את השבוע המטורף ביותר בתולדות ממשלת נתניהו ניצל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לשני מהלכים: השלמת ההשתלטות עוינת על צמרת משרד האוצר וסגירת חשבונות פוליטיים עם בן גביר (התפטרות ממשרד האוצר, חזרה לכנסת ומינוי מחודש כשר).
בעוד שכולנו עסוקים בפרשת קטרגייט ובטירוף מינוי ראש השב"כ, פרש בתחילת השבוע בשקט בשקט עו"ד אסי מסינג היועץ המשפטי של האוצר שהטריף בחוות הדעת שלו את סמטוריץ'. עד למינוי הקבוע יוחלף על ידי הסגן עו"ד דודי קופל.
מסינג נחשב לשומר סף יעיל כאיש אבטחה בברינקס. ככל שתפקד בצורה דווקנית לשמירת האינטרס הציבורי, כך גבר תסכולו של שר האוצר. באחת מחוות הדעת שלו שלל את מינויו של ספי זינגר ליו"ר רשות ני"ע בהיותו נעדר כישורים מקצועיים אבל זינגר מונה בסוף.
מאז נכנס לאוצר הקיף עצמו סמוטריץ' בצמרת האוצר בחבורת חובשי כיפה המקורבים לציונות הדתית. אין להטיל בהם דופי ואולם כשסף הכניסה היא הכיפה הסרוגה, מתגנב חשש שהשיקול אינו ענייני. משרד האוצר אינו בית כנסת ושר האוצר אינו גבאי.
הם משלנו
בשנות החמישים מקובל היה למנות לתפקידי מפתח את "אנשי שלומנו". בשלטון מפא"י קראו לתופעה בשפת היידיש UNSERE (משלנו) כי מרביתם הגיעו מפולין ומארצות מזרח אירופה.
יוצאי תימן ששלטו במועצות המקומיות קראו למקורביהם מחג'נה (משלנו בוורסיה התימנית). מאז מינויו כשר אוצר החזיר סמוטריץ' את מינוי המקורבים על סטרואידים. מעולם לא נהוג היה למנות לתפקידי מפתח באוצר אנשים ללא ניסיון רלוונטי בניהול או רקע כלכלי מעשי ואקדמי.
שרי האוצר לדורותיהם הקפידו למנות אנשי מקצוע שצמחו במשרד בין השאר כדי לשמוע דעות מקצועיות ללא צנזורה פנימית. גם שר האוצר אביגדור ליברמן מינה כמנכ"ל אוצר את רם בלינקוב שצמח באוצר ולא פעיל בישראל ביתנו.
אצל סמוטריץ' המכנה המשותף היא הכיפה הסרוגה של הציונות הדתית. עם כניסתו כשר מינה בהמלצת איילת שקד את שלומי הייזלר, חובש כיפה כמנכ"ל. הייזלר האפרורי לא הותיר רושם, ופרש אחרי שנתיים וזכה למחמאות כאילו הוא מועמד לפרס נובל לכלכלה.
כמנהל רשות המיסים הוא מינה את שי אהרונוביץ' (ותעמידו פני מופתעים, גם הוא חושב כיפה). אלא שהפעם אהרונוביץ' מינוי מקצועי שצמח בשורות רשות המיסים והדבר ניכר בהתנהלותו המקצועית הטובה.
הייזלר הוחלף על ידי אילן רום איש המוסד לשעבר הנחשב למינוי הזוי לדעתם של פורום הכלכלנים למען הדמוקרטיה שחתמו על עצומה שלא הועילה. החשבת הכללית לשעבר מיכל בואינג'ו עבאדי השיבה בשלילה להצעת התפקיד.
רום הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית שהגיע מניהול המועצה האזורית בנימין שבראשה עומד ישראל גנץ מקורבו של סמוטריץ'.
מליץ היושר שלו בוועדת המינויים היה ראש המוסד דדי ברנע כאילו ניהול האוצר כרוך לגניבת ארכיון המדינה בהתגנבות יחידים. כארכיאולוג חובב עדיף היה שיקבל מכתב המלצה מהנהלת רשות העתיקות. הוא אמנם דובר ארבע שפות אבל השפה הכלכלית אינה אחת מהן.
להשוות את רום למנכ"לים מיתולוגיים כמו אהרון פוגל, יוסי בכר, יעל אנדורן או רם בלינקוב זה כמו להשוות את ליאו מסי או כריסטיאנו רונאלדו לענאן חלאיילי או דור תורג'מן מהנבחרת.
חובש כיפה נוסף הוא הכלכלן הראשי שמואל אברמסון שמונה למרות שאשתו ד"ר רות קבסה אברמסון סיפקה שירותי ייעוץ ללקוחות אלעד מעוף ובנוסף נכללה ברשימת הציונות הדתית למועצת עירית ירושלים.
מי שנחת בכורסת יו"ר רשות ני"ע הוא עו"ד ספי זינגר שותף לשעבר במחלקת חברות במשרד הרצוג פוקס נאמן. זינגר חושב הכיפה הועדף על פני מנוסים יותר כמו מאיר לוין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. שר האוצר צפצף על התנגדותו של מסינג.
על הפרק עומדת פרישתו בקיץ הקרוב של יוגב גרדוס הממונה על התקציבים באוצר. לפני כחצי שנה כתב לו שר האוצר מכתב נזעם בניסיון בוטה להראות לו את הדרך החוצה. מעניין איזה בעל תפקיד יעז למלא את תפקידו תחת שר מתנדנד שבקושי עובר את אחוז החסימה.
תופעת השולטים בכיפה מעורר אי נוחות כי משרד האוצר אינו עוד משרד ממשלתי. המדובר במשרד האמון על טיפול מקצועי בתקציב שהיקפו ב-2025 620 מיליארד שקלים. הנאמנות חייבת להיות לממלכה ולא לחצר בית הכנסת.
הבעיה אינה רק עם סמוטריץ', פוליטיקאי ציני המתאים את עמדותיו הפוליטיות כשבשבת בבית דגן. הבעיה היא עם אישים כמו אילן רום מנכ"ל האוצר החדש שבחוסר מודעות עצמית משווע הסכים לקבל את התפקיד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מתלונן בנאומיו על דיפ סטייט בשירות המדינה. לפי שרשרת המינויים באוצר ובשירות המדינה אנחנו עמוק בדיפ שיט.
