לפני כמה שבועות שוחחתי עם סטודנט יהודי באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב. הוא סיפר שבאחד השיעורים המרצה שלו הכריז כי ישראל היא "משטר אפרטהייד" והציונות היא גזענות. הוא חשב להגיב, אבל עצר. האם זה שווה את זה? האם הוא רוצה להיות זה שעליו יסתכלו בעיניים זועמות? האם בכלל יש טעם לנסות? לבסוף, הוא החליט לשתוק. וזו לא תופעה שולית. זו המציאות של סטודנטים יהודים כיום.
המספרים בדוח החדש של הליגה נגד השמצה רק מאשרים את מה שסטודנטים יהודים חווים על בשרם: 83% מהם דיווחו שחוו או היו עדים לאירוע אנטישמי בקמפוס מאז 7 באוקטובר 2023. מדובר באווירה עוינת שבה סטודנטים ופרופסורים דוחקים את היהודים לשוליים, מציגים אותם כתומכי רצח עם ומאלצים אותם לבחור בין הזהות שלהם לבין השתלבות בקמפוס.
עוד עולה מהדוח כי כמעט מחצית מהסטודנטים היהודים כבר לא מרגישים בנוח שאחרים ידעו שהם יהודים, ורק 26% מרגישים בנוח לדבר על ישראל. רבים מהם פשוט לומדים לשתוק.
זו לא תופעה חולפת. יהודים בקמפוסים תמיד היו מיעוט קטן, אבל ההבדל הוא שפעם רובם לפחות הרגישו בטוחים להיות מי שהם. היום רבים מהם מוצאים את עצמם מוקעים, מסומנים ונאלצים לבחור - להסתתר, או להילחם לבד.
מול מתקפת ההסתה - צריך חוסן זהותי
אף אחד לא נולד עם הידע להתמודד עם אנטישמיות מודרנית במסדרונות האקדמיה. כשהשיח האנטי-ישראלי בקמפוסים הופך קיצוני יותר, והמרצים עצמם מקדמים נרטיבים מסולפים, לסטודנטים יהודים אין את הפריבילגיה להגיע לאוניברסיטה מנותקים מהשורשים שלהם. הם צריכים בסיס חזק, היכרות מעמיקה עם העובדות ויכולת לעמוד על שלהם כשהמציאות מסולפת מולם. בטח ובטח שהם צריכים להיות מסוגלים להגיד "הייתי בישראל".
וזו בדיוק המטרה של תגלית. כבר 25 שנה, תגלית הוא הארגון הגדול והמשמעותי שהביא כבר 900,000 צעירים לישראל ומעניק להם חוויה שמעצבת את זהותם ומחזקת את החיבור שלהם לקהילה ולמורשת. עשרת הימים שהם מבלים בישראל מאפשרים להם לראות את המדינה בעיניים שלהם, להכיר ישראלים בגילם ולחוות מקרוב את המורכבות שלא תמיד משתקפת בתקשורת וברשתות החברתיות. היום יותר מתמיד
על פי מחקר שערך מכון המחקר האמריקאי המוביל, Pew, 63% מבוגרי תגלית מרגישים מחויבות גדולה למדינת ישראל, לעומת 34% מקרב מי שלא השתתפו בתכנית, זה הבדל עצום שסיור בן עשרה ימים בלבד יוצר. תגלית למעשה מייצרת עשרות אלפי שגרירים נאמנים של מדינת ישראל, שממשיכים ותומכים בה לאורך חייהם ומהווים עוגן אסטרטגי של מדינת ישראל.
לפי מחקר של מרכז כהן ללימודי יהדות מודרנית באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון, ארה"ב, משתתפי תגלית שומרים על קשר עמוק עם ישראל גם יותר מ-25 שנה לאחר השתתפותם בתכנית. הסיכוי שלהם להרגיש "מחוברים מאוד" לישראל גבוה ב-100%, ו-35% מהם אף חזרו לביקור בישראל לפחות פעם אחת. עוד הם מציינים כי בוגרי תגלית נוטים יותר להשתלב בעמדות הנהגה בקהילה היהודית המאורגנת. הסיכוי שלהם להוביל אירוע יהודי גבוה ב-100%, והסיכוי שלהם לכהן כחברי הנהלה בארגון יהודי גבוה ב-150%.
54% מבוגרי תגלית מפרסמים באופן פעיל על נושאים יהודיים וישראליים ברשתות החברתיות - נתון הגבוה ב-23% לעומת מי שלא השתתף בתכנית. בין אפריל לדצמבר 2023, המעורבות של בוגרי תגלית בפעילות פוליטית ופעילות למען ישראל עלתה ב-77% בהשוואה למי שלא השתתף בתכנית, מה שמעיד על מחויבותם להמשך הקשר עם ישראל והקהילה היהודית בעולם.
אז לסיכום, אין פתרון קסם, ואין ארגון אחד שיוכל לשנות לבדו את האווירה בקמפוסים. אבל אסור לנו לתת לסטודנטים היהודים להרגיש לבד. הבעיה הגדולה ביותר שלהם היום היא לא רק האנטישמיות הגוברת, אלא הבדידות, חוסר האמון בהנהלת האוניברסיטאות, והתחושה שאין להם גיבוי.
זה לא מאבק על פוליטיקה, אלא על הזכות להיות ולחיות כיהודי בלי פחד. על היכולת לדבר על ישראל בלי לחשוש מהשלכות. על חופש המחשבה והזהות האישית. אם סטודנטים יהודים ירגישו שהם לבד במערכה - הם פשוט יפסיקו להילחם. אם הם ירגישו שהם ביחד הם ירימו את הראש בגאווה. השאלה היא מי יעמוד לצידם בזמן אמת, ומי ייתן להם את הכלים שלא ילמדו בשום אוניברסיטה.
הכותב הוא מנכ"ל תגלית