אם המדינה כל כך עשירה, איך זה שאנחנו לא גומרים את החודש?

הבה נתחיל במה שאין עליו עוררין: מדינת ישראל במצב כלכלי מצוין, למרות מלחמה שביום בהיר כבר צופה לעבר יום הולדת שנתיים. תודו שזה מטורף.

לא נייגע אתכם בנתונים היבשים, אבל מצב החוב מול תוצר שלנו מעולה, הצמיחה גבוהה דרמטית מאשר ברוב מדינות העולם, יתרות מטבע החוץ במצב מצוין, השקל חזק מאי פעם והגיוסים להייטק מזכירים נשכחות מאי שם, השיא של 2021.

כל זה טוב ויפה, אומרת לעצמה משפחת ישראלי בלב מתפוצץ מגאווה לאומית, אבל עם כל הכבוד למדדים (שלעולם אינם משקרים), איפה אנחנו בכל התמונה, איך זה שהיד שלנו רועדת בכל פעם שבה אנחנו מגיעים לקופה בסופרמרקט, מושיטים את כרטיס האשראי ומקווים לשמוע את הצפצוף הקטן שמעיד שהתשלום אושר?

החרדה הזאת, לה שותפים לא מעט ישראלים - מי בסופרמרקט, מי ביום פירעון התשלום החודשי של המשכנתה או שכר הדירה, ומי ביום שבו "יורד" כרטיס האשראי מחשבון העו"ש, היא אמיתית לא פחות ממדדי האמת שמעידים על חוזקו של המשק, על כך יעיד כמעט כל סקר שבו מעידים אחוזים גבוהים מביננו כי הם חרדים לעתידם הכלכלי.

תכף ננסה לגשר על הפערים, אבל קודם כל קצת על הסיבות לחוסנו של המשק הישראלי. יש לא מעט גורמים לכך, אבל אם רוצים לתמצת אותם לשתי מילים שהיו לאחת, הרי שזו תהיה: "הייטק".

נשמע מורכב? בואו ננסה לפשט את הדברים. הייטק משמעותו בהכרח היא יצוא של שירותים, לא של מוצרים או חומרי גלם. אם פעם נמדד עושרה של מדינה באוצרות הטבע שלה (מנסיכויות הנפט ועד למדינות סקנדינביה למשל) או בתפוקת מפעלי הייצור שלה (למשל גרמניה ויפן), אזי בדור ההייטק עבר מרכז הכובד לשירותים. בישראל למשל, ייצוא השירותים (תוכנה, סייבר ועוד) גבוה מייצוא הסחורות, עם כל הכבוד לתעשייה המסורתית.

כך למשל מצאה עצמה ישראל כמעט חסינה מהמהלך הכלכלי העצום שאיים על הכלכלה העולמית: הטלת מכסי המגן שביקש ליישם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. את היין מצרפת אפשר למסות, כך גם את חומרי הבנייה שמייצרת סין, אבל לא (לפחות לפי שעה) את שירותי אבטחת המידע שמספקת חברה שיושבת באזור התעשייה הרצליה פיתוח, לדוגמה, לבנק אמריקני שבסיסו ביוסטון, טקסס.

יש כמובן עוד סיבות (למשל, ייצוא ביטחוני משגשג בתקופה של אי יציבות עולמית), אבל אנחנו בעניין של הפערים בין מצבה הנהדר של מדינת ישראל לבין מצבם העגום-משהו של הישראלים.

ראשית נבקש לקרוא תיגר על הפסקה האחרונה. כזכור לכולנו, עד לפני כמה ימים, הייתה אחת מתופעות הלוואי המדוברות של המלחמה הישארותם המתמשכת של ישראלים בחו"ל בשל סגירת המרחב האווירי שלנו. איך נאמר זאת בעדינות? זו לא בדיוק בעיה של מדינת עולם שלישי...

לא רק מתעשרים היו בין הנתקעים בניכר. הטלוויזיה שידרה ללא הרף מונולוגים קורעי לב של ישראלים שטסו "להתאוורר" קצת מהילדים בברצלונה, לחגוג מסיבת רווקים בקפריסין או לציין את סיום הלימודים בתיכון באחד מאיי יוון.

אסתכן בלהישמע בן מאתיים ואציין שכאשר ביקשתי להתאוורר קצת אחרי שמלאה שנה לבתי הבכורה (היום בת 30), נסעתי עם אימה לחוף הבונים והקמנו אוהל על החוף, את מסיבת הרווקים שלי חגגתי בפאב חיפאי ובסוף היום האחרון לתיכון, נסענו לחוף דדו באישון לילה עם כמה בקבוקי וודקה.

"מורשת הקרב" הזאת אינה בגדר נהי על עלומיי הרחוקים, אלא נועדה להמחיש את מה שקרה לרמת החיים שלנו בדור האחרון. חלום הדירה אולי מתרחק מצעירים לאחר שירותם הצבאי (תכף נידרש לנקודה הכואבת הזאת), אבל בניגוד לדור ההורים שלהם שחסך שקל לשקל, הם הופכים את הייאוש לנוח יותר על ידי חגיגה כמעט יום-יומית בברים ובמסעדות, טיסות לחו"ל, שופינג ועוד.

שוב, זו אינה ביקורת - כפי שהוכח בשנתיים האחרונות הדור הזה שחשבנו למפונק עושה בשדה הקרב את שעשו בני דור תש"ח, הדלים באמצעים, אבל זו בהחלט הפניית אצבע לסטנדרטים חדשים של רמת חיים גבוהה שכמוה לא הייתה פה מעולם.

זאת ועוד: לפני כמה ימים נכנסתי למסעדה תל אביבית חדשה והופתעתי לגלות שהיא שייכת למכר שלי מימי התיכון. מאחר שמדובר במי שאני פוגש אחת לכמה שנים, ניצלנו את ההזדמנות, בין צ'פחה אחת לבאה, להתעדכן קצת במצבנו המשפחתי. מני ובי הזכרתי את העובדה שבני הסטודנט עובד כברמן במקום סמוך: "תגיד לו שיבוא אלי", אמר החבר, "אני מחפש אנשים טובים בנרות. הוא ירוויח כאן 120 שקל לשעה".

גם הפעם מדובר בדוגמה קטנה שמקרינה מן האישי אל הכללי: בישראל אין אבטלה. כל הבריא בנפשו ובגופו ומוכן לעבוד, ימצא עבודה בנקל. בענף המסעדנות למשל, על אף מורכבותו וההשפעה הגדולה שניכרת בו עם כל שינוי במצב הביטחוני, הבעיה הגדולה ביותר היא לא איך להביא את הלקוחות (במציאות שבה "דמי הכניסה" לסועד במסעדה תל אביבית ממוצעת הם כ-200 שקלים לא כולל יין) אלא מהיכן להביא מלצרים, טבחים, מנהלי משמרות ועוד. שוב, לא בדיוק בעיה שמאפיינת משק במצב גרוע.

ואחרי כל זה, נחזור לשאלת הבסיס: מהו מקור הפער בין חוזקו של המשק לבין תחושת החולשה שאופפת רבים מאתנו, המרכיבים אותו?

גם כאן יש מכלול של גורמים, אבל הפעם נתעכב על שניים שהם אולי המרכזיים ביותר: הראשון הוא שהעושר הזה לא תמיד מחלחל אל כלל האוכלוסייה.

ניקח לדוגמה הייטקיסט שמשתכר כ-35,000 שקלים לחודש, שכר נאה לכל הדעות. הוא מקרין על סביבתו: על הירקן השכונתי, על בעל הדירה שבה הוא מתגורר, על המסעדות שבהן הוא סועד, על הספר שאצלו הוא מסתפר ואפילו על חברת התעופה המקומית שבהיעדר תחרות, הפכה למונופול בתחומה ורווחיה שוברים כל שיא.

הבעיה מתחילה בכך שהירקן העלה את מחירי הירקות והפירות, המסעדן העלה את מחיר המנות, בעל הדירה העלה את שכר הדירה, הספר את מחיר התספורת וכך הלאה. כלומר - סביבת החיים נעשתה יקרה יותר למי שפעם הרוויח שכר זהה לחברו המועסק בהייטק - ואילו היום, על אף ששכרו לא פחת ולו בשקל, הוא נאלץ להסתפק במחצית משכר חברו בתוך סביבה של יוקר מחיה מאמיר.

תאמרו שאין סיבה ממשית לעליות המחירים? זה נכון חלקית, אבל כאן נכנס לתמונה אלמנט חמקמק ומאוד בעייתי שנקרא לו "חזירות".

השקל למשל נמצא בשיא של כל הזמנים. כלומר - יבואנים של חומרי גלם וסחורות היו אמורים להוזיל מחירים. זוכרים שייקרו את השוקולד בגלל נסיקת מחירי פולי הקקאו בגלל איזו מלחמת אזרחים בצ'אד או מדינה אחרת שעד לאותו הרגע ספק אם שמעתם על קיומה? ובכן אלה צנחו פלאים - מישהו הוזיל לכם את השוקולד בסופרמרקט? הוא הדין כמעט בכל אשר נפנה, מעגל קסמים של מי שמעלים מחיר לא כי התשומות שלהם התייקרו אלא פשוט כי הם יכולים.

החזיר, כמו הדג באמרה הידועה, מסריח מהראש: יצרני ויבואני המזון הגדולים נמצאים בראש הפירמידה ומקרינים ממנה מטה. תחום השכרת הדירות למשל הוא דוגמה נהדרת. בעליה של דירת ארבעה חדרים בתל אביב לא משלם בעד החזקתה יותר או פחות כשהשוק עולה או יורד. לעומת זאת יכולתו לדרוש שכר דירה גבוה יותר בכל פעם שהשוכר ההייטקיסט שלו מקבל שכר גבוה יותר, היא כמעט אין סופית.

מי נפגע מכך? המורה ששוכר את הדירה ממול. מה שמביא אותנו אל הנושא הבא.

העובדה שלמדינה יש יותר כסף (ההכנסות ממסים היכו את כל התחזיות!) אינה אומרת שלכל האזרחים יש יותר כסף. השבחת מערכת החינוך למשל, תחת המשרד המתוקצב ביותר בישראל, היא דוגמה נהדרת.

אחת מבעיות הייסוד של המערכת היא כוח אדם שהלך והתדרדר. מעמד המורה, מאיש חינוך מכובד צנח עם השנים שבהן נשחק השכר. כתוצאה מכך במקרים רבים מדי (ומבלי לפגוע חלילה באנשי חינוך מצוינים שעושים עבודה נהדרת) מי שמילאו את השורות היו כאלה שלא יכלו להשתלב בענפים מכניסים יותר.

נניח לרגע שמשרד החינוך נהנה מתוספת תקציב משמעותית. האם הדבר יוביל להשבחת כוח האדם בחינוך? לא בהכרח. רוב הסיכויים שהוא יוביל לכך שחלק מכוח האדם הבינוני הקיים יקבל יותר כסף. אם תרצו, סימפטום הכדורגלן הישראלי: במאה אלף שקל לעונה או במאה אלף דולר לעונה, הוא ייתן את אותה תפוקה.

תאמרו ששר החינוך יכול לפטר מורים גרועים ולהעסיק תחתם מצטיינים? הצחקתם את ארגוני המורים השונים. נסו לפטר מורה שהישגי תלמידיו נמוכים ותיווכחו שמדובר במערכת שיודעת היטב איך לשמר לאו דווקא את הטובים.

המורים הם כמובן רק דוגמה - ובהקשר הזה נזכיר, למען ההגינות, שרובם עושים עבודה שרובנו לא היה מוכן לעשות תמורת שכר נמוך מדי. הכוונה הייתה להראות שעודף תקציבי לא מתורגם בהכרח לרווחת האזרח.

את הדוגמה הזאת יכולנו לקחת גם למקומות אחרים, למשל להראות שתוספת תקציב לתשתיות לא תלך בהכרח לחיזוק התחבורה הציבורית אלא לרמזורים במועצות מקומיות שבראשן עומדים פעילי ליכוד מרכזיים, ע"ע "שיטת הרמזור".

הזכרנו את החינוך גם כי הוא מפתח להבנת גורם הסיכון הבא - ריסוק של מרכזי צמיחה כלכליים, למשל מרכזי מחקר ופיתוח, השכלה גבוהה ועוד לטובת הזרמת כספים למקורות שמחלישים את הכלכלה, כמו החינוך התורני.

גם אם נניח בצד את הנושא שהפך לקריטי כהשתמטות מגיוס לצה"ל, נגלה שהתקציבים לשימור הבערות בקרב אחוז הולך וגדל של האוכלוסייה בישראל, עלולים להתברר כבכייה לדורות. למרבה המזל, במקביל לשימור הכוח בידי פוליטיקאים חרדים ורבנים שמעדיפים את צאן מרעיתם תלוי בהם למחייתו, עושה היד הנעלמה את שלה.

מהדירות הצפופות, הרחובות המזוהמים והביוב מוכה החולדות של בני ברק, אפשר לראות את מגדלי המגורים היוקרתיים של רמת גן, למשל. נכון שלא הכל נמדד על פי רמת החיים, בטח לא אצל משפחה שרואה הצלחה בכך שאחד הבנים יהיה עילוי בתורה ולא יזם הייטק, אבל אין מה לעשות - חומות הגטו נפרצות אט אט ויותר חרדים תובעים לילדיהם חינוך שיכשיר אותם למשרות ששכרן בצדן. ה"גדוילים" עם כל הכבוד, יכולים רק לעכב את התהליך, לא למנוע אותו.

אז מה היה לנו כאן? מדינה שיודעת איך לעשות כסף אפילו תוך כדי מצב מלחמה מתמשך, אבל גם עושר שלא מחלחל לכל שכבות האוכלוסייה - וגרוע מכך: מי שלא נחשפים לעושר, חווים נסיגה כלכלית יחסית בשל יוקר המחיה המאמיר.

הייתה לנו כאן חזירות של בעלי היכולת, האשמה קצת אמורפית אך כמו אותה "יד נעלמה" שמעצבת את השוק החופשי, קיימת ועוד איך: לפעמים בקרב יצרן המזון, לפעמים אצל היבואן, לפעמים אצל בעלי הנכסים.

ויותר מכל, יש לנו מדינה שהייתה יכולה לא רק לעשות הרבה יותר למען חלוקת העושר הזה בין אזרחיה (למשל בהפשרה של קרקעות לבנייה במחיר סביר כדי להביא לדיור בר השגה) אלא גם להבטיח שיימשך על ידי חיזוק מערכת החינוך ומתן תמריצים חיוביים ושליליים כאחד למקומות מעכבי קידמה (למשל הפסקה של מימון מערכת החינוך החרדית ובמקביל מתן מענקים למי שישלב לימודי ליבה בתכנית הלימודים).

איך זה ישתנה? איך תהפוך מדינה עשירה למדינה שאזרחיה מאושרים? לזה נדרש סדר יום אזרחי. ממשלה - לא משנה כרגע מאיזה צד - שתדאאג לא רק לביטחון (נושא קריטי כמובן) אלא גם לשינוי סדר העדיפויות הלאומי בתחומי החינוך, הדיור, הרווחה ועוד. במילים אחרות: כאשר נפסיק להתווכח על כן ביבי-לא ביבי ונתחיל לדרוש מהפוליטיקאים שלנו להתחיל ולדאוג לרווחתנו.