השבוע צוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הפעם מתאים לציין לא רק את שואת הנאצים אלא גם את שואת החמאס שניחתה עלינו ב-7 לאוקטובר במלחמה הנמשכת יותר משנה וחצי. בישראל יש מספיק שואה לכולם.
יום העצמאות ה-77 בשבוע הבא יעמוד ללא סימני הוד והדר. אפילו מטס חיל האוויר המסורתי ושיט חיל הים לא יתקיימו. החג השנה עומד בסימן רפיון העצמאות לפחות במישור הכלכלי הגלובלי.
הלחץ האמריקאי עושה את שלו וביבי נכנע בפני הפריץ הג'ינג'י הבלתי צפוי כמו התנהגות שרה נתניהו בטקס המימונה של כלתה לעתיד. מילא בענייני ביטחון והתקיפה באיראן אבל גם בענייני כלכלה אנחנו מופתעים. עוד לפני שהפריץ צייץ מיהרנו להודיע על ביטול המכסים של מוצרי חקלאות.
זכור לי כיצד מנחם בגין התעמת כראש ממשלה מספר פעמים עם האמריקאים וגם בפניהם הציב קווים אדומים. באחת ההזדמנות הודיע שנהיה מוכנים לרעוב ללחם אבל נעמוד על עקרונותינו. ביבי אינו בגין ומה שנותר מבגין ומורשתו הוא רחובות וגנים לאומיים.
מגבינות ועד הרכבת הקלה
בימים אלה אנחנו עסוקים במסע שתדלנות לרצות את האמריקאים שיבטלו או לפחות יפחיתו חלק מהמכסים במלחמת הסחר. זה מזכיר סחר מכר בסגנון שוק הכרמל. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמור היה השבוע לצאת לארה"ב אבל נתניהו החליט משיקולים הפוליטיים לדחות את הנסיעה.
אפילו בכלכלה הפוליטיקה משחקת תפקיד. אחרי ההשפלה שהכין טראמפ לביבי לא היה טעם בהשפלה גם של שר אוצר עם אנגלית ה"גרדנמייזר" המתחרה רק עם האוקספורדית של אבא אבן. חוסר הבנת הנאמר עלול היה להוביל למסקנה שסמוטריץ' בכלל תומך בהעלאת מכסים.
נתניהו הסתפק בנייר העמדה שהוכן במהלך החג באוצר ובמשרד הכלכלה והורה ליועצו פרופ' אבי שמחון לרכז את הטיפול. מי שטס בכל זאת הוא הכלכלן הראשי שמואל אברמסון שממילא אמור היה לטוס לוושינגטון.
נייר העמדה מתמודד עם דרישות האמריקאים: טיפול בתעריפי הביטוח המוגזמים לטענת האמריקאים בעסקות סחר, הבטחה להרחבת הרפורמה מה שטוב לאירופה לגבי האמריקאים, חקיקה מקלה בייבוא מזון, הרחבת נגישות לרכש הביטחוני והקלה רגולטורית בפעילות עסקית דיגיטלית.
ישראל שואפת בתמורה להפחית את שיעורי המכס על תוצרת ישראלית בתקווה להיות המדינה היחידה יוצאת הדופן. לצורך זה יש צורך בסגירת פער של כ-4 מיליארד דולר (לא כולל יהלומים) במאזן הסחר כשהיקף הייצוא הסחורות כולו עומד על 14 מיליארד דולר.
הקורבן הראשון של מלחמת הסחר הם הסינים וזכייתם מכרז הקרונות בקו הכחול בירושלים. המדינה לא מאשרת הסכם למכירת 132 קרונות בהיקף 1.4 מיליארד שקל ותולה את זה בסיבות ביטחוניות למרות שהסיבה האמתית הם האמריקאים. החברה הסינית CRRC מציעה לבצע את העסקה באמצעות חברה בת אמריקאית אבל זה לא יקרה. המפעילות דניה סיבוס וקואופרטיב דן יתקשו למצוא ספק חדש וללא ספק פתיחת הקו תדחה.
צמצום מאזן הסחר אפשרי דרך הקדמת רכישת מטוסי בואינג מארה"ב על ידי אל על. מה הפיצוי שתקבל אל על מהמדינה בתמורה והאם התנהלות רכש לא עניינית לא תעורר בעיות מצד בעלי מניותיה.
צעד נוסף שנוי במחלוקת הוא ביטול חובת רכש גומלין שמשמעותו וויתור על החובה ברכישת סחורות ישראליות כתנאי לייבוא מארה"ב או ייבוא פחם ואולי נפט מארה"ב על חשבון ספקים אחרים. עוד מדובר על פתיחת השוק הישראלי לייבוא גבינות קשות אמריקאיות. מחיר חלב בארה"ב שהינו חומר הגלם העיקרי לייצור גבינות זול בעשרות אחוזים בהשוואה לישראל מה שיפגע בחקלאים בישראל.
גם פתיחת מכרזי הרכב למכוניות אמריקאיות על חשבון היבוא הסיני הזול להחריד עומדת על הפרק אבל ברשות המיסים מתנגדים בחריפות להורדת מיסי הקנייה. לכן באגף החשב הכללי שוקלים להוסיף במכרז הרכב לעובדי המדינה את הטסלה החשמלית של אילון מאסק.
המכוניות האמריקאיות היו עד היום מחוץ למשחק בגלל רמת הזיהום הגבוהה והמחיר. המהלך ירצה אמנם את מאסק ואת שאיפות הסחר הגלובליות של טרמפ אבל להקל היום על יבוא טסלה זה כמו לחזור ולייצר בישראל את כרמל דוכס במפעלי אוטוקארס בטירת הכרמל.
הניסיון לרצות את האמריקאים בעסקות הסחר הוא פתטי שעלול להפוך אותנו רשמית למדינת חסות. טראמפ השפיל גם כך את ביבי כשהודיע שארה"ב מסייעת לישראל ב-4 מיליארד דולר לשנה ועדיף שביבי ישתוק. השאלה הכלכלית הרלוונטית היא האם כל מסע השתדלנות הזה שווה.
יש קווים אדומים שאסור לחצות גם כשמדובר בידידנו האמריקאים. הרי יש סיבות מדוע מאזן הסחר הוא שלילי לרעת האמריקאים. המדינה יכולה להתערב בשוק החופשי עד לגבול מסוים למרות שעקרון כלכלת הניאו ליברליזם של נתניהו הישן מונע התערבות בשווקים.
אם המדינה רוצה להתערב שתתכבד ותפצה את החקלאים דרך הורדת מחירי החלב ותגן על התוצרת המקומית בדרכים חלופיות, תפצה את שוק הרכב המקומי, תרגיע את אל על ותדבר על ליבם הסינים.
אנחנו בונים על כך ששגריר ארה"ב החדש בישראל מייק האקבי הבטיח לסייע בפתרון הבעיה אבל הוא לא הבטיח לקיים.