כולנו בני ברק: המחיר הכלכלי של הישארות מחוץ לדיל הסעודי

אזרחי ישראל, ממשלת ישראל בסרבנותה, דנה אתכם, אותי ואת כולנו להיות בני ברק: מוזנחת, חשוכה מבפנים ומבחוץ וטובלת בעוני. השטייטעל היהודי, בחסות פנאטיות דתית-לאומית, ניצח את הציונות החילונית. אבל רגע, בואו נניח לרגע לעתיד ונחשוב איך הגענו למצב הזה, שבו אנו חוזים בהשמדת הערך הגדולה בהיסטוריה האנושית המודרנית.

בימים האחרונים דיברו כאן לא מעט על ההחמצה ההיסטורית של ישראל, על איך יכולנו לשבת כצד שווה, אפילו בכיר, למשא ומתן על עיצוב מחדש של המפה המזרח-תיכונית - ובסוף לא רק שאנו מודרים מהדיון, אלא נאלצים לקוות, שלא לומר להתפלל, לכך שהנשיא האמריקני בעל מצב הרוח הכי לא יציב אי פעם, יזכור לנו את חסד נעורינו.

בחלק מערוצי התקשורת של השבתאים כבר מקוננים על מהלכיו האחרונים של נשיא ארה"ב. מוזר: מדובר בדיוק באותם אנשים שחגגו את בחירתו כאילו בשיגעון הגדלות שלו נגלתה אליהם רוחו של משיח בן דוד.

באופן קצת ביזארי, היה האיש גס הרוח הזה, הבז לכל גינון של נימוס וכבוד הדדי בין הבריות, גם לתקווה הגדולה של מתנגדי הממשלה: אם לא ממשלתנו, אולי יחוס טראמפ על חיי החטופים. אם לא ממשלתנו, אולי טראמפ הוא שימנע בכל זאת, בהסכם, את הגרעין האיראני. אם לא ממשלתנו חדלת האישים והמעשים, אולי טראמפ הוא שיזכור, לפחות באחד הנספחים של מזכר ההבנות עם הסעודים, להכניס איזה סעיף קטן שידאג לעתיד ישראל. אולי אפילו ידאג שהקטארים ימשיכו להזרים כספים ללשכת ראש הממשלה.

מפתה לדון בשאלה איך הגענו, בתוך כמה חודשים, ממעמד של משמידי 90% מיכולות חמאס, מדבירי חיזבאללה ומרסקי שאריות הצבא הסורי, מעצמה אזורית ממש, למעמד של מי שמביטים בעיניים כלות איך נחרץ עתידנו מעל לראשינו.

אלא שאנו לא נתפתה לעסוק בכך הפעם, אלא רק נסתפק במשפט: סוף מעשה במחשבה תחילה. ישראל נמנעה בעקביות לדון באותו "יום שאחרי", מושג שחזר על עצמו לעייפה שוב ושוב, עד שהפלא ופלא, זה הגיע - ואז התברר שנותרנו כאותו דובון "לא-לא" מסיפורי הילדים, כשאנו יודעים מצוין למה ישראל מתנגדת, אבל נעדרי כל מושג באשר למה היא רוצה להשיג (אלא אם כן מדובר בכיבוש והתנחלות בעזה של סמוטריץ' או בחלומות האפרטהייד של בן גביר).

ראו מה אירע לנו ביממה האחרונה לבדה: יורש העצר מוחמד בן סלמאן, מדכא כל אופוזיציה (גם אם צריך לבתר עיתונאי), מוגדר על ידי טראמפ כשותף הכי חשוב של ארה"ב המזרח התיכון.

מנהיג סטייל-דאע"ש בסוריה, מוגדר על ידי אותו נשיא כ"גבר מושך" ו"בעל עבר" - למרות שהעבר הזה כולל שחיטה של דרוזים רק בשבוע שעבר.

היום נשמע לאיזה מחמאות יזכה מממן 7 באוקטובר, אמיר קטאר. וישראל? היא זאת שמואשמת על ידי בריטניה וצרפת (שראשיהן הגיעו לתמוך בישראל לאחר 7 באוקטובר), בהרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית.

עד שנדמה שלא רחוק היום שבו לא רק בכירי צה"ל, אלא כל מי שלבש כאן אי פעם מדים (כלומר כולנו, חוץ מהחרדים), יהיה על הכוונת של האג. אשרינו שזכינו.

עכשיו בואו נתכנס אל העניין הכלכלי, כי הסכומים שם פשוט בלתי נתפסים: 600 מיליארד דולר הוא ההערכה של היקף העסקאות הכלכליות שנחתמו בין האמריקאים לסעודים. רבים טוענים שמדובר בהערכת חסר, שלא מביאה בחשבון את כל ההשקעות.

מי לא מעורב בעסקאות הענק האלה? כל השמות הגדולים של הטכנולוגיה העולמית. ענקיות שבבים, פלטפורמות תקשורתיות, חלוצי ה-AI, לא צריך להיות אפילו בקיא ברזי העיתונות הכלכלית בכדי לראות שלפנינו מופע השטיח האדום של המגזר העסקי, כמו לפני טקס האוסקר.

מי עוד לא מעורב בעסקאות האלה? ניחשתם נכון, ישראל. מדהים לשמוע את הסעודים מדברים על הצורך החיוני בגיוון תחומי הכלכלה המקומית, כך שלא תתבסס רק על רווחי הנפט, משאב מוגבל שביום אחד יאזול. זו הסיבה שהם מוכנים להשקיע כמעט כל סכום.

המנגינה הזאת נשמעת לנו מוכרת - ואז נזכרים: זו אותה המנגינה שעלתה מדובאי, אבו דאבי ובחריין רק לפני שנים אחדות, לאחר כינון הסכמי אברהם. המיליארדים שלהם התדפקו על שערי המשק הישראלי מאותה סיבה בדיוק: הצורך לגוון את מקורות ההכנסה של המדינות העשירות האלה שיודעות כי לא לעולם חוסן.

מדהים להיזכר, גם אם מתוך דמעות על שאירע לנו מאז, איך היינו "מכה" של תעשיית ההייטק העולמית: יזמות, חדשנות, ביומד, אגרוטק, פודטק, פינטק... שנמשיך?

רצה הגורל וביום שבו התגבשו הסעיפים על ההסכמים במאות מיליארדים בריאד, גם בישראל התייחסו למחקר ופיתוח: יואב קיש, שר החינוך (אוי לבושה) הודיע כי ימנע תקציבים מאוניברסיטת תל אביב (בניגוד לחוק) בגין הפגנת הזדהות עם יום הנכבה בתחומה.

אחר כך התברר כמובן שלא כצעקתה, לא בחסות אוניברסיטה ולא בתחומה, אבל מה זה משנה - קיש הרי לא בעניין של עובדות אלא של פילוג והסתה, החומרים מהם עשויה הממשלה.

ראינו כבר ממשלות גרועות בישראל - ותודה לאל, שרדנו את כולן. חיה כזאת עוד לא ראינו: לפעמים נדמה שבממשלה הנוכחית, שם המשרד הוא התחום שהשר או השרה הממונים נשבעו להרוס:

מאי גולן אחראית על שוויון חברתי - מצביעה נגד חוקים שנועדו לקדם נשים.

מירי רגב שרת התחבורה והבטיחות בדרכים רק מגדילה בכל יום את מספר הנספים בכבישים.

יואב קיש שר החינוך מדרדר את הישגי תלמידי ישראל בכל מבחן השוואתי שהוא ועסוק במלחמה בהשכלה הגבוהה.

יריב לוין, שר המשפטים - הכריז מלחמה על מערכת המשפט וישראל כ"ץ שר הביטחון מקדם הסדרה בחוק של השתמטות מגיוס לצה"ל. מטורף מה שקורה כאן.

אי אפשר שלא לשפשף את העיניים: הן זה אותו נתניהו שבחלקים גדולים מהמשמרת שלו שגשגה כאן תעשיית ההייטק. זה אותו נתניהו שחגג את הסכמי אברהם על הדשא בבית הלבן. אז איך זה שהפך לסוכן שפועל, אולי אפילו במודע, נגד עתיד המדינה?

התשובה היא בכך שאי שם ברגע שהבין שמשפטו לא יופסק אלא בעסקת טיעון נושאת קלון, החליט נתניהו להישאר ראש ממשלה ויהי מה. משום כך הוא כרת ברית עם מי שעבורם הסרבנות היא דרך חיים והמלחמה היא חזונם.

עזה? אם צה"ל היה שוהה מספיק זמן על אדמת סוריה או לבנון הם היו דורשים להתנחל גם שם (כבר הייתה התארגנות שכזאת). חטופים? בעיניהם הם השה לעולה. הייטק? מה הוא כבר הביא לישראל חוץ מקפלניסטים ופרוגרסיביים שקוראים תיגר על חוקי התורה וערכי המשפחה.

ויש את השותפים השניים, הפוליטיקאים החרדים. ברית טמאה בין חצרות רבנים תאבי שררה וכוח עם מנגנונים פוליטיים תאבי ממון. כל מטרתם היא להגביה את חומות הגטו: למנוע מהחרדים להתבולל עם משומדים שכמונו, להרחיק אותם מהשכלה והכנסה, לדון אותם לחיי דלות, תלויים בקצבאות - פן חלילה יציצו מעל לגדר וייפגעו.

לימוד תורה? הן זה הדבר האחרון שמעניין אותם. מה שחשוב להם הוא שימור לימוד התורה כמנגנון שמונע שירות בצבא, עבודה, רכישת השלכה או כל מקום שבו השטייטעל יכול להשיק למדינה.

אז אומת הסטרט אפ הייתה לאומת השאט דאון: מי שיכול עוזב, מי שנשאר לופת את הראש בשתי הידיים מול משדרי החדשות (בהנחה שלא צופים בערוץ 14, שם רואים רק שמאלנים וישועות).

בקרב מי שנותרו רואים איך מכונת הרעל, שמופעלת היישר מחצרו של ראש הממשלה, רומסת כל נורמה - ומתגעגעים לימים שבהם יריב פוליטי היה מי שאוהב את המדינה בדיוק כמוך, הגם שהוא חושב הפוך ממך.

מי שמצליח לא לעצום את העיניים נוכח השילוב בין חלם לרשע, בין טמטום לכוונת זדון, מביט בעיניים כלות על מה שקורה בריאד ובדוחא, על השדרוג של הגרועות באויבותינו - סוריה, איראן וטורקיה.

הוא רואה איך ההשכלה הגבוהה בישראל נחרבת, איך דועכת עוד ועוד איכות המורים ביסודי ובתיכון, איך מדינה שעד לא מזמן נחשבה לנס כלכלי, הולכת לאבדון.

הפנו מבט לעבר בני ברק: מוזנחת מבפנים ומבחוץ, ממודרת מהעולם החיצון. זה עתידך ישראל, המדינה שציר פילדלפי (זוכרים?) היה לסלע קיומה.