אחת הידיעות שהצליחו להקפיץ אותי, עוד בטרם נודעו השלכותיה ההרסניות של מתקפת הטילים האיראנית, היא זו שזימנה את שרי הממשלה לדיון לילי אצל ראש הממשלה.
התכנסות של ממשלה, גם כזאת שאינה משמשת אלא חותמת גומי למה שראש הממשלה כבר החליט עליו (לפחות עד שסמוטריץ' לא ירצה להתנחל בשושן הבירה ויתחיל לאגף אותו מימין), היא דווקא חיונית, בוודאי בעת הזאת. רק שההמשך לפיו התבקשו השרים להיערך לשהייה ממושכת ולהביא עמם בגדים להחלפה, חפצים אישיים ועוד, כבר קצת קומם אותי.
ראשית יובהר: שלמותם הפיזית של שרי הממשלה היא אינטרס חיוני ברמה הלאומית, בהיותם לא רק אנשים יומרניים עם שאיפות שהן הרבה מעל ליכולותיהם, אלא גם סמלי שלטון. לכן נאחל להם מכאן שייצאו מתקופת המלחמה טוב יותר מאשר חלק מתושבי בת ים, רחובות, ראשון לציון וטמרה - ויעמדו למשפט הבוחר על הדרך שבה ניהלו את המדינה, איש ואישה בתחומי משרדיהם.
אז אם כך, למה חרה לי שההוראה לשרים כללה לא רק זימון לישיבה אלא גם הנחיות לקראת שנת לילה ערבה? כי במקור הטור הזה היה אמור להיות בכלל על כפכפים.
ברשותכם אסביר, למרות שאני קצת סולד מסיפורים שמתחילים בחשיפה של מאחורי הקלעים, שיחה בין עורך לכותב - או במקרה דנן, בין עורכת לכותב.
זה החל בהודעה לעיתונות ששלחה אלי א' והקפיצה אותה. מדובר בהודעה על מותג כפכפים חדש - לא כפכפי-אצבע, אלא קצת יותר אורטופדיים ואופנתיים. עד כאן הגיוני - אנחנו בתחילת הקיץ וסביר להניח שהערוצים שמסקרים גם צרכנות יוצפו בידיעות מעין אלה. אם כך, מה חרה לה? העובדה שמדובר בכפכפים שעלותם היא כאלף שקלים לזוג (יש גם ביותר). שוב, בעברית צחה: אלף שקלים לזוג כפכפים.
חזון שתי המדינות
נכון שלמדנו כבר שפרטי אופנה הם כולם "חליפה ליתום": עלות הייצור שלהם היא גרושים, אבל התמחור לא נבנה בשיטה הידועה של "קוסט פלוס" (עלות בתוספת רווח סביר), אלא על פי היוקרתיות שמיוחסת למותג.
עכשיו אבקש מכל מי שנחר לרגע בבוז, נוכח הפראיירים שמוכנים לשלם הון תועפות תמורת פרטי הלבשה והנעלה ממותגים, לערוך על עצמו את המבחן הבא: בהנחה שיש לכם נעלי ספורט בבית - אצל כמה מכם הם של נייקי, אדידס, פומה, ריבוק, מיזונו - וכך הלאה, שמות של לפחות עוד עשרה מותגים מוכרים? סביר להניח שבערך 19 מתוך כל 20 מכם הרימו את היד.
עתה אמרו לי בבקשה, כמה מכם הם בעליהם הגאים של נעלי ספורט מתוצרת "גלי"? מה קרה - למה אני לא רואה ידיים באוויר?
יואילו נא ה-19 שהרימו את ידיהם בחיוב בתשובה לשאלה הראשונה להסביר לי מה בטכנולוגיה של אחד המותגים המובילים, שונה מהותית מטכנולוגיית הייצור של גלי?
לפי הדממה אני רואה שהבנתם: כולנו קורבנות אופנה. יש מי שרוכשים את מחלצותיהם רק בחנויות מעצבים בצפון רחוב דיזינגוף או בכיכר המדינה - ויש מי שנעצרו בשאלת הנעל הזהה. שילוב שלרוב הוא פונקציה של סטטוס חברתי וכלכלי.
הטור המקורי לפיכך, היה אמור לעסוק בעובדה שחזון שתי המדינות נתקיים בנו שלא כדרך הטבע: לא ישראל ופלסטין - ואפילו לא ישראל הראשונה או השנייה, בדרך שבה נוהגים להשתמש בביטוי (בדרך כלל מי שמתפרנסים משנאת חינם). אלא ישראל שחרדה בכל פעם שהיא מסיעה את עגלת הסופרמרקט, במעבר בדרך לקופה.
ישראל שחרדה ביום חיוב כרטיס האשראי או ביום חיוב המשכנתה שהאמירה - ומולה ישראל שרוכשת דירות להשקעה במיליונים רבים, קונה כפכפים באלף שקלים ומעלה - ושהדאגה שלה היא לא מחיוב האשראי, אלא מהעובדה שדווקא ביום שבו רצו לטוס לשופינג בלונדון, אזלו המושבים בביזנס.
חיים או מוות
עיני לא צרה, חלילה: בעלי אמצעים תמיד היו ויהיו, ממש כפי שיהיו תמיד עניים. הכוונה פה אינה לעלות על בריקדה ולהטיף לשוויון, אלא בעיקר לציין שהפער הכלכלי המעמיק בין מי שיש להם מספיק עבור כל תענוגות החיים (לבריאות!) לבין מי שאין להם מספיק כדי לשלם עבור החוגים של הילדים במתנ"ס, הולך ומחריף.
הקורונה והמלחמה, שפגעו בשוק התעסוקה, רק העצימו את הפערים בין מי שפרנסתם תלויה במצב המשק לבין מי שנהנים מהכנסה קבועה, יציבה וגבוהה. חלק מהם הם עובדי מדינה, אחרים עובדי הייטק (אלא לפחות מייצרים מוצר או שירות שמכניסים למדינה גם ממון רב), אחרים הם בעלי רכוש שמייצר עבורם הכנסה פאסיבית.
פטריקים - ומולם פלבאים, מי שהקידום שלהם נעמר בגלל שירות מילואים, שנאלצו להתחיל לצבור ותק מחדש בין גלי הקורונה ושדירת מגורים, שעבור הראשונים היא מוצר להשקעה, היא עבורם חלום שהולך ומתרחק.
והנה לכל זה נוספה משמעות מצמררת בגלל המלחמה באיראן. ממש כמו שרי הממשלה המבוצרים בבונקר סודי, אי שם ב... אסור לגלות למרות שכל המדינה יודעת, נאלצים שאר אזרחי ישראל להסתדר עם מה שיש.
לחלק יש ממ"דים, לאחרים מקלט צמוד, לאחרים - בעיקר בעלי הדירות הישנות והזולות או בתי כפר בספר, אולי רק חדר מדרגות, מבואה מבוטנת ובעיקר - תפילה שבלב.
לא תמיד מדובר רק בפער כלכלי: יש בתי מידות מיושנים שאין בהם ממ"ד, אבל בגדול, מי שיש לו, דאג כבר עם התקדמות המלחמה אל החודש ה-20 שלה, להכשיר בביתו מרחב מוגן. מי שאין לו אלא לצרכי הקיום הבסיסיים שעלותם הולכת ומאמירה, מן הסתם לא נדרש לכגון אלה. עד עתה, במרבית המתקפות מתימן, עזה או לבנון, די היה בהסתופפות בחדר המדרגות. עתה - כמו שלמדנו בצער ביומיים האחרונים, זה כבר ממש לא פתרון.
כבר אמרנו: לא תמיד מדובר בשיקוף של מצב כלכלי. אשרי שזכיתי לעבור, בנסיבות אישיות, מדירת מגורים בבניין שנמצא לפני תמ"א, כזה שאין בו מגן אלא בחדר המדרגות והמקלט הציבורי הקרוב ביותר מרוחק ממנו כמה דקות של הליכה מהירה... לדירת מגורים מצוידת בממ"ד. האמינו או לא, זה אפילו לא היה שיקול בעת החתימה על חוזה השכירות.
דרכו של עולם?
לפיכך במקום להחליט אם אני מסתפק במדרגות או לעבור עם טרולי ומזרן למקלט, כל שהיה עלי לעשות הוא להעביר את המזרן הזוגי והטלוויזיה מחדר השינה לממ"ד שמשמש גם כחדר עבודה. הלילה למשל, בעוד הדי הפיצוץ נשמעים ברמה, צנחתי לשינה עמוקה אחרי שני לילות טרופים.
כל זה התאפשר בזכות מה שמכונה "פוקס". התמזל מזלנו על דרך המקרה. ויחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלרוב אמצעי המיגון הטובים יותר, זמינים הרבה יותר למי שידו משגת.
יהיה מי שיאמר שזו דרכו של עולם. לעשירים יש תזונאים, מאמני כושר, רופאים מומחים ומכוניות חדישות עם אביזרי בטיחות משופרים. זה נכון - ובכל זאת, בישראל של קיץ 2025, בעוד שרים מסובים (כשהם לא בישיבה בבונקר הסודי) בבתי מידות או מתארחים אצל מיליארדרים שיש להם מקלט אטומי, במאות אלפי בתים בישראל אין אפילו מיגון מינימלי.
באחת הסצנות המפורסמות בסרט האייקוני "ג'רי מגווייר" מציצה רנה זלוונגר מבעד לווילון שמפריד בין מחלקת העסקים לשורה הראשונה במחלקת התיירים. היא מאזינה ברוב קשב לטום קרוז שמתאר איך הציע נישואים לבת זוגו. לאחר שהדיילת מגיפה בכעס את הווילון בפניה, היא פונה לשכנתה למושב הזול יותר ואומרת: "פעם זה היה רק אוכל טוב יותר, עכשיו אלה חיים טובים יותר" באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב).
ובכן, בישראל של קיץ 2025, אפשר לרענן אפילו את המשפט הזה: פעם אלה היו רק כפכפים אופנתיים יותר, היום זו שאלה של חיים או מוות.