נכון לרגע כתיבת הטור הזה נראה מבצע "עם כלביא" כהצלחה. איראן אומנם עדיין עומדת על שתי רגליה ומצליחה לשגר מטחים לעבר ריכוזי אוכלוסין בישראל, אבל ככל שידוע ספגה כמה מהלומות שסופן להכריע את הכף. אשרנו שזכינו - בלי שום ציניות.
בזכות מי נפל בחלקנו ההישג הזה? את הוויכוח האהוב הזה נשאיר לפרלמנטים אחרים, מתוכניות אקטואליה ועד לשיחות בבתי הקפה שעדיין פתוחים. אנחנו ננסה להתרכז לא במי, אלא במה שאפשר לנו את ההצלחה בתקיפת איראן על תשתיות הגרעין שלה.
חילות השריון והרגלים עשו דברים מדהימים בעזה ובלבנון, אך הפעם ההישג שייך בעיקר לחילות המודיעין והאוויר, שהיו המושמצים ביותר לאחר מחדל 7 באוקטובר: החיל שלא ראה או לא הבין מה הוא רואה, ומכל מקום - לא התריע; והחיל שלכל הפחות איחר להגיב להתרחשויות.
"השקענו יותר מדי בעליונות אווירית", זעקו אז כמה "חכמים", וחלק אחר השמיץ את טכנולוגיות המודיעין היקרות. עתה מתברר עד כמה חיוני הוא חיל אוויר איכותי ועד כמה חשובים גופי המודיעין, על אנשיהם האיכותיים ועל האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותם.
חלק מהמערכות (בוודאי מטוסי התקיפה ומערכות ההגנה) הן מתוצרת ארה"ב, אך בחלק גדול מהן, ואפילו באלה שהן Made in the USA מותקנות מערכות משוכללות מתוצרת התעשיות הביטחוניות שלנו -מרוגלות ואמצעי תצפית והאזנה בשירות גופי המודיעין ועד לקסדות טייס שמשמשות כמחשבים לכל דבר, מערכות הגנה, ירי, קשר ועוד במטוסי חיל האוויר.
הן מי שייצרו את המערכות האלה והן מי שמטיסים את המטוסים הם העילית שבעילית של כוח האדם שעומד לרשות מדינת ישראל. מצטיינים בלימודי מתמטיקה, פיזיקה, מחשבים ועוד. מאחר ששירתי כחייל ומפקד בחטיבת הנח"ל בשנותיה הראשונות, שירות שנחלק בין קווים בצפון (לבנון), המרכז והדרום (הרבה אינתיפאדה שלימים תיקרא "הראשונה"), קל לי להעיד שעל אף שפגשתי במהלך השירות שלי אנשים נפלאים, רבים מהם נותרו חברי נפש שלי עד היום, הרי שבחילות השדה די בתרגול מקצועי ובאומץ לב כדי לנצח במערכה.
הדברים לא נאמרים חלילה כדי להקטין את מי שנושאים לרוב בעול הביטחון השוטף ובעיקר הנטל במלחמה, אלא כדי להאדיר את החילות שבהם כן נזקקים לא רק ללב אמיץ, אלא גם לישבן שאפשר הצטיינות בלימודים.
וכאן מתחיל החשש שלי לעתיד ישראל, חמור וקיומי לא פחות מהאיום הגרעיני האיראני: החשש מפני נסיגה בכל התחומים שבזכותם הצלחנו להמיר הון אנושי ליתרון טכנולוגי מכריע.
מדינת ישראל, גם אם תצלח בצורה מיטבית (הלוואי) את איום הגרעין האיראני, הפעילה בשנים האחרונות מנגנון מדאיג של השמדה עצמית. בניגוד לצנטריפוגות בפורדו למשל, קשה יותר להבחין בו, אבל אין זה אומר שהוא לא קיים.
מערכת החינוך שלנו מוזנחת וחולה. הפעם האחרונה שבה רשמה הישגים הייתה כשנפתלי בנט החליט לקדם בה את לימודי המדעים - בדגש על מתמטיקה. כיום היא רושמת מפלות בכל מבחן השוואתי שנועד לבדוק את הישגי התלמידים. תקציבים נגזלים ממנה - בעיקר כי הם "דרושים" במקומות אחרים, למשל במוסדות שמקדמים בערות, מונעים מתלמידיהם ללמוד אנגלית, מתמטיקה ומדעים: מחשכים במקום מחשבים.
הסרבנות המדינית שלנו גוררת חרם אקדמי (זכותה המלאה של ישראל שלא להתפשר על האינטרס הביטחוני שלה, אבל יש הבדל בין לא לקבל הסדר מדיני שכמוהו כעסקה גרועה ובין הצהרות על רצון לכבוש ולהתנחל עד בלי גבול מתוך אידאולוגיה) שמסיג את המחקר הישראלי לאחור. אפשר לצעוק עד מחר שהחרם הזה נגוע בצביעות מוסרית שפשתה במוסדות האקדמיים במערב - וזה יהיה נכון ומדויק, אבל מי שלא עושה דבר כדי להקטין את הבידוד הזה (כמו שלא עושה שר החינוך האחראי גם על ההשכלה הגבוהה), לא ינוקה מאחריות לפיגור שישראל נקלעת אליו.
אז בשדה הקרב אנחנו (עוד) מנצחים, אבל זה מפני שלרשות לוחמי ההווה עומדת טכנולוגיית העתיד שפיתחו מצטייני העבר. מה יהיה עלינו מחר כשהאוניברסיטאות ההולכות ונחלשות שלנו יתמלאו בבורים ועמי ארצות?
מדהים לראות מדינה כה חפצת חיים עד שהיא שולחת את מיטב אנשיה מרחק של אלפי קילומטרים כדי להבטיח את עתידה - ובה בעת עסוקה בהשמדה מבית של אותו עתיד ממש באמצעות תקציב שערורייתי, תקציב שמקדם לא רק השתמטות מהמערכה, אלא גם מלימודים ועבודה.
גם אם צה"ל, בשיתוף צבא ארה"ב, יעשה עבודה מדהימה בהשמדת הגרעין האיראני, כפי שהוא עושה עד כה, הרי שכל עוד נמשכת האיבה לישראל (ואיבת האסלאם הקיצוני היא משהו שככל הנראה לא נצליח לסכל), לתוכנית הגרעין האיראנית, העיראקית, הסורית - ורשימת מבקשי נפשנו עוד ארוכה, ובכן - לתוכנית הזאת תהיה עונה נוספת. עם מה נסכל אותה אז? עם תפילות ולחשים? עם "תהילים נגד טילים" כמו אותה סיסמה מימי מלחמת המפרץ?
וזה לא שאני מזלזל חלילה במטען הרוחני של עם ישראל. אדרבא - ילמדו המצטיינים את תורת ישראל ככל שיוכלו להגות בה יומם ולילה. יעשו הטובים מהם שירות ערכי שמשלב סיפא וספרא בישיבות ההסדר, שבהן לא שוכחים שאפשר להיות גם וגם, אבל מדינת ישראל חייבת לבחור - ורק התקציב, בניגוד ללהג, מבטא את הבחירה - בקדמה, בטכנולוגיה, בלימודים, באקדמיה, בידע, ובשילוב כל אלה: בעתיד.
מי שרוצה להאמין שרק מבטחנו באל הוא שמציל נפשות, יערב ויבושם לו. כך סברו גם רבים בימים שבהם לא היה ליהודי מקלט מפני מבקשי נפשו. לכן - ורק משום כך, קמה מדינת ישראל. אבל היא שרדה כי הטובים הלכו לטיס, כי הטובים הלכו לעתודה האקדמית, כי שירות צבאי ששילב מצטיינים בתחומי הטכנולוגיה הפך אותנו למעצמת הייטק. כמה עצוב יהיה לגלות שכל המטען האדיר הזה טס עד לאיראן רק כדי שנוכל להפוך דומים לה. כדי שנוכל להפגין שריר כלפי חוץ, בעוד אנו עושים הכל כדי להחליש את המערכת החיסונית שלנו מבית.
אוספים את השברים
גם אני נפגעתי מאחד המטחים. החזיקו את צוותי החילוץ - לכל יושבי הבית, כולל כלבה כנענית מעורבת, שלום.
אז מה קרה? טיל שפגע באחד הרחובות הסמוכים גרם להדף שפוצץ את חלונות הדירה, דירה שכורה אליה עברנו אך לפני חודשיים. אחרי ההלם הקל שאחז בנו (זה בכל זאת לא נעים לשמוע רעש גדול, לשהות בממ"ד בלי לדעת מה יראו עיניך כשתצא - ואז לפסוע בינות שברי זכוכיות), התחלנו לאסוף את השברים, תרתי משמע - ולמצוא פתרון ביניים.
שמתי פעמיי אל חנות כלי הבניין הקרובה ורכשתי ניילון (כמו זה שהיה אמור להגן עלינו במלחמת המפרץ) וקופסת נעצים. הטור הזה לפיכך נכתב אליכם מתוך "סוכת השלום" שלנו, שחלונותיה ארעיים.
מתי יתוקן הנזק? ובכן הבוקר, כשבוע לאחר הפגיעה, הגיע לראשונה הזגג כדי לקחת מידות. בעלת הדירה קידמה את הגעתו הגם שלא אושר לה עדיין החזר הוצאות מלא, אלא מתוך הגינות בסיסית.
מדובר בנזק קל, פעוט ממש - וממש כמו ראש הממשלה גם אני יודע שיש מי שמשלמים מחירים גבוהים בהרבה, גבוהים אפילו מפגיעה של מה ששלישיית הגשש החיוור כינתה בשעתו: "טיל קרקע ביטול חתונה".
אז יש מי שנפגעו קשה יותר. אני לא מדבר על פצועים חלילה או על מי שביתם הוכרז כלא כשיר למגורים, אלא על מי שספגו נזק דומה לשלי, אולי חמור מעט יותר, שאין להם בעלי דירה מתחשבים או שאין ידם משגת למצוא - ולו פתרון זמני.
הבטיחו מענק מידי (שגם הוא לא הגיע כמובטח לידי מי שזקוקים לו) של כמה מאות שקלים למי שפונה מביתו. זה הגיוני - אחרי הכל הוא אמור לרכוש מיד מעט בגדים, תכשירי היגיינה, חיתולים ומזון תינוקות (הסכום הזעום מלמד שאיש מבין המחליטים על חלוקתו לא ביקר בסופרמרקט, סופרפארם או חנות בגדים לאחרונה), אבל יש רבים עוד יותר שלא פונו ונאלצים להוצאות חירום: זגגים, נגרים, מסגרים ועוד.
אצלנו, תודה לאל, הנזק היה קל בלבד ותוצאות הלוואי שלו הן שאיבדתי תחושה באגודל מרוב תקיעת נעצים במסגרת העץ של החלון, שהמזגן מקרר מעט פחות ונזכיר גם כמה יתושות שהסתננו מבעד לניילון הלא אטום.
רק שהנזק הפעוט הזה פתח עבורי צוהר למצוקתם של רבים שמחפשים מענה ולא מוצאים אותו, במדינה שיש לה צבא נהדר, תעשיית הייטק שמשיגה יתרון טכנולוגי, אפילו מערך מוניציפלי ראוי להערכה (בהכללה, משתנה כמובן מרשות לרשות), אבל אין לה ממשלה מתפקדת.