ישראל הפכה ל"ילד הכאפות" של העולם, ויש לזה מחיר

לפני קרוב ל-20 שנה, לקראת משחקי המונדיאל שנערכו בגרמניה (2006), קבעה הוועדה המארגנת, בראשות מי שכונה ה"קייזר" פרנץ בקנבאואר, את סיסמת המשחקים: TIME TO MAKE FRIENDS או בתרגום חופשי לעברית: "הזמן להתיידד".

לא בכדי נבחרה הסיסמה ההיא: הגרמנים חשו שהצליחו להשתקם מעבר שאין אפל ממנו בדברי ימי האדם - הם בנו מחדש את הערים, שיקמו את מערכת החינוך, הקימו תעשייה לתפארת - ולאחר נפילת ברית המועצות אף איחדו את מולדתם, אבל העולם עוד לא מכיר לגמרי את גרמניה האחרת, החדשה, הליברלית והפתוחה.

גם מי שלא היו לו טריגרים (כמו בני הדור השני והשלישי אצלנו), לא חיבב את הגרמנים - וטורניר הספורט הפופולרי ביותר בעולם, זה שמביא אל המדינה מיליוני תיירים ומוציא אותה דרך מסכי הטלוויזיה למיליארדים ברחבי העולם, היה הזדמנות טובה לעשות רושם מחודש על אזרחי העולם.

השאלה למה חשוב למדינה שיחבבו אותה, דומה לשאלה הזאת ברמה האישית. כולנו מכירים מצליחנים לא נחמדים, אבל התנאי לכך הוא קודם כל שיהיו מצליחנים. רוצה לומר - אם אתה רוסיה של פוטין, עם צבא היבשה הגדול בעולם ועם יכולות גרעיניות ובליסטיות, אתה יכול להרשות לעצמך להיות לא נחמד ולדעת שאיש לא יעז להעניש אותך.

יש לזה כמובן מחיר: אזרחי רוסיה, שרבים מהם התבססו כבר בשיטה הקפיטליסטית שאימצה מדינתם ב-35 השנים האחרונות, חזרו שנים לאחור (או נמלטו מארצם).

אפשר להיות בריון גם אם אתה קטן: קחו לדוגמה את צפון קוריאה. הן אפילו דונלד טראמפ השחצן, שכינה בזלזול את מנהיג צפון קוריאה "איש הטילים הקטן", הגיע לחלות את פניו באותו מפגש פסגה היסטורי, וחלק לו שבחים כמו שרק טראמפ יודע לעשות כשהוא חפץ בייקרו של מישהו.

רק שמאחר שלישראל אין את העוצמה הרוסית, היא צריכה לשאול את עצמה האם היא מוכנה להיות צפון-קוריאה.

העולם נגוע בצביעות, כפי שזו משתקפת למשל בהחלטות האספה הכללית של האו"ם או בבדיחה הנקראת "מועצת זכויות האדם" מטעמו. לפעמים מדובר בקוריוז, לפעמים זה מתועב ממש: בעוד הארגון שמתקרא "סוכנות הסעד והתעסוקה" מטעמו (אונר"א) עוסק בטרור, הלכה למעשה, מותקפת ישראל בגינויים קשים על פגיעתה במוסדות הארגון ומעצר פעיליו.

כלומר, כשם שלא תמיד יכול או צריך אדם לרצות את מבקריו, כך גם מדינה אינה יכולה לרצות שכולם יאהבו אותה תמיד. ובכל זאת, יחסים בינלאומיים הם רכיב חשוב, שלא לומר קריטי, במעמדה של מדינה ובחוסנה הלאומי. ישראל היא דוגמה טובה לדיאלוג שמתנהל בין רצון עצמאי ונחישות, לבין הצורך להיות אהוד.

אלמלא היו מנהיגי התנועה הציונית נחושים בהחלטתם להקים את מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים ולמרות התנגדות - לא רק מצד הערבים אלא גם מצד מדינות רבות בעולם (חלקן מתוך חשש אמיתי שיתחולל כאן מרחץ דמים, כמו ארה"ב למשל) - לא היו נכתבות היום השורות האלה בעברית, בכלי תקשורת ישראלי.

יחד עם זאת, הנכונות לאמץ פשרה בדמות תכנית החלוקה והנפשות שעשתה ישראל בקרב העמים, כך שיתמכו בתכנית ויסיימו את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הייתה קריטית לא פחות להקמת המדינה.
בניגוד למקובל לחשוב, לא עצמת המלחמה היא שקובעת את מידת האהבה לישראל בעולם.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה ישראל לאימפריה קטנה - ודווקא אז היא הייתה בשיא מעמדה הבינלאומי. אותה אירופה שהיום מפנה לנו עורף, היא זו שסיפקה את רוב המתנדבים לקיבוצים, בארץ שהייתה לפלא בעיני העולם - דווקא אחרי שעשתה שריר שאף רבים בתוכה-בתוכנו לא האמינו שהיא מסוגלת לו.

כלומר, מי שחושב שהצלחות צבאיות של ישראל מעוררות עלינו את חמת העולם, מוזמן לחשוב שוב. אם היה רגע אחד, אחרי פסטיבלי ההזדהות שהגיעו מיד אחרי טבח 7 באוקטובר, שבו נסקה המנייה הישראלית, הרי שהיה זה לאחר מבצע הביפרים.

ראו זה פלא: מתקפה בעורף האויב, לאור יום, במקומות אזרחיים לחלוטין, לא עוררה עלינו את חמת העולם אלא דווקא את הערצתו. רוצה לומר, מי שמוכר לנו את ההתנגדות לישראל כשנאת עצם קיומנו, מקשקש או משקר ביודעין.

אבל איך כל זה קשור, למשל, לעוצר הטיסות מנתב"ג, זה שישאיר מאות אלפים מאיתנו בבית לאורך חודשי הקיץ, בעל כורחנו?

מנכ"ל ריינאייר נתן לכך ביטוי מוחשי מאוד, בריאיון שחולל סערה כה גדולה בקרב גורמי התעופה. "אנחנו מאבדים סבלנות" אמר - ובתרגום חופשי, "נמאס לנו". הוא ציין אמנם בעיות ביטחוניות, אבל די ברור שמדובר בקשקוש.

אתם מוזמנים לבדוק ברקורד של כל חברות התעופה שהשעו את טיסותיהן לישראל וממנה, ולגלות שחלק נכבד מהן טס למקומות שבהן הסכנה גדולה יותר, למשל לנמל התעופה של ביירות, בשעה שמחסני נשק של חיזבאללה התרוממו באוויר או כשצה"ל הפציץ את מוסדות הארגון.

חלקן טס למקומות שבהם הסיכוי להיפגע גבוה יותר מסכנת פגיעת טיל ששוגר מתימן לכיוון הכללי של ישראל. זה לא שהן ממציאות, כמובן, הן ישראל עצמה מכריזה על סגירת המתחם האווירי שלה בעתות חירום, אבל מכאן ועד השעיה של טיסות שבועות וחודשים קדימה, יש מרחק גדול.

אז מה הסיבה האמיתית לחוסר הנכונות של חברות בינלאומיות רבות לחדש את קשרי התעופה עם ישראל? יש כאן שילוב של שני גורמים: טיפול כושל, על גבול השערורייתי, של המדינה (באמצעות משרד התחבורה, תעשו פרצוף מופתע) במשבר, עם העובדה שבגדול - איך לומר זאת בעדינות? אנחנו לא בדיוק הילד הכי מקובל בכיתה כרגע.

ככה זה: כשאוהבים מישהו, משתדלים למענו. כשלא סובלים מישהו - לא ממהרים לתת לו גם את מה שמגיע בדין.

עוד שומעת ישראל על הארכת מועדי השעיית הטיסות מצד רוב החברות הבינלאומיות - וכבר נפתחה חזית חדשה, הפעם מכיוון בריטניה.

ייאמר מיד: בפוטנציאל הנזק של השעיית השיחות על כינון אזור סחר חופשי בין המדינות, המילה "פוטנציאל" גדולה עדיין מהמילה "נזק". כלומר - אין עדיין ישראלי אחד שאיבד את מקום עבודתו בגלל הצעד הדקלרטיבי של ממשלת בריטניה.

אז כן, אפשר לבכות עד מחר שהבריטים שברחובותיהם מתחוללים מפגני תמיכה בטרור, די חוצפנים כשהם מטיפים לישראל לגבי איך בדיוק צריך להדביר אותו. זה בהנחה שאנו רוצים להיות צודקים. לעומת זאת, אם אנחנו רוצים להיות חכמים, אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשחק ברוגז עם מדינה חשובה מאוד במארג היחסים הבינלאומיים שלנו - מה גם שבעקבותיה עלולות לבוא מדינות נוספות, דווקא מתוך הגוש שנחשב ידידותי לישראל.

יש טונות של צביעות ביחס הבינלאומי לישראל. יש מוסר כפול, יש לעיתים רצון לרצות חוגים מוסלמים קיצוניים - וקצת קשה לקבל הטפות מוסר ואיומים בדמות סנקציות, ממי שהיו להוטות לסחור עם איראן למרות האמברגו הבינלאומי (ע"ע צרפת).

ובכל זאת התחושה שמתפשטת גם בקרב רבים מאזרחי ישראל היא שהפעם הסנקציות (אפילו כאופציה) אינן (רק) בגלל הרג אזרחים או אי הכנסת סיוע הומניטרי, שכן אלה היו גם בתחילת המלחמה, עת התייצבו כאן מנהיגי העולם בשורה כדי לחבק ולהזדהות, אלא בגלל הימשכות המלחמה שלא לצורך.

בגלל שגם הן הבינו את מה שברור גם לרבים מאזרחי ישראל: מדובר במלחמה פוליטית שלא נועדה להדביר את חמאס (ובטח שלא לשחרר את החטופים) אלא להבטיח שבן גביר וסמוטריץ' לא יביאו את נתניהו אל הקלפי כשידו על התחתונה.

הצלחות צה"ל זימנו לישראל כבר אינספור "תמונות ניצחון" שהיו יכולות להיות פריים הסיום של המלחמה, אבל הן היו עלולות להיות גם פריים הסיום של הממשלה - ועל כן לא נוצלו. אז אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשטות בכולם לאורך זמן.

הציבור הישראלי כבר מבין זאת (כך על פי כל סקר ולמרות גלריה אומללה על גבול הפאתטית של אלטרנטיבה להנהגה), גם מנהיגי העולם, לאו דווקא שונאי ישראל, כבר התפכחו, אפילו הידיד מוושינגטון כבר עושה קולות שנמאס לו.

בעולם, כמו בישראל, אפשר לקבל כישלון או הצלחה, אבל אי אפשר לחיות לאורך זמן במצב שבו ישראל גם מצהירה שטרם הושגה הכרעה וגם קוטלת רבים שהם בלתי מעורבים.

ואי אפשר להתעלם מהעובדה שאפילו מדיניותה האומללה של ממשלת ישראל הייתה מתקבלת טוב יותר בעולם, לו אך היו לנו שגרירים טובים יותר. רק שכאשר מביטים בגלריה העלובה שמקיפה את ראש הממשלה, לא מזהים שם אפילו אחד שראש ממשלת בריטניה, נשיא צרפת או קנצלר גרמניה, יבטלו תור אצל השיננית כדי לפגוש.

קחו לדוגמה את שרת התחבורה (והבטיחות בדרכים! או שמא מוטב לומר "שרת הקטל בכבישים") שלנו, מירי רגב. מישהו מסוגל לראות אותה מנהלת משבר מול חברות ענק בינלאומיות באנגלית הרצוצה שלה ובהלכותיה שקוסמות רק למתפקדי הליכוד?

מישהו יכול לראות את אחד מאנשי משרדה, מינויים גבוליים שאת פגיעתם הרעה אנו רואים יום יום בהרס התחבורה הציבורית ובעלייה תלולה במספר הקורבנות בתאונות דרכים, יכול לשבת מול מנכ"ל של חברת תעופה בינלאומית ולגרום לו לחבב את ישראל?

ומילא זה, נראה שלאיש לא אכפת: הן טיסות הח"כים והשרים ממומנות לרוב על חשבון המזמינים, כולם בעלי אינטרסים. אלה ימריאו מנתב"ג בכל תנאי בלי קשר למחירי הכרטיסים.

בעוד חודשיים בדיוק ייצאו חברי הכנסת לפגרה בת שלושה חודשים (ואחר כך יש להם עוד החוצפה לקצץ בשכר המורים שמסתפקים בחודשיים...). נראה לכם שמישהו מהם לא יטוס לחופשה משפחתית בחו"ל בגלל מחירי הכרטיסים? אל תצחיקו את צעיף המשי הממותג של גולדקנופף.

אלה רק משפחות מועלם מאור-עקיבא, לבקוביץ' מנתניה ומשפחת תמיר מראשון לציון, שחסכו שקל לשקל כדי לצאת עם הילדים להתאווררות של שבוע ביוון, באחד מהשבועות האלה שבהם אין כבר מסגרות לילדים, אין יותר ימי חופשה להורים והסבתות והסבים כבר רצוצים.

הן אלה שייאלצו לבלות חופשה בטנטורה (חוף דור) במקום בכרתים. הייתי כותב כאן שאם מתעלמים מהרעש של המטקות, אפשר להאזין לרחש גלי הים ולדמיין שאנו ביוון, אבל מחירי הארטיק והקולה יזכירו לנו מהר מאוד שנשארנו במקום היקר ביותר לבלות בו חופשה, ישראל.

"זמן להתיידד" קראו הגרמנים לפני 20 שנה - והצליחו. לישראל של 2025 אין לא כלים ולא רצון להתיידד. הפכנו לילד הכאפות של העולם. כרגע יש לזה בעיקר מחיר נפשי, את תג המחיר הכלכלי נגלה כולנו בקיץ הבא עלינו לרעה.