הוליווד מחלקת שני פסלונים מוזהבים בכל שנה. את ה"אוסקר", על מצוינות קולנועית וה"ראזי", הידוע גם כ"פטל הזהב", על הביצועים הגרועים ביותר בתעשיית הקולנוע האמריקאית.
בהשאלה, ובלי להשוות כמובן, צה"ל מקבל מהציבור הישראלי את האוסקר, על הפגנת יכולות פנומנליות וירידה לפרטי פרטים במתקפה באיראן, ואילו השירותים הציבוריים לאזרח, היו גורפים את "הראזי", כשכל הפרסים במחסן לא היו מספיקים כדי לכסות את כל הקטגוריות הבזויות.
זוכה בקטגוריית הראזי בפרס "תקצוב החירום" כבר יש. קטף אותו אתמול בהליכה שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', כשהודיע במסיבת עיתונאים מיוחדת, תוך שהוא נראה כמעט מרוגש מנדיבותו המופלגת, על מענק יומי בגובה 500 שקלים שיינתן ל-2,770 אזרחים שאיבדו את בתיהם בהתקפה האיראנית. לא 5,000. לא 1,500. חמש מאות שקלים, לניצולים שברחו מהממ"ד עם פיג'מה וטלפון בלי מטען, חלקם נפצעו.
לפי המדינה, הסכום הזה אמור להספיק ל"מענה ראשוני לצרכים חיוניים". כנראה שמי שקבע את הסכום הזה לא יצא מזמן לקניות. 500 שקל זה שני זוגות נעליים באאוטלט, ארוחת ערב לחמישה במקדונלד'ס וקניית מזון למשפחה של ארבעה ליום, אם לא נסחפים עם מעדנים וממתקים לילדים. זה בקושי מספיק כדי לקנות סט כלי מיטה חדש. אבל מי צריך לישון בנוחות, כשאפשר לתפוס תנומה על הרצפה תחת כיפת השמיים, מול הבית ההרוס, ולחסוך כסף?
נדיבות המדינה לא מסתיימת כאן. 1,500 שקלים ליום פר מפונה מועברים לרשויות המקומיות, עבור ניקיון רחובות, תגבור כוחות, והוצאות מיידיות. יפה שהרחוב זוכה לתקציב פי שלושה מהאזרח שאיבד הכל. כנראה ששווה להשקיע באספלט. הוא לפחות לא מתלונן.
במשרד הפנים והאוצר מבהירים בזהירות שזה "מענק ראשוני בלבד", כאילו שהביזיון הזה הוא רק פתיח לדברים גדולים יותר, מין דמי כיס כאלה.
כשאתה עומד עם שקית ניילון ביד שבה שרידי החיים שלך, מה תעשה עם חמשת השטרות האלה קודם? תקנה חיתולים לתינוק, בגדים, אוכל, או אולי כרטיס לוטו, כי זה הסיכוי הטוב ביותר שלך כרגע אולי להחזיר את החיים לקדמותם.
בהסתדרות דווקא הבינו עניין מיד והעבירו 7,000 שקלים כל חבר הסתדרות מפונה. הבינו שם מיד שאין זמן לחכות שהמדינה תקים ועדה, תקיים דיון ואז תאשר סכום הגיוני יותר.
500 השקלים למפונה, הוא רק אחת האפיזודות בסרט האימה שבו חיים האזרחים שזקוקים עכשיו בדחיפות לעזרת לרשויות. שנה ותשעה חודשים עברו מאז ה־7 באוקטובר, במהלכם נשמעו נאומים על "הפקת לקחים", "חיזוק העורף", ו"נהיה מוכנים יותר". דיבורים כמו חול, ואותה מוכנות מקרטעת, אותו זלזול באזרח, ואותה ממשלה שמתעוררת מאוחר מדי עם פתרונות מביכים.
התפקוד האזרחי של הרשויות בישראל מצביע על עקומת למידה שהייתה מביישת כלב לא אינטליגנטי במיוחד. כלב לומד. כלב לא נוגע שוב באותו גדר חשמלית. כלב מצליח לא לחזור על אותה טעות אחרי כמה חיזוקים חיוביים. מדינת ישראל? היא פותחת כל אירוע ביטחוני, אסון, או חירום מאפס מוחלט. שוב ושוב ושוב.
קריסת הבניין בבת ים היתה אמורה להיות מטופלת כמו תוך מקסימום שעתיים-שלוש. הרי בספטמבר 2021 קרס בניין מגורים בחולון, אירוע ממנו ניתן היה להסיק כמה תובנות על טיפול באוכלוסייה שמפונה באופן מיידי. ואם האירוע בחולון לא הספיק, אז פינוי 330,000 ישראלים מבתיהם במלחמה ארבע שנים אחר כך, היה אמור להפוך את הפינוי למנגנון שפועל מעצמו, משומן, יעיל, וכמעט אוטומטי. זה כמובן לא קרה.
לא רק אפס למידה, אלא טמטום מוחלט. במשרד הפנים האחראי על "פס"ח" ומשרד הביטחון, הממונה על "רח"ל", שני גופים שאמורים לטפל באזרחים בעת חרום, עדיין מתקוטטים על השאלה, בחצר של מי נופלת האחריות לפינוי תושבים. נזכיר שמשרד הפנים היה אמור לדאוג לפינוי התושבים בדרום ובצפון, בגלל שהבלגן חגג, נכנס לאירוע משרד התיירות ולקח את המושכות בהתנדבות.
רח"ל, הייתה אחראית על תוכנית "מלון אורחים", שמהותה פינוי תושבים לבתי ספר, תוכנית שבזמן אמת התגלתה כלא ריאלית. למי שתהה, "מלון אורחים" עדיין בתוקף. אף אחד לא חשב שצריך לשנות את הנהלים אחרי הביזיון ההוא.
לפני שנה בדיוק, בסוף יוני 2024, פנה מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, לראש הממשלה נתניהו, והתריע שהמדינה עדיין לא השלימה את שיפור המנגנונים לפינוי תושבים במלחמה. המבקר עמד על הקטטות בין משרד הפנים למשרד הביטחון, מי אחראי לפינוי מאורגן, מי אחראי לפינוי עצמאי, ומי אחראי על שום דבר. אז פנה.
את התוצאה אנחנו רואים בימים האחרונים לנגד עינינו. אזרחים מבוהלים עומדים מחוץ לבניינים שהתמוטטו אחרי פגיעת הטיל, עם שקיות בידיים, מחכים שמישהו יטפל בהם. היו כאלה שבילו ככה יותר מ-10 שעות עד שפונו לבתי מלון, חלקם לא קיבלו אוכל. מי שלקח יוזמה שוב, הן הרשויות המקומיות ומשרד התיירות. כאילו אנחנו בלופ של שידורים חוזרים.
ובואו נדבר על מס רכוש. העובדי המסורים מיהרו להגיע לזירות הנפילה, ושבעה צוותים עשו ככל שביכולתם כדי לסייע למאות האנשים שהתקהלו שם. בגלל מחסור חמור בעובדים, כי למה שהמדינה תתגבר את מערך כוח האדם של הגוף הכי עסוק במשרד האוצר, הצטברו תורים ארוכים מול פקיד מס רכוש אחד באתר בבת ים, שלא הצליח לעמוד בעומס. כמו אחרי אסון טבע בעולם שלישי.
ואי אפשר שלא להזכיר את מערכת החינוך, שנכנסת בפעם המי יודע כמה לנוהל זום מאז הקורונה, ועדיין מקרטעת אחרי כמעט חמש שנים, כשהיא מנסה להתניע שמירה של מסגרת לימודית לילדים. גם תפעול פשוט של מערך מיומן, לא מצליחים להרים שם.
ואיפה הנחמה? בעם הנפלא שלנו. אזרחי ישראל המדהימים, נכנסו לוואקום המייאש שמשאירה המדינה. תוך שעות, התמלאו קבוצות וואטסאפ בקריאות לאסוף ציוד למען המפונים: בגדים, חיתולים, מצעים, שמיכות, מזון, וכל מה שאפשר כדי להפוך את הימים הקשים האלה לקלים יותר עבורם. קובעי המדיניות ימשיכו להאמין שהם עושים עבודת קודש למען הציבור, וינשנשו את הפטל המוזהב שלהם, בדרך ללשכה. אנחנו נמשיך לסבול.