מושלכים לעת זקנה: כך המדינה מפקירה את הדור שבנה אותה

האזעקה האחרונה של המלחמה, שלוש וחצי שעות אחרי הפסקת האש - ואני בדרך לאמי בת ה-96 בחיפה. נהג המונית שלוקח אותי מתחנת חוף הכרמל למרכז חורב, עוצר בשולי רחוב פרויד, מחפשים מקלט. דקות אחר כך אני כבר אצל אמא במחלקה הסיעודית. הקשישים מרוכזים כולם בחדר האוכל, רק הצוות נס למרחב מוגן - ממילא אין סיכוי לפנות את כולם למקלט כלשהו.

עד כאן, תתפלאו, אין לי טענות למדינת ישראל. קשה למגן קבוצה כה גדולה של מי שמתקשים בתנועה. מי שרוצה לדאוג להם לביטחון מלא חייב למגן את כל המתחם. חלק מהקשישים גם כלל אינו מודע למצב, לא יבין מדוע מבהילים אותו ומפרים את שגרת הבוקר השלווה שלו.

אמי נאלצה לעבור למחלקה הסיעודית לפני כשלושה חודשים, עת מעדה, שברה את עצם הירך והפכה מאישה גאה ועצמאית למרותקת לכיסא גלגלים. רוב מוחלט של הדיירים במחלקה הוא כבר בן 90 פלוס, אבל בקומה התחתונה של אותו מבנה חיים קשישים צעירים מהם בערך בעשור, עדיין עצמאיים ברוב תחומי החיים למעט אלה שמדינת ישראל, מדינה מתעללת בחסרי ישע, מרחיקה אותם מהם. במקום לתת להם הזדמנות להיאחז בחיי השגרה ככל יכולתה, היא יורקת בפרצופם של הורינו.

רק השבוע חבר התקשר עם סיפור על אחד הבנקים הגדולים בישראל. אביה של אשתו, יהודי יקר וצלול שעבר כבר את גיל 100 (!), הפקיד חלק מכספו בפיקדון שעליו קיבל ריבית זעומה. הוא פנה למוקד השירות, ביקש להיטיב את התנאים ונענה שהדבר אפשרי רק בפגישה פיזית בסניף. איך יגיע לסניף? הן לא מדובר בסניף הסמוך למקום מגוריו, זה שאותו הכיר כל חייו - ונסגר כמו רוב סניפי הבנקים באשר הם. מדובר באחד הסניפים הבודדים בעיר מגוריו שעדיין מקבל קהל.

לו היה משקיע אותו הבנק בשירות אישי למי שמתקשים לקבל שירותים אונליין אפילו אחוז אחד ממה שהשקיע כדי לפאר את אותם שירותים, דיינו. אלא שבנקים, למרות הפרסומות היפות שלהם, אינם מחויבים ללקוחותיהם הקשישים אלא רק לשורת הרווח שלהם. המדינה היא שאמורה לכפות עליהם הענקת שירות מינימלי שיותאם ויונגש לאוכלוסייה הזאת, ההולכת וגדלה.

חבר אחר העביר אלי מכתב שנשלח לקשישה בת 93, על ידי אחת העיריות הגדולות במרכז הארץ. אתרא מזלה של הגברת וביתה נפגע מטיל באחד המטחים הראשונים ששוגרו מאיראן.

המכתב מונה את הליקויים במבנה ודורש מבעלת הדירה כל מני משימות של איסוף שברים, תיקון סדקים, חיזוקים למיניהם ועוד פעולות שהיו גורמות גם לבן 40 להתקשות, לא כל שכן לאישה בת 93. "אי תיקון הליקויים תוך 90 יום מיום מסירת הודעה זו", כותב האדריכל הנכבד, מר מהנדס העיר, "עלול להוביל להכרזת המבנה כמבנה מסוכן".

הוא מוסיף כי יש למנות מהנדס מוסמך שיפקח על התיקון ואף מתרה: "אי הענות או התעלמות לדרישות הביצוע, העבודות מהוות עבירה פלילית לפי חוק העזר ועשויה לגרום להטלת קנסות לרבות כפל קנסות..." וכך הלאה, איומים ועוד איומים על קשישה שחרב עליה עולמה, תרתי משמע (כל שגיאות התחביר, אגב, במקור).

קראתי את המכתב והתפלצתי, אפילו נגעלתי. למה? כי זכור לי שהראש של אותה העיר מיהר אל החורבות מיד לאחר הנפילה, הצטלם כשהוא מסייע למשפחה להתפנות - והכל באפוד זוהר ששמו מתנוסס עליו. חבל רק שכאשר כבו המצלמות הפכו הדיירים שלו מיקירי העיר למושא לאיומים מצד פקידיה.

וזה עוד השלטון המקומי, זה שמקובל להניח לגביו (לרוב בצדק) שהוא קשוב יותר לאזרחים ומתפקד טוב בהרבה מאשר השלטון המרכזי, קרי מדינת ישראל.

עוד מעט יסתיים פסטיבל איראן: נציגי מס רכוש ילכו, הפוליטיקאים ישכחו, העיריות - יהיו כאלה שימשיכו לסייע ויהיו שלא, בתי המלון יפונו ותושבי תל אביב, באר שבע, בת ים, חולון וחיפה ימצאו עצמם במעמד המפוקפק של תושבי כפר עזה וקריית שמונה: נופלים בין הכיסאות.

בתוך אלה, אוכלוסיית הקשישים תופקר שבעתיים: בהכללה נאמר שרובה לא יודע להגיש בקשות אונליין, אין לו את היכולת ללחוץ על פקידים, להיאבק על זכויותיו או לעיין כהלכה במסמכים שנוסחו על ידי עורכי דין כך שיהיו נהירים עד כמה שפחות לאדם הסביר.

נזכיר: מדובר באנשים שבנו את המדינה, במי שלחמו לעצמאותה או עלו אליה ולחמו על קיומה. גידלו כאן ילדים בתנאים לא פשוטים, חוו מלחמות, שילמו מסים ועוד. מגיע להם יותר, הרבה יותר.

אלא שמדינת ישראל נוהגת בהם כילד שמפקיר את הוריו, משליכם מעליו לעת זקנה, שוכח להם את כל שעשו למענו, עובר על הציווי החמישי מעשרת הדיברות.

התארכות תוחלת החיים גורמת לעלייה במספר הקשישים החיים בינינו. רובם לא יכול לאמץ טכנולוגיות שהפכו עבורנו לטבע שני. במדינות שלהן אנו רוצים להידמות הוקמו עבורם משרדים ממשלתיים מיוחדים, נחקקו למענם חוקים שקובעים, בין היתר, חובת בכל מוסד ציבורי שעבר לעבודה מקוונת, לנציג אישי שאיתו ניתן להיפגש פנים אל פנים או לשוחח בטלפון.

גם בישראל, בממשלה הקודמת, הייתה שרה כזאת שעשתה את מלאכתה נאמנה. רק שאחרי הבחירות היא הוחלפה במי שכל מעייניה נתונים לביסוס כוחה במפלגתה. הקשישים (כחלק מאוכלוסיות שלהן אמור לדאוג משרדה) הם האחרונים שמעניינים אותה.

יקרא כל אחד מהקוראים שעוד כוחו במותניו, יצפה פני עתיד וידאג מראש לביטוחים טובים ואולי עוד קודם כן, לילדים טובים... שהרי אם יסמוך על מדינת ישראל שתדאג לו, ימצא את עצמו מופקר לגורלו - ממש כמו אותה קשישה ממרכז הארץ, שיומיים אחרי שראש העיר מיהר לחבק אותה, זכתה למכתב איומים ממהנדס העיר שלו.