מהמקפצה, על הראש של כולנו: הבקשה המדהימה של מבקר המדינה

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן מבקש מוועדת הכספים לאשר לו מענק הסתגלות של כחצי מיליון שקל, כך על פי "דה מרקר". לכאורה מדובר בבקשה לגיטימית מפקיד בכיר שמונה לתפקידו כבר לפני שש שנים (יולי 2019) עומד לפרוש ממנו בעוד שנה, בגיל 61, כלומר - שנות עבודה רבות לפניו.

אז אם זה כל כך לגיטימי, למה הקדמנו את הקידומת "לכאורה" לפסקה הנ"ל? כי למעשה זו בקשה שריח רע מאוד עולה ממנה, בעיקר מפני שלא מדובר ב"עוד מנכ"ל" חמדן של משרד ממשלתי (כבר היו כאלה שלאורך כל תקופת כהונתם לא שירתו את האינטרס הציבורי אלא רק של הטייקונים שמימנו להם גם את תקופת ההסתגלות וגם את הפרק הבא בקריירה שלהם בשוק הפרטי), אלא במי שאמור להיות דוגמה ומופת ליושר.

כיוון שכך נבהיר שאין פה משום הטלת דופי ביושרו של מבקר המדינה, בהחלט יתכן שהבקשה שלו לדמי הסתגלות היא תמימה, אולי אפילו מוצדקת. אלא שלאחר שש שנים בתפקידו הרם, שנה לפני פרישתו, הוא היה מוכרח לכל הפחות לדעת שבקשה כזאת בעת הזאת כמוה כדרישת כופר.

למה? כי מבקר המדינה הנוכחי יהיה חתום על הביקורת האחרונה שתוצג לציבור לפני הבחירות הבאות. ייאמר מיד: השפעתו של דוח המבקר על דעת הקהל בישראל (או אפילו על המערכת המבוקרת) פחתה מאוד בשנים האחרונות, שנות כהונתו של אנגלמן בתפקיד, אחרי כמה מבקרים נשכניים הרבה יותר.

ועדיין - כאשר ריח בחירות באוויר (אפילו לפי התאריך הנקוב, שככל הנראה יוקדם, בעוד שנה מהיום - עת יסיים המבקר את תפקידו - נהיה עמוק בתוך קמפיין בחירות) וביתר שאת: כאשר בדיקת המבקר אודות היבטים שונים של היערכות המדינה למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר (ותפקוד משרדי הממשלה אחריה), מתגנב ללב החשש שמא תשלום של חצי מיליון שקל שתלוי באישור הממשלה, כלומר - הגוף המבוקר, אל כיסו של המבקר, הוא בבחינת "דמי לא יחרץ".

שוב נבהיר שמבחינה חוקית אין פסול בבקשת המבקר. מבחינה ציבורית, לעומת זאת, נראים חצי מיליון השקלים האלה כדמי שתיקה.

ניקח רגע צעד לאחור וננסה לבדוק מעט את העניין הזה שנקרא "דמי הסתגלות". אלה מוענקים לרוב לעובדי ציבור שנגזרת עליהם תקופת צינון. נניח מי שהיה מנכ"ל משרד הבריאות (רק כדוגמה כמובן) יהיה מנוע מהעסקה בחברת תרופות למשך כך וכך חודשים או שנים לאחר פרישתו מהתפקיד שבו כל החלטה שלו יכולה להיות שווה לאותה חברה מיליוני שקלים.

מאחר שאנו רוצים שלשירות הציבורי יגיעו האנשים הטובים ביותר, הגיוני שאדם ידע מראש שרווחתו מובטחת גם אם כפועל יוצר מתפקידו הבכיר, ייאלץ לשבת בבית למשך אותה תקופת צינון.

כל זה טוב ויפה בתיאוריה. בפועל קרה כבר שמנהלים בכירים בשירות הציבורי, שמונו לתפקידם באמצעות פוליטיקאים, הפכו את תקופת הצינון לרווח כפול: מצד אחד הם מקבלים דמי הסתגלות מהמדינה, מצד שני הם יקבלו שכר מופרך מהמעסיק העתידי, כתגמול על שירותם הנאמן בעת שהיו אמורים לפעול רק בשם האינטרס הציבורי.

נניח לרגע למושחתים ונניח שכל אותם בכירים הם אנשים ישרי דרך ותמימי לבב. איך נוצר מצב שבו בעל תפקיד כה בכיר צריך בכלל לבקש דמי הסתגלות מהמדינה? ובכן מבקרי מדינה בעבר היו לרוב שופטים בדימוס, אנשים מבוגרים על סף גיל הפרישה או אף מעליו. כך שנושא ההסתגלות התייתר. אנגלמן כאמור עוד צעיר לעומתם: הוא יסיים את תפקידו בעוד שנה, כשש שנים קודם לגיל הפרישה הקבוע בחוק.

לנוכח טענה הגיונית כזאת, אין אלא לומר שכל זה היה ידוע היטב למתניהו אנגלמן עת מונה לתפקידו. הן השכר שאותו ירוויח כנושא משרה בכירה בשירות הציבורי, כ-55 אלף שקלים לחודש (בחישוב כלל תקופת ההעסקה, קרוב ל-4.5 מיליון שקל! סכום לא מבוטל בעליל אפילו מדובר במי שראוי לכל שקל ממנו), לא כולל הוצאות - והן העובדה כי החוק לא קבע עבורו מנגנון פיצוי אוטומטי במקרה של סיום התפקיד (לכן הוא נאלץ עתה לבקש אותו ממושאי הביקורת שלו).

כלומר העובדה שהוא עומד להשתכר יותר מ-4.5 מיליון שקל ולפרוש בגיל 61 ללא מענק הסתגלות מובטח, הייתה ידועה לאנגלמן בטרם קיבל עליו את תפקידו המורכב. אז למה הוא מבקש דמי הסתגלות כעת?

הנה ניחוש אפשרי: כי הוא יכול. כי התרגלנו כבר לנורמות פסולות שכאלה, שבמסגרתן כולם עושים את שלהם מהמקפצה, נורמות שבמסגרתן יכול מבקר לבקש - ואולי אף לקבל - חצי מיליון שקל ממושאי ביקורתו, מהאנשים שעליהם הוא עומד לכתוב ולפרסם את הדוח האחרון בטרם יעמדו למשפט הבוחר. אפילו למבקר מדינה רופס כמו אנגלמן, שתקופת כהונתו תיזכר לדיראון עולם בדברי ימי המוסד המפואר שבראשו עמד, מדובר בשיא חדש.

כאמור, כבר התרגלנו לכך שהשנה האחרונה לכהונתה של ממשלה הופכת לשנה של מחטפים, של אישור מינויים ברגע האחרון, של הסטת כספים בזמן הפציעות שלפני הבחירות. רק שכאשר הפוליטיקאים עושים זאת, אפשר עוד איכשהו למשוך בכתפיים ולומר שממילא ידענו שכולם מושחתים.

מה נגיד על מבקר מדינה, האיש שאמור לייצג בצורה שאין נחרצת ממנה את האינטרס הציבורי, שמבקש חצי מיליון שקל (70% משכרו השנתי) מקופת המדינה, רגע לפני שהוא מתיישב לכתוב את הדוחות האחרונים שלו...?