שלהם. זה מושך את כל השוק למעלה".
בתום ההתמחות, מי שירצה לקבל רישיון לעסוק בעריכת דין ייגש למבחני ההסמכה של לשכת עורכי הדין. העובדה שיש פערים בין אחוז העוברים את המבחן מבין בוגרי האוניברסיטאות לבין מי שלמדו במכללות (למשל במבחן ההסמכה מדצמבר 2024, 72.3% לעומת 21.92%, לטובת בוגרי האוניברסיטאות) אינה משפיעה על סיכויי הקבלה בעת הראיונות, לדברי האחראיות על תחום המתמחים במשרדים. "ההסתכלות הזו של אוניברסיטאות לעומת מכללות היא קצת מיושנת", אומרת ברוקר־ימין.
"יש המון סטודנטים טובים שמגיעים דווקא למכללות, לא בגלל תנאי הקבלה אלא בגלל תוכניות הלימודים במכללות, שעשירות מבחינת הפרקטיקה. אנחנו מחפשים אנשים מוכשרים, זה לא משנה איפה למדו. מסתכלים גם על מכלול התכונות של האדם ולא רק על ההישגים האקדמיים שלו".
"אנחנו אחד המשרדים שחורט על דגלו את נושא המגוון", מציינת כהן־הרמתי. "שמים דגש על לתת הזדמנות לסטודנטים מכל המוסדות, וגם מאוכלוסיה מגוונת. הטוב ביותר למשל יכול להיות לאו דווקא מצטיין דיקן, אלא מישהו שעשה עכשיו שלושה חודשי מילואים בעזה".
תירוש: "ציונים הם לא הכל, אנחנו מחפשים גם אנשים עם תרומה משמעותית לקהילה".
כחלק מהתחרות על המתמחים בין המשרדים הפרטיים נכנסים גם תנאי העסקה. "התנאים אצלנו נמצאים ברף הגבוה של משרדי עורכי הדין בשוק", אומרת ברוקר־ימין. "המתמחים מקבלים שכר גבוה, 11.5 אלף שקל בחודש, תנאים נלווים מהגבוהים שיש, חניה בחינם במגדלים, טלפון נייד מהמשרד, סבסוד מלא של קורס הכנה לבחינות הלשכה, מענק הישארות ותקציב רווחה אישי של 3,600 שקל בשנה. אצלנו הם גם יושבים בחדרים מרווחים עם נוף לים. אבל אני חושבת שבסוף הבחירה היא לא בגלל התנאים אלא בגלל חוויית ההתמחות. אחוז המתמחים שנשארים אצלנו הוא מאוד גבוה, 60%־70%".
"המשכורת היא די אותה משכורת בין המשרדים הגדולים בשוק הפרטי. יש גם כל מיני הטבות כמו ימי וערבי כיף, והמטרה שלנו בסוף היא להשאיר את החבר'ה האלה אצלנו, כי כבר השקענו בהם. כ־80% חוזרים, וזה המון. גם לא מעט מהשותפים שלנו צמחו בתוך הפירמה, שנוסדה ב־1950", מספרת כהן־הרמתי.
"כל משרד יבחר את דרכו", מסכמת תירוש. "העמדה שלנו היא what you see is what you get. אני מביאה לשולחן מקצוענות והצטיינות. אני לא צריכה לפתות. מודל ההתמחות שלנו ייחודי. ראיית האדם במרכז מאוד חשובה לנו. הסטודנט מגיע למחלקה שהוא בוחר, ולא למחלקה שהמשרד כופה עליו. בשנת 2024 השארנו 60% מהמתמחים, שחזרו למשרד בתור עורכי ועורכות דין. אנחנו רוצים לגדל את דור השותפים הבא שלנו".
קורה שטועים בבחירה?
ברוקר־ימין: "במקרים מעטים קורה שלמתמחים שמגיעים יש התמחות פחות מוצלחת, בין אם מהסיבות שלהם או שלנו. אנחנו משקיעים המון במתמחים. יש לנו אינטרס שזה יצליח. בסופו של דבר אנחנו עסק. לא אוהבים לראות השקעה שיורדת לטמיון".
כהן־הרמתי: "ב־90% יש התאמה. כשקורה ולא מסתדרים, מחליפים ציוות. זה כמו סוג של שידוך".
משחק הכיסאות
כאמור, רק במשך עשרה ימים מתחילת ימי הראיונות אפשר להחתים את המועמד על טופס הקבלה להתמחות. עד אז, מציינת ברוקר־ימין, "כללי הלשכה מתירים לבצע הצהרת כוונות, דהיינו שאני מתכוונת לקבל אותו להתמחות; ואילו המרואיין יכול להצהיר כוונות שהוא מתכוון לקבל את ההצעה שלי. מבחינה משפטית הצהרת כוונות היא לא משהו מחייב, אבל למשרדים יש מוניטין. רוב המשרדים יעמדו מאחורי ההצהרה. אצל המועמדים זה לא בהכרח כך".
למה את מתכוונת?
ברוקר־ימין: "את שלב הצהרת הכוונות, 'איתותים', כמו שאנחנו קוראים לזה, כל מעסיק מנהל בצורה שונה. האיתותים מגיעים בזמנים שונים במהלך עשרת הימים האלה. סטודנטים נמצאים פעמים רבות במצב שצריכים לקבל החלטות במעין חוסר ודאות, כי הם יודעים מה יש להם כרגע ביד, אבל לא יודעים אילו איתותים יגיעו בהמשך. זו דילמה שיוצרת מצב שבו סטודנטים גם נותנים הצהרת כוונות לא בהכרח כנה. ואז נוצר תהליך כמו דומינו. יש מעסיק שמסתמך על המילה של הסטודנט, ובסוף הוא הולך למעסיק אחר. זה המצב בשוק. אנחנו מנהלים תהליך הוגן, לא דוחקים במועמדים לתת לנו הצהרת כוונות, אבל גם לנו מועמדים משקרים, וזה מצער מאוד".
"אם ניתן היה לצמצם את התהליך, לתת פוש ולגמור את זה בשבוע, זה היה הדבר הנכון לכולם", אומרת תירוש. "בזמנו המטרה של עשרת הימים האלה הייתה לאפשר שוויון הזדמנויות, אבל הלכה למעשה זה רק מותח את העצבים של המועמדים. הם יותר ויותר מבולבלים, יש כל מיני רעשי רקע, וזה הופך את התהליך לפחות מיטבי".
גם כהן־הרמתי באותה דעה. "הבענו בפני הלשכה את הקושי שנוצר כתוצאה מפער הזמן בין הראיונות למתן ההחלטה הוודאי", היא אומרת. "הסטודנטים מרגישים מאוד מחוזרים, כולם מחייכים אליהם והם מקבלים איתותים ממקומות שונים. אני חושבת שעיקר הבעיה של השוק הפרטי היא מול המועמדים שמתראיינים במקביל למוסדות המדינה. אני אומרת 'מצאת חן בעיניי', ואז לקראת סוף עשרת הימים מתקשרים אליהם למשל מהפרקליטות. זו הצעה שלסטודנטים קשה לסרב לה. כך קורה שמחכים למועמד מסוים ובסוף הוא הולך למקום אחר.
"יש סטודנטים שעומדים במילה ויש שמבריזים. זו דינמיקה לא פשוטה. זה כמו משחק הכיסאות. בסופו של דבר זה גם מוביל למצב שביום של הסגירה והחתימה על הטפסים אני מקבלת אינספור טלפונים מיועצות השמה באוניברסיטאות לגבי זה שיש סטודנטים מצטיינים שנשארו ללא מקום. את חושבת שמאחורי הדלת יש משהו יותר טוב, ואז כשאת מסתכלת אחורה זה כבר נתפס".
עו"ד עמית בכר, ראש לשכת עורכי הדין, מודע למצב. "מקור הבעיה בכשל שוק שהיה בזמנו בגיוס מתמחים, ואז לפני שנים הוחלט לטפל בכך. הטיפול יצר בעיות משלו, מה שטבעי לתהליך רגולציה", הוא אומר. "הכוח נמצא כיום אצל הסטודנטים החזקים, שהם שליש או כ־40% מכל מחזור מתמחים: כ־800 איש שהמגזר הפרטי והציבורי רב עליהם. מדובר באנשים צעירים, שזו גם העבודה הראשונה שלהם בעולם המשפט, והם מאוד מתלבטים.
"סטודנטים, מהדאגה לעצמם, מהאיסור המשפטי להתחייב, מהעובדה שאלה רק איתותים מצד המראיינים - בעצם מחליטים להגיד כן, כי אם יגידו לא אז הם כאילו נמחקים אצל המראיין. הסטודנט אומר 'אני איתך', אבל אומר זאת לשלושה מקומות. התהליך גרם בעצם ללגיטימציה של תרבות השקר, שהפכה לכלי ממש נדרש בתהליך. התהליך מסליל לזה. זה כמובן יוצר תחושות לא טובות, וזה גם בעייתי לתדמית המקצוע".
מה הפתרון?
בכר: "יכול להיות שהפתרון הוא בקיצור הזמנים מתחילת הראיונות ועד לקבלת התשובה. בחודשים הקרובים נציג המלצות לשינויים בעתיד. בשלב הזה אני קורא לכולם, גם למראיינים וגם לסטודנטים כאחד, לשמור על רמה, על טוהר ועל התדמית שלנו - כלפי עצמנו והחוצה".
ורגע לפני שהסטודנטים מתייצבים לראיונות, עורכות הדין מנדבות להם כמה טיפים.
תירוש: "קודם כל, תהיו מי שאתם ותתייחסו לכל ריאיון כאילו הוא הראשון. תבואו חדורי מוטיבציה ואמביציה, עם ידע על המשרד ועל המחלקה שתתראיינו בהם".
ברוקר־ימין: "אותנטיות היא שם המשחק. כמו כן, מועמדים מתקבלים על סמך רושם, כימיה עם המראיין והמוטיבציה שלהם להגיע למקום ההתמחות".
כהן־הרמתי: "מי שמגיע כבוי, מתלבט עם המראיין האם הוא בכלל רוצה את המקצוע או המחלקה - זה לא עוזר. אני מחפשת את המתמחה עם הפפריקה, עם הניצוץ ועם הברק והרעב בעיניים".