ביום קיץ בשנת 1952 אמא שלי נסעה באוטובוס ממרכז המושבה רעננה לכיוון הצריף שבו התגוררנו במחנה העולים כפר נחמן בקצה האחר של רעננה, שהיה קודם לכן מחנה צבא בריטי והפך בתום המנדט למעברה. במחנה זה שוכנה משפחתי, ואני בתוכה. הגענו למחנה המגודר היטב סביב סביב ושער לו, לאחר שהות קצרה יחסית במחנה העולים בעתלית. עלינו ארצה בטיסה ישירה ומוזרה בין שתי מדינות אויב, מעיראק לישראל, מבגדד לנמל התעופה לוד.
הטיסה אורגנה ע"י המוסד וכללה ארגון נפשות לרעיון העלייה הציוני של שליחים מישראל, בעזרה ישראלית סמויה לעידוד קבוצות יהודיות, בעיקר בבגדד ובצרה. כמו כן נדרשה הסחה, שוחד לבעלי שררה בממשל העיקרי והסכמה מוכרזת של ממשלת בגדד ל"יציאת עיראק" דרך מדינה שלישית, לאחר חוק מפורש שעבר בפרלמנט.
בחלון זמן מוגדר מראש של תוך שנה התבצע ה"תסק'יט", היא בעיראקית הרשמית "הוויתור" של היהודים על האזרחות העיראקית, הרכוש וכל תעודות ההשכלה בהן החזיקו היהודים. הייתה זו עזיבה המונית לאחר 2,500 שנה בגלות בבל.
הרוב המוחלט של יהודי עיראק הגיע בטיסות, מעט גם דרך פרס, ובסך הכל קרוב ל-120,000 נפש. התנאי העיקרי של ממשלת עיראק והפרלמנט התרכז בחמדנותם של הערבים לשים יד על נכסי היהודים, שעמדו על סך כולל של כ-460 מיליון דולר במחירים של היום.
אמי המשיכה בנסיעה, ובאחת מתחנות האוטובוס ברעננה עלה מפקח מטעם "משרד הפיקוח והקיצוב", עליו ניצח השר דב יוסף, "שר הצנע", שהתמחה קודם לכן בסוגיית המחסור והקיצוב בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור. תפקידו של השר היה לפקח על מדיניות הקיצוב עליה החליטה הממשלה באפריל 1949. הרעיון היה לווסת היצע של סחורות, החל ממוצרי מכולת בסיסיים ופירות ועד לרהיטים, ביגוד והנעלה. הוויסות, כורח המציאות. מצד אחד לתושבים הוותיקים, בני המושבות והכפר, היה כסף ונזילות לצריכה רבה, כולל מותרות, לאחר שחלקם התעשרו בזמן מלחמת העצמאות דרך אספקת צורכי הצבא והמדינה.
הוותיקים, כולל אנשי ההתיישבות, יכלו לרכוש ולקנות כל העולה על רוחם, ומצד שני מולם עמדו מאות אלפי פליטים שזרמו לישראל ממדינות ערב ואירופה, רובם חסרי כל, מחוסרי עבודה או הכנסה. מכאן קם הרעיון לחלק את הנמצא, כך שיגיע לכולם המינימום ההכרחי לקיום.
למדינה, שזה עתה קמה, היה מעט להציע. ישראל הצעירה הייתה כמעט ללא מטבע חוץ בכדי להגדיל את היבוא כמענה לגידול האדיר באוכלוסייה. בתוך ארבע שנים הוכפלה אוכלוסיית המדינה, שמנתה בשנת 1952 1.63 מיליון תושבים.
המפקח שעלה לאוטובוס בו נסעה אמי, הבחין לפתע על מדף למעלה בתוך האוטובוס בשני סטים של ביצים מוברחות. מדפים היו נהוגים אז באוטובוסים בארץ ובעולם. המפקח שאל בתוקף למי שייכים הביצים. הכל נדמו. פחדו מתביעה והעמדה לדין. אמי, בזיק של רגע, טענה כי הביצים שייכות לה, היות והיא עומדת בראש משפחה גדולה הכוללת גם את הוריה ומטבע הדברים אלה ביצים "כשרות" עפ"י החוק לטלטול מנקודה אחת לשנייה בתקופת הצנע. המפקח התרצה ואמי ירדה מיד בתחנת האוטובוס הבאה ושלל רב בידה.
המפקח היה חלק ממנהלה רחבה של פיקוח שכללה עצירת כלי רכב ועגלות, בעיקר מהכפר לעיר, בכדי לוודא שאין מוכרים בשוק השחור תוצרת שהוברחה מנקודה אחת לשנייה. היו גם עצירות אוטובוסים ובדיקת תכולת המיטלטלין של הנוסעים, שחלילה וחס לא מסתתר שם מזון או בגד שנועד למכירה בשוק השחור. ביקורות פתע היו גם בחנויות ומכולות לוודא כי המוצרים המפוקחים נמכרים רק תמורת תלושים שכל משפחה קיבלה, לפי מספר הנפשות, ויועדו לרכישה וקניה אך רק בחנויות ייעודיות קבועות מראש לכל משפחה.
בחנויות נמכר גם גוש, בלוק סבון גס הידוע לשמצה שקשה היה לחתוך אותו לחתיכות בכדי שיוכל לשמש את המשפחות: רבע לשטיפת כלים, רבע לחפיפת השיער, רבע לכביסה ורבע לשאר צורכי ניקיון. הורי ייבאו דרך לונדון כמה קוב של סבון טואלט ריחני, חלום שלא נראה ולא נשמע בישראל. אלפי סבונים שלא רק שימשו את משפחתי אלא נועדו גם "לשמן" את המנגנון הממשלתי שהיה לא אוהד במיוחד, בלשון המעטה.
בתי מגורים נסתרים הפכו לחנויות לממכר סחורה בשוק השחור, כמו חמאה, ריבה או ביצים טריות, אליהן ידעו להגיע רק יודעי וממתיקי סוד. אמי קיבלה באחת ההקצבות "דג מלוח" שלא ראתה מעולם, טיגנה אותו - וזרקה לפח. ראש הממשלה דוד בן גוריון הקים את "המטה למלחמה בהון השחור", פורסמו פוסטרים נגד השוק השחור ואלפי כתבי אישום הוגשו נגד המערערים יציבותו הכלכלית של המשק שזה עתה יצא מגיהינום מלחמת הקוממיות.
ובאין סחורה, ממציאים סחורות. המדינה עודדה הפקת "קפה" מעולש הידוע גם בשם ציקוריה, צמח עשבוני חד שנתי. באין ביצים, הממשלה ייבאה אבקת ביצים ממנה הכינו חביתות בטעם דמוי ביצה. אפשר לשמור האבקה לאורך תקופה, לעומת ביצים טריות. בן גוריון המציא את "אורז בן גוריון" העשוי פתיתי חיטה.
ובאין בשר ואין כסף ו"מטבע זר" לייבוא יקר של בשר מחו"ל באניות קירור, הממשלה עודדה ועצמה עין מהברחות ו"סחיבות" של בקר מהצד הירדני, בעיקר מאזור הר חברון, לתוככי ישראל.
הבקר המוברח נשחט ונמכר בחנויות ואצל סוחרים שהממשלה העלימה מהם עין ואפילו עודדה בשקט. בסופו של דבר חייבים לספק חלבון לאוכלוסייה הכחושה. אין בגדים? לובשים פשוט, ואם ישנם טלאים - לא נורא. הבגד הנפוץ היה של מפעל אתא, ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו". הביקוש היה אדיר למוצרי אתא, ובזמן מלחמת השחרור ואחריו המפעל הגדיל פעילותו. בגדים עברו מיד ליד ממשפחה למשפחה, חלקם בגדים יד שנייה מחו"ל.
רעיון הקיצוב לא היה מקורי, וגם אותו, כמו דברים רבים אחרים, העתקנו מבריטניה הגדולה שנהגה כך בין 1945-1954 לאחר שני ניסיונות מוצלחים שלה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והשנייה. לחם היה בבריטניה בקיצוב עד יולי 1948, ולציבור הבריטי הוצע בשר לווייתנים משומר עד שמאס בו בשאט נפש. סוכר היה בקיצוב עד 1953. ביולי 1954 ביטלו בבריטניה את מדיניות הצנע והקיצוב של בשר ושאר המזון. קיצוב הפחם הסתיים בשנת 1958. מועצת החלב בוטלה רק בתחילת שנות ה-80.
כשהממשלה מחליטה על מלווה חובה
אלא שבכך לא תמו תלאות הציבור. ביוני 1952, כ-16 חודשים לאחר שנחתנו בשדה התעופה בלוד, החליט שר האוצר דאז אליעזר קפלן - שעל שמו מתקרא הרחוב בו נמצאים כיום מפגינים שבעים - על החלפת הלירה הארצישראלית מתקופת המנדט בלירה ישראלית בהנפקת בנק לאומי ששימש מעין הבנק המרכזי של המדינה.
עד פה הכל טוב ויפה. באותה הזדמנות ממשלת ישראל שמה יד על כספו של הציבור, קבעה כי 10% מהיקף החלפת המטבע יהפוך ל"מלווה חובה". הציבור היה המום. חלק מכספו נעלם. מבצע החלפת המטבע נמשך שבועיים בליווי משטרתי חמוש במטרה למנוע מהומות. לעולים וכלל הציבור נותר עוד פחות כסף לשימוש שוטף, והמצוקה הכלכלית גברה.
התלאות לא הסתיימו עם החלפת המטבע. ממשלת ישראל שהייתה בחובות שנבעו ממלחמת העצמאות וקוששה מטבע חוץ באמצעות פיחות ניכר של הלירה, אם בגלוי ואם באמצעות קביעת שערי חליפין דיפרנציאליים ליבוא חומרי גלם לתעשייה לעומת שימושים אחרים. חלק מהעולים שהגיעו לארץ, כולל מעיראק, קיבלו עבור כל לירה שטרלינג שהביאו שווי של דולר אחד. זאת לעומת ארבעה דולרים שהיה השער היציג בין שני המטבעות.
למרות תחילת קבלת כספי השילומים מגרמניה בשנת 1952, לאחר הסכמי לוקסמבורג, וכן מענקים של האמריקאים בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, ישראל הייתה במצוקת מטבע חוץ, בעיקר מפני שהיו חובות למדינה הצעירה לטווח קצר שהייתה חייבת לפרוע - פירעון שהאמריקאים כפו על ישראל כתנאי לקבל סיוע. חובות לזמן קצר נבעו בעיקר בגין ייבוא בטחוני וגם ייבוא חומרי גלם וחלקי חילוף לתעשייה. עוד גייסה ממשלת ישראל מטבע זר באמצעות מלווה העצמאות וכן מגבית בעיקר בקרב יהודי ארה"ב. לעתים היו מקרים שאנייה שהביאה ארצה חיטה וחיכתה לפריקה עד שממשלת ישראל ארגנה מט"ח לשלם לקפטן.
הממשלה החליטה בשנת התקציב 1953/54 לפחת את ערכו של השקל, בעיקר מפני שהיה עומס על החובות של המדינה לזמן קצר כאמור, וכך היבוא יירד והיצוא ייגבר. ערכו של הדולר זינק מ-2.8 דולר עבור כל לירה ישראלית ל-1.8 לירות לכל דולר, מה שהוביל לאינפלציה ולמחסור עוד יותר קשה בסחורות במחיר סביר - בעיקר תוצרת מוגמרת מחו"ל וחומרי גלם לייצוא שוטף. היבוא ירד בשיעור דרסטי והיצוא, שסובסד, עלה.
מספר האניות שפקדו את ישראל ירד בשנת 1952 ל-1,111 לעומת 1,550 בשנת 1950. היקף הטונות שנפרקו ירד בשנת 1952 ל-1.957 מיליון טון לעומת 3.082 מיליון טון בשנת 1950. ירידה דרסטית נרשמה גם בתנועת המטוסים מחו"ל.
עליית מחירי היבוא וההכבדה של הממשלה בתחילת שנות ה-50 גררה כאמור אינפלציה. הטיפול בה היה גם באמצעות מאמצים להגדיל הייצור, כמו גידולי קיץ שתפוקתם עלתה ב-41% בין 1950 ל-1952, או גידולי סתיו שתפוקתם עלתה ב-91% באותה תקופה.
היו גם אמצעים יצירתיים: הממשלה ידעה היכן סוקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יגיעו לבחון מחירים של ירקות, פירות או מוצרי מזון אחרים של השוק החופשי, ולשם היא הזרימה סחורות במשאיות בכדי להציף השוק במחיר זול, אבל רק היכן שנעשתה הבדיקה של המחירים לצורך המדד. במילים של היום זה נקרא זיוף ורמיה, אבל מה לא עושים בשל למנוע דרישות לתוספות שכר ויוקר?
חוגי הרופאים יצאו נגד הממשלה בטענה כי השכבות העניות בקרב האוכלוסייה, בעיקר ילדים, נמצאים בסכנה תזונתית. הממשלה בתגובה פשוט לא חידשה את תוקף קיומה של "המועצה הרפואית המייעצת לענייני תזונה" באוקטובר 1952. אם מעירים, סוגרים. גם ההסתדרות הרפואית יצאה נגד התנהגותה של הממשלה בענייני תזונת האוכלוסייה החלשה.
בהגדרה, ככל ששיעור ההוצאה על מזון מכלל הצריכה גבוה יותר, המדינה נחשבת ליותר ענייה ונחשלת. לשם השוואה, שעור ההוצאה היום של מזון, ירקות ופירות מכלל ההוצאה עומד על 17.9% לעומת 36% בשנת 1952 ו-43% ב-1953. היצוא זכה להעדפה ותמריצים של המדינה בכדי להגביר את היקף המט"ח בקופת המדינה.
באין כסף יש פחות לידות: הילודה בקרב היהודים ירדה בשנת 1952 ל-52,550, על אף העלייה בגודלה של האוכלוסייה. מספר הלידות שיקם עצמו לאותה רמה רק בשנת 1956, לאחר שמרבית מדיניות הקיצוב והצנע של דב יוסף וממשלת מפא"י נמוגה. תקופת הצנע הרשמית הסתיימה רשמית רק בשנת 1959.
עם תחילתה של השנה ה-78 לעצמאות המדינה, אנחנו עוסקים עדיין בקיום. לא מבחינת מזון לילדים או תינוקות, אלא קיום פיזי לאחר הטבח של ה-7 לאוקטובר. נאבקים להגיע לשוויון של המשרתים את המדינה לעומת המנצלים את המדינה. בעוד בפועל, אלה מבין החרדים שאינם תורמים זכאים דווקא לתקציבים על חשבון היצרנים והמשרתים בכוחות הביטחון.
לראשונה, עוד מהתקופה של טרם קום המדינה, שיעור גידול האוכלוסייה נמצא בהאטה של ממש. הרבה יותר עוזבים את הארץ לא בגלל שאין עבודה, או כסף, או מזון - אלא בגלל הקרע והניתוק בעם. מטבע חוץ בשפע מגיע היום משירותי ההייטק הישראלי. מזון בשפע ומסעדות ברמה בינלאומית, כולם אין בהם לאצור היהודים במולדת, ושוב נוהרים לניכר.
בישראל היו בתחילת 2024 7.1 מיליון יהודים, 45% מכלל 15.7 מיליון היהודים בעולם. זאת לעומת 1939, אז חיו בישראל 449,000 יהודים שהיוו 3% מכלל היהודים בעולם. בקום המדינה חלקם של היהודים בישראל היה 6% מכלל 11.5 מיליון יהודים בעולם. האם מכאן נדרדר לירידה בחלקם של היהודים בארץ ישראל בשנים לקראת ימי העצמאות הבאים?
כן, בואו נודה: הפילוג והקרע בעם והשפע הכספי וההשכלתי שבידי הציבור מאפשר הגירה. מאחור יישארו הגיבורים השומרים על המולדת וגם מושבניקים, חלוצים, כמו המתיישבים שבנו את הגליל העליון שהגיעו מטריפולי, מלוב, מתימן, מטוניסיה, ממרוקו ומפרס. ממש על גבול לבנון הגיבורים משקמים את הלולים למטילות בכדי שיהיה לנו ביצים בשפע ולאורך כל השנה, גם בימי סגריר.