חבריו של עופר קלדרון פתחו עבורו קמפיין מימון המונים: "רק רוצה לחזור לחיים"

חבריו של עופר קלדרון, שורד שבי תושב ניר עוז וחבר ותיק בקבוצת הרכיבה "הדרדסים", פתחו עבורו בשעות האחרונות קמפיין מימון המונים בשיתוף עמותת "להושיט יד", במטרה לגייס 1.5 מיליון שקל. קלדרון נחטף לעזה ב-7 באוקטובר יחד עם ילדיו, ונכלא למשך 484 ימים תחת תנאים קשים במיוחד.

לקמפיין למען עופר קלדרון לחצו כאן

הקמפיין נפתח תחת בכותרת "עופר רק רוצה לחזור לחיים", ובתוך זמן קצר גייס סכום של כ-40 אלף שקלים. "הבוקר של ה-7 באוקטובר היה היום שבו חייו של עופר התרסקו", כתבו חבריו בתיאור הקמפיין באתר של עמותת "להושיט יד". "מחבלי החמאס חדרו לביתו בניר עוז, ובעודו מבוהל ואחוז אימה, נמלט דרך חלון הממ"ד יחד עם ילדיו ארז וסהר.

"במשך שעות ארוכות הם הסתתרו בשיחים, מתפללים שלא יגלו אותם. כשנמצאו, עופר הוכה באכזריות, פצוע ומדמם, ראה מול עיניו איך חוטפים את ארז הבן הקטן שלו שהיה אז רק בן 12, נחטף יחד עם אחותו סהר, הם נקרעו מידיו ונחטפו. ובתוך כל הכאב הזה הוא עצמו נגרר לשבי בעזה. 484 ימים של עינויים, רעב, השפלות ואלימות קשה.

"484 ימים שבהם הדבר הכי קשה עבורו היה הפחד שהילדים שלו כבר לא בחיים, הפחד שהוא ימות מבלי שיספיק לומר להם שהוא אוהב אותם, שהוא מצטער שלא הצליח להגן עליהם. תחושת הכישלון כאבא אכלה אותו מבפנים כל יום מחדש.

"הנגרייה שהייתה מקור הפרנסה היחיד שלו נשרפה ואיננה. הבית שלו בניר עוז הפך למקום בלתי אפשרי, מלא בזיכרונות אימה, פחד וכאב אינסופי. עופר גר היום בקרית גת, ללא יכולת אמיתית לשקם את חייו, ללא אפשרות לעבוד ולהתפרנס. הוא חזר עם צלקות נפשיות איומות, סובל מפלאשבקים ומסיוטים, מרגיש זר אפילו בפעולות פשוטות שפעם היו טבעיות, כמו רכיבה על אופניים.

"אנחנו חברי 'הדרדסים' - קבוצת הרכיבה שבה עופר חבר כבר שנים, החלטנו שאנחנו לא מסוגלים לעמוד מהצד. מתוך אהבה גדולה וכאב עצום, החלטנו שאנחנו חייבים להתגייס עבורו. אנחנו לא מסוגלים לראות אותו נובל מול עינינו.

"אנחנו יוצאים בקמפיין גיוס המונים כדי להעניק לעופר את מה שהוא כל כך צריך, מקום בטוח לגור בו רחוק מזיכרונות האימה, את האפשרות לשיקום, לפתוח נגריה חדשה שהיא חלק מהשיקום האמיתי שלו. לקבל את השקט הנפשי להתחיל לחזור לחיים, להתחיל לפצות את משפחתו ואת ילדיו שגם הם עברו גיהינום בשבי.

"בבקשה, אל תשאירו את עופר לבד במאבק הזה. עכשיו הוא צריך אותנו בדיוק כמו שהיינו לצידו כשהיה בשבי. ביחד נסייע לו להתמודד עם הטראומה. לסייע לעתיד שלו שיכול להיות טוב יותר. בואו נעמוד יחד עם עופר ונעזור לו לחזור לחיות. לא נפקיר שוב את עופר. כולנו ביחד בכל הכח. התרומה שלך זה הניצחון של עופר. לסייע לו לחזור לחיים. להרגיש שאבא חזר. כל תרומה וכל עזרה".

קלדרון עצמו שיתף בפוסט ברשת החברתית כי הוא מבקש עזרה, והודה לחברי קבוצת "הדרדסים" על פתיחת הקמפיין עבורו: " מאז שחזרתי כמעט ולא העליתי לכאן כלום, ומעולם לא דמיינתי שאכתוב פוסט כזה. אבל היום אני מבין שאין לי ברירה, יש דברים שחייבים לצאת ממני החוצה זה כבר הפך להיות חזק ממני ולא עוד. 484 ימים בשבי החמאס ועדיין לא חזרתי באמת לחיים. הבוקר של ה-7 באוקטובר הוא הרגע שבו החיים שלי התרסקו לרסיסים. מול העיניים שלי, כשאני פצוע ומדמם, מחבלי החמאס חטפו את שני הילדים שלי סהר בת ה-16 וארז, שהיה אז רק בן 12. ואז נגררתי לעזה, מושפל וחסר אונים. הרגע הזה, שבו ארז נתלש לי מן הידיים וסהר מובלת על אופנוע בין שני מחבלים, הוא סיוט שחוזר כל לילה ולא מרפה ממני. שאלות שאני שואל את עצמי ואני לא מצליח להתעלם מהם. איך נכשלתי כאבא? איך לא הצלחתי להגן עליהם?

"484 ימים של עינויים, של רעב, של מכות והשפלות. אבל שום דבר לא היה קשה כמו אי-הוודאות, שאולי הילדים והמשפחה שלי כבר לא בחיים, ושלעולם לא אוכל לומר להם כמה אני אוהב אותם. לתת לי את ההזדמנות לבקש מהם סליחה שלא הייתי שם למענם. יש רגע אחד בלתי נתפס שלא עוזב אותי לשנייה: המפגש עם הבת שלי, סהר, בשבי, שבועיים לפני ששחררו אותה אחרי 52 ימים. שמחתי כל כך לראות אותה, אך באותה נשימה הלב שלי נשבר לרסיסים. דמיינו איך הרגשתי כשלקחו אותה ממני שוב, איך הדמעות שלה וזעקותנו להישאר יחד נצרבו לי בנשמה. זה היה כאילו אני חי בתוך סרט אימה, כמו סיוט ששמעתי עליו רק מסיפורי השואה, שמפרידים ילדים מהורים. המבט שלה וקולות הבכי שלה מעורב בשלי רודפים אותי כל לילה, כאילו אני חווה את החטיפה מחדש, רק בצורה אכזרית וכואבת הרבה יותר.

"כשחזרתי, לא נשאר לי כלום. הנגרייה שלי בניר עוז, שבניתי במו ידי והייתה מקור הפרנסה שלי כבר לא תשמש אותי, לשם אין סיכוי שאחזור. ביתי הפך למקום של זיכרונות כואבים ומצמררים. אנשים שואלים אותי אם אחזור לגור שם, ואני לא מסוגל אפילו לדמיין את זה. כל פינה בקיבוץ היא זיכרון מהסיוט שהפך לחיים שלי. חשבתי שכשאחזור, לפחות אוכל לפצות את הילדים שלי על כל הסבל שהם עברו. אבל האמת היא שאני בקושי מצליח לפצות את עצמי. אין לי אפשרות לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי. כל ערב אני נכנס לסרט האימה מחדש, מחכה שהלילה יסתיים ומתפלל שהשחר יגיע, רק כדי להילחם שוב למחרת. לראות את האור. כשרואים אותנו מחייכים במהלך היום, לא יודעים שבחושך הכל חוזר. הפחדים, החרדות, תחושת הכישלון וההפקרה. נטשו אותי, וגרמו לי להרגיש שגם אני נטשתי את ילדיי. הפקירו אותי, הפקירו אותנו, אבל אני לא אתן לתחושה הזאת לשלוט בי. לא עוד.

"אני שם את הבושה בצד ואעשה הכל כדי לא להפקיר את משפחתי שוב, כדי שארגיש אבא שיכול לתת ולהגן על הילדים שלו כמו כל אבא אחר. לא חלמתי שאגיע ליום שבו אצטרך לבקש עזרה, אבל אין לי ברירה. אני רק רוצה לחזור להיות אבא אמיתי לילדים שלי, לפרנס אותם, להעניק להם חיים טובים יותר ולשקם את נפשם ואת נפשי.

"חברי קבוצת הרכיבה שלי, 'הדרדסים' בסיוע של עמותת להושיט יד שמלווה אותי ואת משפחתי, החליטו לעזור לי לצאת לדרך חדשה ולפתוח בקמפיין גיוס המונים שתהיה תחילתו של שיקום אמיתי, לתת לי את האפשרות לחזור לחיים, החלום שלי זה להרגיש שוב אבא שיכול להגן על הילדים שלי ועל משפחתי. בלי לחשוב על איך בכלל מתחילים. ביום אחד כמעט הכל הלך ונעלם. אבל אני כאן ואני רק צריך עזרה. אני מודה לכל מי שנלחם עליי ולכל מי שהתפלל שאחזור ובתפילה שכל החטופים שעדיין שם יחזרו הביתה. כל רגע שעובר יכול להיות מאוחר. תודה מעומק הלב על העזרה, התמיכה והאהבה".

במהלך השנה וחצי האחרונות, הושקו עשרות קמפיינים ציבוריים באמצעות מימון המונים לטובת שורדי השבי ששוחררו מרצועת עזה. המשפחות והחברים של השבים פונות לציבור מיד עם שחרורם, ובתוך שעות-ימים גייסו קמפיינים סכומים נרחבים, לעיתים מיליוני שקלים, שאפשרו להם לסייע במימון טיפולים רפואיים, תמיכה נפשית, דיור בסיסי והוצאות שוטפות

בין היוזמות הבולטות: קמפיין למענו של ירדן ביבס, שגייס למעלה מ‑5 מיליון שקל בתוך יממה אחת, קמפיין למען דורון כץ-אשר שעמד על כ‑3 מיליון שקל, וכן יוזמות נוספות למען אלי שרעבי, אוהד בן עמי, ארבל יהוד ועוד.

הצורך ביצירת רשת ביטחון פרטית נובע מאי-התאמה בין התמיכה הממשלתית לבין הצרכים המיידיים והמתמשכים של השבים, לעיתים אין די במענקים הראשוניים (50-10 אלף שקל) ובביטוח הלאומי לכיסוי רחב יותר של ההוצאות והטיפול הפסיכולוגי. כך, גיוסי ההמונים משמשים "כמעין תעודת ביטוח" כלכלית, המספקת סיוע בזמן קצר, זמינות מהירה וגמישות גבוהה, לעומת עיכובים בירוקרטיים במוסדות המדינה.