המכתב השבועי שלי אליכם נכתב, מטבע הדברים, בעיצומם של הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. אם הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם זמן של חשבון נפש לכל יהודי, הרי שהימים שבין ימי הזיכרון הם זמן חשבון נפש לכל ישראלי: מצד אחד - "זכור את אשר עשה לך עמלק" ומהצד השני - "לעולם לא עוד": הצידוק העליון לקיומה של מדינת ישראל, לצד תג המחיר הנורא שמוצמד אליו.
לא בכדי פתחנו בחשבון-נפש, שכן הנפש היא נושא הדיון שלנו הפעם. מה הקשר בין נפש לכלכלה...? או הו - יש קשר ישיר, ועוד איך!
לכאורה מדובר על הפכים גמורים: זו עוסקת במדדים ומספרים, בשטרות ובחוזים - וזו נוגעת בחלומות ובשירים, כולה בלבב פנימה, רוח ולא מעשה. רק לכאורה, כי למעשה יש בין השתיים קשר הדוק, אפילו סימביוטי.
נתחיל באקדמיה: כלכלה נמצאת בתחום המדעים החצי-מדויקים. נלמדים בה מודלים מתמטיים, מתבצעים מחקרים (כלומר סברה שמתוקפת או מופרכת באמצעות ניסוי אמפירי - נשמת אפו של המדע המדויק) ועוד כגון אלה, כלים מדעיים מובהקים. מצד שני - בוקה ומבולקה... יסוד כאוטי שמקורו בייצור הכי לא צפוי בדברי ימי הייקום: האדם.
מי שמתיימר לנבא עתיד של מנייה, אפילו אם מדובר במי שלשמו הוצמד התואר המיתולוגי המחייב "אורקל" (כמו וורן באפט למשל), אינו אלא שרלטן. כלומר - הוא בהחלט יכול להיות אדם ישר במהותו, שמבסס את חישוביו המדויקים על הנתונים האמינים ביותר, ועדיין לייצר בורקס פיצה.
מה עניין בורקס לשוק ההון? ובכן, יש רעיונות שנשמעים נפלא על הנייר, כמו קומוניזם למשל או שילוב של שני מאכלים אהובים שטעמיהם משתלבים נפלא על הנייר - ועדיין לקבל מרחץ דמים (במקרה של הקומוניזם) או לכל הפחות מאפה לא מוגדר שתוצאתו הסופית נמוכה מסך חלקיה.
לכן אנליסט שמציע לכם לרכוש מנייה מסוימת, גם אם ניתן לו את הקרדיט שפיו וליבו שווים (וגם האינטרס משותף, שהרי עמלתו תלויה ברווח שלכם) אינו שונה ממומחה כדורגל שמציע לכם להמר על תוצאה של משחק נתון. עבור חובבי הכדורגל, נחדד: ניקח את המוחות הגדולים של הכדורגל העולמי - פפ גווארדיולה, יורגן קלופ, קרלו אנצ'לוטי ודומיהם, ונפזר מעל את מגע הקסם והווינריות של הגמלאי סר אלכס פרגוסון עם הניסיון של עמנואל שפר המנוח... ובכן, קחו את כל מוחות הכדורגל האדירים האלה ותנו להם לנבא מה תהיה התוצאה במפגש המסקרן, הקלאסיקו של תחתית הליגה הלאומית, בין הפועל עפולה ומועדון כדורגל אום אל-פחם. האם התוצאה תהיה בהכרח כפי שניבאו? ממש לא.
אם כן, מה שהוא סוד הקסם, נשמת אפו של הכדורגל (אם לא של הספורט כולו) הוא מה שמתסכל כל כך בכלכלה. יש דוגמאות למי שביססו את חישוביהם על כל הפרמטרים הנכונים והפסידו את כל הונם, ולעומתם יזמים שכולם היו בטוחים שהם לא נורמליים - והתעשרו כקורח.
רק בגלל הרוח
אלא שלא רק בשוק המניות, שמתנהג לעיתים כמו טבלה של ליגה בכדורגל, מתבטא הקשר החזק אך גם החמקמק בין נפש למעש, בין מצב רוח לכלכלה. גם לפריון בעבודה יש קשר הדוק עם המצב הנפשי - זה של הפרט וזה של האומה.
נמשיך בדוגמאות מתחום הספורט: מספר חודשים לפני אולימפיאדת אתונה בשנת 2004, נאלצו המומחים להרהר בצער באפשרות דחייתה או העתקת המשחקים האולימפיים למקום אחר, מה שהיה מוריד לטמיון השקעה של מאות מיליארדי דולרים. למה? כי פיגור מדאיג בלוחות הזמנים ניכר כמעט בכל תחום - מהמתקנים הלא גמורים ועד לתשתיות כמו הרכבת התחתית שנחנכה במיוחד לרגל האולימפיאדה.
רק שאז קרה דבר מופלא: נבחרת הכדורגל של יוון זכתה, באחת ההפתעות הגדולות בתולדות הכדורגל, בטורניר יורו 2004. השמחה והגאווה הוציאו את היוונים מדעתם: מתנדבים גויסו, קבלנים שינסו מותניים - ואתונה הצליחה להעמיד מקרבה אולימפיאדה שעשתה כבוד למקור בן האלפיים.
גם "הנס של ברן" - הזכייה של נבחרת גרמניה במונדיאל של 1954 בשווייץ, נחשב אירוע מחולל שינוי בכלכלה הגרמנית. ננתק לרגע את הרגשות שיש לנו כיהודים וישראלים כלפי גרמניה וניווכח איך התלכדות של אירועים ששיפרו את מצב הרוח הלאומי - משחרור של מעט השבויים ששרדו את השבי הרוסי ועד לזכייה במונדיאל, היו לשמן על גלגלי שיקום הכלכלה הגרמנית שהייתה הרוסה לחלוטין לאחר המלחמה הנוראה שהביאו על העולם. בתוך זמן קצר יחסית, הפכו ערי גרמניה מכאלה שבהן הנוף האורבני מזכיר את זה של עזה, לערים מודרניות מפוארות.
אז הקשר בין מצב רוח אישי ולאומי לפריון בעבודה הוא ברור. גם אם בלתי אפשרי לכמת אותו, אי אפשר שלא להבין עד כמה הוא חשוב, אפילו קריטי, לתפקודו של המשק - וזו, לטעמי לפחות, הסכנה הגדולה שאורבת למשק הישראלי, יותר מכל תקציב בעייתי או העלות הישירה של המלחמה: מצב רוח לאומי ירוד.
בגלל זיכרון טבח 7 באוקטובר, בגלל החללים, בגלל החטופים, בגלל שלא רואים את הסוף, בגלל ששבנו למלחמות היהודים... תהא הסיבה אשר תהא, העם ב"דאון". נכון שכל זה יכול להשתנות בזכות ניצחון צבאי מפואר, בזכות הסכם שישיב את החטופים, בזכות הנהגה שתדע לאחות את הקרעים שבתוכנו, רק שכרגע אף אחד מאלה לא נראה באופק.
המדינה זה אני: ישים כל אחד את עצמו בנעליו של לואי ה-14 וישליך מעצמו על המשק. דמיינו יום שבו אתם במצב רוח מעולה שהבאתם אתכם מהבית - איזה יום עבודה מוצלח הוא הופך להיות! לעומתו יום שבו רבתם עם בן/בת הזוג, יתפתח כמעט תמיד לחילופי קללות עם נהגים אחרים בכביש, עימותים עם קולגות במקום העבודה או לכל הפחות להרהורים נוגים שיהפכו אתכם לפחות יעילים.
מה הפתרון? אודה שאין לי, אבל הזמן הזה, יום אחד בלבד אל תוך שנתה ה-78 של המדינה, הוא זמן טוב לצטט את החוזה (שכולם היו בטוחים שהוא הוזה), בנימין זאב הרצל, שחתם את ספרו "אלטנוילנד" במשפט: "כל מעשינו תחילתם בחלום, כל מעשינו יהיו פעם לחלומות". לפיכך, הטיפ היחידי שאותו אני יכול לתת לכם ביום עצמאותנו, הוא זה שאני מנסה ליישם על עצמי בחיי היום-יום: "לעולם אל תפסיקו לחלום".