לשם שינוי, לפיד קלע בול: מרד מסים יהיה אפקטיבי ביותר

ב- 16 של חודש דצמבר 1773, הגיעה חבורה - שלא עוררה בתחילה חשד - לנמל בוסטון. אנשיה, מחופשים לילידים אמריקאים, עלו על שלוש ספינות שהגיעו באותו הבוקר לנמל, אחרי שחצו את האוקיאנוס האטלנטי, לכאורה כדי לפרוק אותן. בפועל הם השליכו את כל המטען, שכלל בעיקר תיבות של עלי תה, אל המים, כדי למחות על מיסים שהטילו עליהם השלטונות.

האירוע שנודע בדברי הימים כ"מסיבת התה של בוסטון" והיה יכול להיזכר כאפיזודה שולית, כמעט אנקדוטה בתולדות הפיכת 13 מושבות המהגרים האירופים בארצות הברית למדינות עצמאיות שהתאגדו למדינת-על גדולה אחת, הוביל במישרין לשורה של צעדים, לרצף היסטורי של טעויות (בעיקר מצד השלטונות הבריטים) שכולן התכנסו ליום ה-4 ביולי 1776.

כן, כשנתיים וחצי לאחר אותה "מסיבת תה" בנמל בוסטון, היום שבו יצא לדרכו המרד ששינה את ההיסטוריה: מלחמת העצמאות שהולידה את ארצות הברית של אמריקה.

יהיה זה עוול היסטורי אם נצמצם את כל הוויית העצמאות האמריקנית רק לסוגיית המס, אבל יהיה זה אך הוגם לומר שזו ביטאה באופן המובהק ביותר את יחס השלטון לנתיניו, עליהם הכביד את עולו כדי לממן חיי מנעמים אימפריאליים על חשבון הציבור העובד. סוגיית המס הייתה פריזמה לנושאים אחרים שבין שלטון מרכזי לאזרחים כפרטים - כמו חופש הדת, הפולחן, הבחירה ועוד.

בסופו של דבר זה היה מרד של אנשים שנמאס להם להיות פראיירים, נמאס להם להיות הפרה החולבת של השלטון.

כמובן שמדובר בחוכמה שבדיעבד, אבל בראייה לאחור אפשר לומר שבניואנסים כאלה ואחרים, הייתה יכולה בריטניה הגדולה להישאר בעלת הבית בצפון אמריקה, במקום להפוך - בתוך פחות מ-200 שנה (אפשר לקחת את מלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות טובה, בוודאי את השנייה), אפס-זמן במונחים היסטוריים, למדינת חסות שלה. ממש כך.

רק שבדרך למטה, נדמה שהדבר הראשון שהשלטון מאבד הוא את הבושה, את היכולת לראות דברים כהווייתם, לצפות את הסכנה.

בדקו את דמדומי כל שלטון ותגלו כמעט תמיד שהתהליך מתחיל באובדן חוש הביקורת העצמית, במינויים של אומרי-הן כיועצים, בריחוק מדעת הקהל ומתחושותיו, באמונה שהאל ברא אותך כדי לשלוט.

כך למשל ממנים עבריין גזעני לשר המשטרה, כך נלחמת שרת התחבורה בעלייה המטורפת בתאונות הדרכים באמצעות טיסות מסביב לעולם, ממרוקו ועד למלדיביים.

כך מחליטים ששר שעסקנותו-אומנותו יחלוש על ארבעה משרדים, כך מעלימה השרה שאמורה לעסוק ב"שוויון חברתי" תקציבים שנועדו למגזרים הכי חלשים במשק, כך מתרברב שר השיכון בקומבינות מסריחות שנועדו להבטיח שדירות יסובסדו עבור משתמטים מגיוס ועבודה - ולא יינתנו למי ששבים כבר בפעם החמישית או הישית משדות הקרב.

"שבע חזיתות" יש למדינת ישראל להילחם בהם, כמו שאוהב ראש ממשלתה להזכיר. שבע חזיתות ורק ציבור אחד שמשרת, רק ציבור אחד שמשלם מיסים.

מי שירצה יכול לראות במהלכים שהוציאו כבר מאות אלפים לרחובות כמסך עשן. נוח לנתניהו שנתפלפל האם יש בסמכותו לפטר את ראש השב"כ או להדיח את היועצת המשפטית לממשלה.

טוב לו שאנו עוסקים בדקדוקי העניות של הפוליטיקה, תוהים האם יש במהלכים הללו ממש או שמא הם נועדו לרצות את נציג תורת הגזע בכנסת ישראל, כדי לפתותו לשוב לממשלה.

טוב לו שנעסוק בכל אלה, אפילו בפרשה המכונה "קטאר גייט" שאולי מתקרבת אליו בצעדי ענק, אבל שתמיד יוכל לטעון כלפיה את הטיעון השקרי לפיו מדובר בעוד מזימה כנגדו.

טוב לו שנדבר על כל אלה, אפילו אם חלק מהשיח, בלשון המעטה, אינו מחמיא לו בעליל - ובלבד שלא נשים לב איך ממשלת ישראל מנצלת את ההתקהלות סביב בר, מיארה או קטאר, כדי לשלוף לנו את הארנק מהכיס ולבדוק - שמא נותר בו עוד קצת כסף מזומן שיקנה להם את החומר שאליו התמכרו: מנעמי שלטון.

אם תרצו, יש בדימוי הזה גם פן נוסף: כל מי שארנקו נגנב אי פעם יודע שלרוב הגנב משליך את התעודות והמסמכים בהם אין לו צורך ומחפש רק את אלה שיוכל לממש מיד, לרוב כסף מזומן וכרטיסי אשראי. כך גם ממשלת ישראל, ממשלת הפשע והגזל משליכה את תעודת הזהות הלאומית שלנו, כנרקומנית בקרן רחוב, כי מה שמעניין אותה הוא רק המזומן.

קשה לדעת כמה מחשבה הייתה מאחורי קריאתו של יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, למרד מיסים - במידה שהממשלה תחליט שלא לכבד את הכרעת בג"ץ, אבל הפעם הוא קלע בול בפוני.

לפני שנמשיך יובהר כי מרד מיסים הוא כמובן עבירה על החוק. פרטים וחברות (שהן משלמות את רוב המס בישראל) צפויים לעונשים הקבועים בחוק אם יפרו אותו.

מצד שני, לזכותם, ולו המוסרית, עשויה לעמוד העובדה שהממשלה היא שהתחילה: אם היא תעז להפר את החלטת בג"ץ, הרי שאפשר לפתוח את שערי בתי הכלא ולשחרר משם את כל הגנבים, האנסים והרוצחים, שכן אין עוד משמעות לשום החלטת בית משפט בישראל.

מרד מיסים נשמע לא רק כצעד אפקטיבי (במקרה של משבר חוקתי שהוא מבוא למלחמת אזרחים קרה, לפי שעה, הלוואי שלא תתחמם חלילה) לאזרחי ישראל, אלא גם מצלצל נפלא באנגלית.

לא בכדי אומץ הדימוי של מסיבת התה על ידי האגף הימני של המפלגה הרפובליקנית, זה שהעלה את דונלד טראמפ בפעם הראשונה. הוא סמל למרד בשלטון מרכזי נצלן ונהנתן על חשבון הציבור העובד.

אז נכון שבחצייה של האטלנטי לעבר ישראל יש להבחין בכמה הבדלים מהותיים - בישראל למשל מי שמואשמים על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בתקשורת הישראלית כ"דיפ סטייט" הם לרוב ימין חברתי ליברלי.

יש גם עוד הבדלים: תרבותיים, חברתיים, אפילו גזעיים בחלוקה בין ימין לשמאל בישראל, לבין חלוקה לדמוקרטים מול רפובליקנים בארה"ב. ולמרות ההבדלים הללו, חלקם מהותיים מאוד, דבר אחד משותף לתנועות המחאה בישראל ולאנשים שעומדים הכי קרוב לדונלד טראמפ: נמאס להם לממן אוכלוסיות שבוחרות לנצל את המערכת במקום לקום בכל בוקר ולעשות לביתם כמו בני אדם הגונים.

אמרנו תנועות מחאה? ובכן, נדמה שהפעם נפרצו אפילו הגבולות האלה. השלטון בישראל גונב גם את מצביעי הליכוד, גם את הכיפות הסרוגות - אלה שסמוטריץ' גנב להם אפילו את תעודת הזהות, גם את בעלי העסקים הקטנים שתמכו מסורתית בימין (עד שגילו שהליכוד בימי דוד אמסלם הוא יותר מפא"י ממה שהייתה זו בשיא כיעורה), בעצם - את כל מי שנדרש לא רק לממן מלחמה שאינה נגמרת (הן אפילו לשיטת הימין צריך היה להכריע אותה כבר מזמן), בכוונת מכוון, אלא גם תנועת השתמטות אנטי-ציונית שרק גדלה ומתרבה.

גם בימין העובד והמשרת באמונה, מתחילים להבין שבעוד אנו מנטרלים מטעני נפץ בגבולותינו, הרי שאנו מטפחים פצצת זמן בקרבנו. ומילא זה, ניחא לו היה המתת הנדיב שאנו מעניקים להם בכל בוקר שבו אנו מתעוררים לעמל יומנו מתקבל באיזו הכרת תודה, אבל הם - מה להם ולבושה? שרים וחוגגים על חשבוננו, גאים בעריקותם, משוויצים בקומבינות המתועבות שהם רוקחים על גבם של חיילים משוחררים.

גם נתניהו נגעל מהם, אבל אין לו ברירה. במלחמת ההישרדות שלו אפילו מכירת חיסול של המדינה היא כשרה בעיניו.

גם נתניהו יודע שחלק גדול מבוחריו זע בכיסאו באי נוחות כשהופכים משתמטים לבני ברית, כשממנים להם חיי בטלה בעוד ילדיהם-שלהם מתקשים להתחיל את דרכם בחיים האלה אחרי שנתנו את מיטב שנותיהם למדינה.

לכן הוא זועק: "שב"כ, יועמ"שית, דיפ סטייט". הוא אפילו טורח להפיץ פוסטים באנגלית שקוראים לאמריקאים להתגייס למלחמה בדיפ-סטייט הישראלי, כשם שעשו בארצם.

רק שהפעם הוא מפספס בגדול, גם בישראל וגם מעבר לים. גם בסקרים, בכולם, הוא מפסיד בנוק אאוט.

אז עמית סגל יכול ללהג באולפנים שניצחון של 65 מנדטים לאופוזיציה אינו רלוונטי מכיוון שזו תיאלץ להתקיים שוב על אצבעותיו של מנסור עבאס וחבריו (אפרופו סגל: רגע מקסים התרחש אמש באולפן "המהדורה המוקדמת" בערוץ 12, עת מדברי תא"ל במיל' רונן מנליס השתמע שסגל מתודרך על ידי לשכת ראש הממשלה - והלה פרץ ביללות שניתן לזקק למשפט אחד: "הגננת, הוא קרא לי שופר!"), רק שאפילו הוא יודע שמצבו של נתניהו בסקרים, אולי לראשונה, הוא טוב מזה שבמציאות.

למה? כי בדרך כלל אלה שמחו ובכו נגדו, אולי דיברו גבוהה גבוהה, אבל ניצלו את יום החופש ביום הבוחר כדי לנפוש קצת במקום ללכת לקלפי.

הפעם יהיו אלה מי שמשיבים עדיין שהם תומכים בו, אבל יעדיפו פיקניק משפחתי על פני התייצבות בקלפיות כדי להושיע את שלטונו המושחת.

לכן במיסוך תקציב שכמוהו כפשע נגד מדינת ישראל ועם ישראל, זרק נתניהו לאש כל מה שיכול להעלות עשן, אפילו את שלטון החוק - ואז בא לפיד ושלף את המטף הכי אפקטיבי שיכול לכבות את הבעירה הזאת, אם תתפשט האש ותלכך גם את שולי בית המשפט העליון.

לפיד נתן ביטוי למה שאיל וולדמן למשל, הבין כבר מזמן: כדי לעצור את הסחף צריכה המחאה להעביר אותה מהרחובות אל הקניונים, אל החנויות, אל הבנקים ואל הסופרמרקטים. האם יבין זאת גם הציבור בישראל (נוסיף כמו ראש השב"כ לשעבר: רק במידה שנתניהו יחליט להפר את החוק!) ובעיקר ההנהגה הכלכלית שלו?

האם כבר בימים אלה הולך ומוקם מטה משפטי שבו יושבים מיטב עורכי הדין ורואי החשבון כדי לייעץ לציבור בישראל מה לעשות אם יכריזו מלחמה על המוסד השיפוטי העליון שלו?

אודה שאין לי כל מידע, אם צמד המילים "מרד מיסים" נהגה כתכנית אופרטיבית (יודגש שוב: כרגע לפחות, בלתי חוקית בעליל) או האם הוא יועד כך שיישמע לא רק בישראל אלא גם מעבר לים.

דבר אחד בטוח, יותר ויותר מאזרחי ישראל מבינים עתה את אשר הבינו חבורה של מתיישבים, מחופשים לפועלים, שעלו על סיפונן של שלוש ספינות סוחר כדי להשליך את מטענן אל המים.
מסיבת התה של הדמוקרטיה הישראלית, האם זמנך הגיע?