אישה מבוגרת, דירת מגורים אחת, וארבעה אחים שמצאו את עצמם בלב סערת ירושה - שיכולה לפרק כל משפחה. בצוואתה הראשונה, חילקה האם את רכושה בין כל ילדיה. אבל בצוואה שנייה - המאוחרת - כתבה דבר אחר לגמרי: את הדירה היא הורישה רק לבן אחד. זה ש"אהב אותה ודאג לה הכי הרבה", לדבריה. שלושת האחים האחרים נותרו מחוץ לצוואה - ומיד פנו לבית המשפט.
מה שהתרחש בין שתי הצוואות הוא לב הסיפור: האם - קשישה סיעודית חלקית, שצלילות דעתה לא הוטלה בספק - החלה להסתייע בילדיה לאחר פיטורי המטפלת. בסוף שבוע אחד, שבו שהתה בביתו של הבן שעתיד לרשת את הדירה, היא חתמה על צוואה חדשה בנוכחות עורך דין - שכן שלו - והצהירה שהיא רוצה להוריש לו הכול. זה, כמובן, לא עבר בשקט.
האחים טענו להשפעה בלתי הוגנת ומעורבות: לטענתם, הוא השתלט עליה, ניתק אותה מהמשפחה, ובחר עבור אימו את עורך הדין. הם גם טענו לפגמים בצוואה: תיקונים בכתב יד, לשון זכר במקום נקבה, והיעדר חתימה במקומות קריטיים. אך בית המשפט לא התרשם.
בפסק דין מפורט, דחה השופט את כל טענות ההתנגדות: "לא הוכח כל פגם בצוואה. ההפך - המנוחה יזמה את עריכתה, שילמה על הכנתה, וביטאה בה את רצונה החופשי והברור". העדים - כולל עורך הדין שערך את הצוואה - חיזקו את הגרסה שהצוואה נכתבה לבקשת המנוחה, ולא הייתה כל מעורבות פסולה מצד הבן שזכה בה.
יתרה מכך, אחד האחים העיד בעצמו שאימו דיברה על כוונתה להעביר את הדירה לאחיהם כבר עשור קודם לכן - אבל אז, הוא עצמו ושאר האחים שכנעו אותה שלא לעשות את זה. השופט כתב בפסק הדין כי סביר להניח שהמנוחה לא חזרה על רצונה בפניהם, בדיוק בגלל אותה התנגדות קודמת.
ומה עוד חיזק את עמדת הבן? הסכם מתנה נוסף שנחתם עם האם כעשרה חודשים לאחר הצוואה. היא ביקשה למסור לו את הדירה עוד בחייה - מתוך חשש שצוואתה תבוטל. אף שההסכם לא הושלם (כי הרישום לא בוצע), בית המשפט ראה בו עדות כנה ומחזקת לרצונה.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי הצוואה תקפה. הבן יקבל את הדירה, ושלושת האחים - שעתרו לביטולה - חויבו לשלם לו הוצאות משפט בגובה 15 אלף שקל.
מי שייצגו את הבן הזוכה היו עורכי הדין בעז קראוס וירדן קראוס שוקרון, ממשרד עורכי הדין קראוס המתמחה בירושות. "מצער כי רצון של מנוחים נרמס שוב ושוב בידי אלו שמסרבים להכיר בזכותו של אדם לצוות את רכושו כרצונו", מסרו.